בספרו זה של יודיקו,למעשה מנציח את הקהילה היהודית שחייתה בשלווה מאות שנים על תרבותה ואנשיה הססגוניים מאז, גירוש ספרד. דרך הוריו שעברו את דרך הייסורים שסללו הנאצים ימח שמם וזכרם,וכך לצד חיי משפחה מעטה שנשארה וזכרונות למכביר מהתקופה שהקהילה חיה באושר ועד לתלאות הקליטה מחדש בארץ שזה עתה נולדה, מגולל בעזרת סיפורי קורותם בקריית חיים,החל מילדותם של האחים והאחות ועד לבגרותם, לצילם של הורים שלא מצליחים להתנתק מהזוועה שחלחלה לדמם,שבכל צעד ושעל של הילדים עולים הזכרונות המרים בהתפרצויות זעם שלהם,שבדיעבד התברר שהאומן פוליקר ספג זאת כה קשה,שלמעשה החל לגמגם אך למרות הכאב שעבר אליו בלא מעט אופנים,זכינו לאמן דגול זמר בחסד שבזכותו ובזכות בני משפחתו,העלה ומעלה על נס את זכרם של יהודי סלוניקי שלא זכו לחיים, ואני שנכלל בין אלה שנולד לצאצאים מהקהילה שעלו בטרם השואה זוכה לראות את יודקו שר ומספר בדרכו שלו על קורותם...ספר זה נקרא מתחילתו ועד סופו בנשימה אחת...

מי לא אוהב את נופי איי יוון...האווירה,הים הצלול ועוד של שנות ה-30 ואילך...והנה בא לעולם מיודעינו ג'ראלד דארל ומעלה על הכתב תאורי טבע,אנשים מיוחדים,וחיות שונות שבעקבותיהם הולך ולימים הפך לזואולוג נודע ומפורסם בעולם...תוך כדי מעבר של משפחתו הגרה באנגליה הקרה ופעמיהם לשמש הטובה של אמא יוון - וכך במשך מספר שנים עת הגיעם אחרי האח הגדול שהינו סופר בעצמו לאי קורפו...בו הם משתכנים ובוחרים להם וילות בהשכרה בהתאם לצרכיהם (החליפו ככה 3 וילות לפחות)...עם סיפורי חיים על כל אחד ואחת מבני משפחתו ממראות עיניו והרפתקאותיו שעולים על הכתב ופשוט גורם לך ללכת בעקבותם...ואכן אחרי קריאת הספר נסעתי בעצמי לאי על מנת להתרשם מקרוב וגם לערוך סיור וילות כפי שסיפר לנו דארל...ואיזה נופים ואיזו שלווה...ורק פעמוני מלחמה קטעו את ההנאה הזאת...ושלחו את המשפחה בחזרה לאנגליה הקרה...

תמיד חיפשתי לשמוע או לקרוא על אזור זכרון יעקב שבתחילה נקראה זומרין...והנה המליץ לי איתמר עוד מתקופת היותו בזכרון
על הספר הזה שכתב אריק הילד של אמיצי הדור שהחליטו למרות ויכוחים בין רבני התקופה כן לעלות וליישב מחדש את ארץ אבותינו או אלה מהרבנים שהחזיקו בדעה שללא המשיח אין לנו מה לחפש בארץ אבותינו - רק לחשוב מה היה בגורלינו אם האחרונים היו מטים את הכף למשיח בן-דויד...והנה אריק בסגנונו הקל העשיר את ידיעותיי וחייב לומר שההיסטוריה הזאת יוצאת מפי סבתא שפרה שמספרת לו על כל תלאותיהם ולמרות המצב הנורא שכלל מחלות דאז,עימותים עם ערביי האזור,הטורקים חוץ מבקשיש מה ידעו ומאידך,לעזרה באו
פרנסי זכרון ובעלי המקצוע החשובים לפעילותם כמו אייזיק הנפח והרופא המהולל הלל יפה...וכמובן את סיפורה המעניין של משפחת
רוטשילד שעזרה לחלוצים טהורים אלה לעמוד על הרגליים ברגעים קשים מנשוא...והנה בת-שלמה חיה ונושמת אוויר פסגות!!!

בבואי לכתוב ביקורת על ספר זה ברצוני פשוט לשלבה עם הנצחת קורבנותיה של הקהילה שרבים מבניה ומבנותיה מככבים בספר בשפע הסיפורים ובשפע תיאורים של אורחות חיי היהודים שאת מקום מושבם לאחר גירוש ספרד קבעו בסלוניקי שביוון.
בהגיעם חלק מהזמן חיו תחת שלטון עותומאני שאגב, ליהודים היתה שמחה וחדווה וחופש רוחני ודתי עד אשר התחוללו מאורעות ומלחמות שחיסלו אותם סופית, כי מה שנשאר מהקהילה הברוכה זה קומץ שעם חזרתו לאחר "גלות אושוויץ ושכמותה"...נוכחו לגלות שהיוונים גזלו את ביתם ורכושם.
ספר זה נכתב על ידי יוסף בן פנחס עוזיאל כשעדיין בסלוניקי חיים למעלה מ-50 אלף נפשות ונשמות של יהודים כששפת האם שלהם לאדינו. חיי הקהילה היו תוססים ומפרים הן את בני הקהילה והן את אלה שזכו לקבלת שירותים מאותם דמויות מפורסמות של אז, מי במסחר,ברפואה,בכלכלה,בהוראת השפה העברית,בספורט,בשירותי הנמל וכמובן מגדולי התורה ובקיאיה...על מנת להבין את אורח החיים ששרר באותה תקופת זוהר של הקהילה, אצטט מחוויותיו של הסופר הנורבגי המפורסם מר קיילנד אלכסנדר, ששהה בביקור של ימים בסלוניקי בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20...כפי שהמחבר כותב מפרסום כתב עת מהתקופה..."כשאניתנו הגיעה אל החוף, התברר שמן הנמנע יהיה לפרק את כל המשא הרב אשר באניה כי שבת היום, והספנים והסבלים היהודים לא עובדים!
בקושי רב נמצאו פועלים אחדים ובעלי סירות נוצרים, ואי-מומחיותם בעבודה התגלתה מהר לעין-כל וגם לעיכובים גדולים בפריקה.
ואחרי הצהריים, אך החל לנשוב קצת רוח מהים...הקבוצה פחדה מלהמשיך את עבודתה ושבה כולה בחפזון אל היבשה מבלי לגמור את שליש הפריקה..."סוף ציטוט. במאמץ רב, הצליח הסופר להגיע לחוף ושם ראה מקומות סגורים לרוב ורחובות שוממים וכפי שהוסבר לו על ידי מתורגמנו שרוב המקומות האלה מנוהלים על ידי יהודי סלוניקי ומכיון ששבת היום הכל מושבת אך, ממה שראו עיניו בדרכו ברחובות העיר הסמוכים לנמל ואני מצטט שוב..."מימיי לא חזיתי אנשים יותר יפים מיהודים אלה אשר ראיתי בסלוניקו(סלוניקי בלאדינו)כשהם יוצאים לטייל בשבת ברחובות או מחוץ לחומות ומעולם לא מצאתי הבעת פנים דקה כזו הם חיים בטוב בלי שיכריזו על זה. ויש להם רגש של כבוד עצמי רם ועל הכל מין שקט ובטחון עצמי שונה תכלית השנוי ממה שרואים אצל יהודים...הרושם שעושים עלינו מאורעות התנ"ך הוא שהיהודים היו עם קטן, נודד ונדחף ממקום למקום ,נלחם ביאוש סביב מקדש אשר נגזר עליו להיות עיי אפר אבל, ביהודי סלוניקו אנו מוצאים שוב את הכח הבלתי מנוצח שעליו דובר, עם של גיבורים שאפילו הרומאים, באה עליהם כליה עד שיכלו להכניע אותם..."סוף ציטוט.
כפי שכתבתי תאורים ומאורעות מרגשים וקשים מובילים את הקורא ככל שמתקדמים, נגע לליבי נושא נוסף שהועלה ברגע של כמיהה וגעגוע לארץ המובטחת ממנה גלו צאצאים אלה וכיצד מתאר אח של אחד מיהודי העיר את שכתב לו אחיו הגר בירושלים בתקופה ההיא - עוד טרם הנוודים מערב שהתיישבו בחבלי הארץ המובטחת ובירושלים בפרט...ואני מצטט,..."הגיע מירושלים שליח קפת רבי מאיר בעל-הנס, הבא כל שנה להריק את הקופסאות. הוא נגש לביתי למסור לי רב שלום ומכתב מאת אחי הבכור, היושב, כידוע לכם, בירושלים. שוחחנו על מצב עיר הקודש והוא ספר לי על החורבות השוממות של מקדשנו, שמכל מחמדנו מימי קדם לא נשאר זולתי כותל אחד...סביבו בתי ערבים המעפרים בעפר ומסקלים באבנים את היהודים הבאים לשפוך את שיחם ולבכות על הגלות המר. צרותיהם חורתים ממש בצפורניהם את אבני הכתל ומרטיבים אותן בדמעותיהם. וכמה פעמים הערבים מלכלכים את המקום הקדוש לנו...ואחינו בני ישראל מושפלים שם עד עפר לא יעיזו לפצות פה ומפחדים מכל עלה נדף...כל הערב צלצלו באזני הספורים של השליח, ובשעה שקראתי את הקינות חשבתי אני בעיני את חומות עיר הקדש ההרוסות ובית מקדשנו הנטמא על ידי זרים, ולא ידעתי נפשי..." סוף ציטוט. איך אמר מר מנחם בגין עליו השלום - עוד ארוכה הדרך לחירות...הציטוט מפי יהודי סלוניקאי אז כאילו לא השתנה דבר מלבד זה שהקמנו את המדינה ומתפארים בבניה הלוחמים והאמיצים שלא יתנו עוד לכך לקרות ובודאי גם לא לשונאינו מקרבנו...

ספר זה מאגד בתוכו חיי קהילה יהודית מפוארת שדת משה וישראל בעורקיה ובנשמתה, על כל מנהגיה ומכאוביה...
עדויות לאורח חיים מכובד שגם הסביבה היוונית והטורקית שחיה בתקופה זו של שלטון עותמאני הוקירה והעריכה
עד כדי כך שבשבתות וחגי ישראל כל העסקים נדמו כולל הנמל.הקהילה מנתה בתקופה שהחלה מגירוש ספרד ועד תחילת ה-120
כ-50000-60000 איש ואישה ובתקופות רבות היוו את הרוב בעיר - שכונתה גם ירושלים של הבלקן, משנת 1922 עת פרצה מלחמה בין יוון לטורקיה,גורשו משני צידי הגבול כ-2000000 אנשים,מיליון וחצי יוונים וכ-חצי מיליון טורקים שחיו ביוון של אז...
ומאז החלו לשבש את חיי הקהילה על מוסדותיה הרבים עד בואו של הצורר הנאצי - ימח שמו וזכרו - שסיים את ה"מלאכה"...תוך גרושם השיטתי למשרפות במחנות ההשמדה...כיום חיים מתי מעט ששרדו,בעיר השנייה בגודלה ביוון.
שאר הנושאים מפורטים בספר גדול המימדים - פשוט יוצא מגדר הרגיל - איך קהילה יהודית בנתה את עצמה בארץ זרה...וכלכלה את כל צרכיה בזכות החוכמה המקננת בבני עמינו...

קראתי את הספר הייחודי הזה בעקבות המלצה שקראתי פרי עטה של אנה מנתניה...אכן,הנושא מאלף...
אותי ריתק וריגש האופן שאדם מלומד כמו הפרופסור המכובד מר שוורץ מורי - מקבל את מר גורלו
לפי מה שמתאר המחבר בספרו...ועד כמה יחסו לבני אנוש מימיו הבריאים והעליזים ועד לנשימתו הקשה האחרונה
הותירה כה הרבה מהם שהרגישו צורך לבקרו בימיו האחרונים והם באו מכל רחבי העולם - וכמובן בל אשכח את מיץ אלבום
שבזכות אותם ימי שלישי חשף אותנו לסיפור המרגש...

ספר מדהים למי שאוהב את תאורי החיים בכפרי יוון של אז...ובמיוחד אודותיהם של
היוונים שגורשו חסרי כל אחרי מעשי ברבריות טורקית של שחיטה,אונס,ביזה ושריפה
משטחי טורקיה בעקבות המלחמה,שהתרחשה ב-1922 ומדובר על כמיליון וחצי יוונים ובמקביל גורשו לטורקיה כחצי מיליון טורקים שחיו ביוון - ועצם קליטתם הקשה בחזרה בארץ מולדתם - ואגב גם הגורם לקיצוץ זכויותיהם של יהודי סלוניקי שבתקופה המדוברת היוו את הרוב בעיר...עד בוא הנאצים ימח שמם וזכרם!שסיימו כמעט את המלאכה... וכל זה מתרחש בכפר שבאי לסבוס המרוחק נגיעה מטורקיה,אזמיר...סמירני אז,שממנה גורשו היוונים וחלקם התיישבו בין יתר ערי יוון גם בכפר הנקרא מוריה ולא רחוק ממנו בישוב סקאלה לוטרון הקימו צאצאיהם של המגורשים מוזיאון המתאר את הווי חייהם שם בטורקיה והיום כאן-זה מידע אישי וביקור במקום...וכך מספר סטראטיס על חייהם המחודשים ובבניית עתידם תוך אזכור מראות ואירועים שחוו בעת שחיו בסמירני טרם המלחמה ושוב,איך לא יזכיר הסופר המהולל דבר מה על היהודים בתאוריו את ערגתם של המבוגרים שבין המגורשים ואני מצטט: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון,הללויה! שיר המספד העתיק של בני ישראל הגולים הפך עתה לקינתה של אומת יוון הנרדפת..." סוף ציטוט. ספר מרגש בתאוריו - וכפי שנאמר ברמה של סופר ברמה של פרס נובל...

סטראטיס מיריביליס היה מועמד לפרס נובל בשנת 1958 - בספרו זה מתאר מלחמה בבלקן נגד הבולגרים והגרמנים במלחמת
העולם הראשונה - בה לצד הסבל במה שכונה מלחמת החפרות...מומחשת הזוועה לצד התלבטויות קשות,מחשבות עצובות ובשיחה אחת
שהתנהלה בין גבור הספר לאחד הקצינים - שאלו לדעתו ואני מצטט "אם עלה על דעתו פעם אחת שייתכן שכל ה"אדיאלים" שהציגו לנו בעולם הזה אינם אלא מעיים נבובים ומנופחים,חסרי כל ערך.בקיסרות ביזנטיון,אמרתי,היו כתות דתיות שחבריהן שחטו בלילות את מתנגדיהם בגלל הגייה שונה של תנועה אחת במילת התפילה.האם הוא מסוגל להבין זאת?הוא צחק מקרב לב,אמרתי לו שייתכן שבעוד שנים מעטות אולי יצחקו אחרים כמוהו,אבל הפעם לשמע מעשי ההרג שלנו עצמנו בבעלי האידיאלים האנטי-לאומיים...
ואז,עונה לו הקצין-"קודם כל עלינו לגרש מאתונה את המלך ואת חבורת הכלבים אוהדי הגרמנים שאתו,ולגרש את הבולגרים ממקדוניה שלנו,ורק אחר כך יהיה לנו זמן לחשוב ולשוחח על הדברים האלה.כל דבר בשעתו,עת לכל חפץ,עת הבציר באוגוסט-קח סיגריה!"...
וכך - מיריביליס שובר את ראשו במחשבות אלה לצד ההפגזות המרצצות את חסרי המזל וביניהם הסיפור היהודי הבא כפי שלא פעם אמרתי גם הסופר הזה מכניס סיפור על יהדות יוון על קהילותיה והפעם על "יאקופ" - והוא ממשיך לספר על קבוצת חיילים חדשים שהגיעו למלא את השורות שנידלדלו..."והיהודי-איך זה לעזאזל הגיע יהודי לחטיבת לסבוס?השד יודע"...והשאר אני משאיר למי שיחפוץ לקרוא ולהתרשם ממקור ראשון...

זה הסופר-ניקוס קאזאנצאקיס-שעל שמו רשום שדה התעופה של האי הגדול באיי יוון - כרתים,שכתב לנו את "זורבה היווני" ואת "חירות או מוות" וזה האחרון בספריו "פאפא יאנארוס" - ספר קשה ושוב על מלחמת האזרחים ביוון בשנים 1940-1950,ובהזדמנות זו אזכיר שוב את ספרו של הסופר יצחק פילוסוף "שתפרוץ מלחמה...וננוח" בה מספר יצחק יהודי מלאריסה שביוון,שגוייס לצבא היווני והתקדם לקצונה - ונאלץ לקחת חלק במלחמות יוון בשנים אלה...כקצין יהודי/יווני לוחם!!!
שירבבתי את שמו של יצחק - בהקשר של הסופר היווני הדגול קאזאנצקיס - שבכל ספר שכתב אין מצב שלא יזכיר את רשמיו מיהודי יוון על קהילותיהם שנכחדו ברובם ע"י הצורר הנאצי...וגם בספר קשה זה הוזכר אחד מיהודי סלוניקי שנפגש באקראי עם הקפיטן דרקון...שמעלליו קשים כחיי אזרחי יוון של אז והוא לא אחר מבנו הסורר של פאפא יאנארוס עצמו...