“בבואי לכתוב ביקורת על ספר זה ברצוני פשוט לשלבה עם הנצחת קורבנותיה של הקהילה שרבים מבניה ומבנותיה מככבים בספר בשפע הסיפורים ובשפע תיאורים של אורחות חיי היהודים שאת מקום מושבם לאחר גירוש ספרד קבעו בסלוניקי שביוון.
בהגיעם חלק מהזמן חיו תחת שלטון עותומאני שאגב, ליהודים היתה שמחה וחדווה וחופש רוחני ודתי עד אשר התחוללו מאורעות ומלחמות שחיסלו אותם סופית, כי מה שנשאר מהקהילה הברוכה זה קומץ שעם חזרתו לאחר "גלות אושוויץ ושכמותה"...נוכחו לגלות שהיוונים גזלו את ביתם ורכושם.
ספר זה נכתב על ידי יוסף בן פנחס עוזיאל כשעדיין בסלוניקי חיים למעלה מ-50 אלף נפשות ונשמות של יהודים כששפת האם שלהם לאדינו. חיי הקהילה היו תוססים ומפרים הן את בני הקהילה והן את אלה שזכו לקבלת שירותים מאותם דמויות מפורסמות של אז, מי במסחר,ברפואה,בכלכלה,בהוראת השפה העברית,בספורט,בשירותי הנמל וכמובן מגדולי התורה ובקיאיה...על מנת להבין את אורח החיים ששרר באותה תקופת זוהר של הקהילה, אצטט מחוויותיו של הסופר הנורבגי המפורסם מר קיילנד אלכסנדר, ששהה בביקור של ימים בסלוניקי בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20...כפי שהמחבר כותב מפרסום כתב עת מהתקופה..."כשאניתנו הגיעה אל החוף, התברר שמן הנמנע יהיה לפרק את כל המשא הרב אשר באניה כי שבת היום, והספנים והסבלים היהודים לא עובדים!
בקושי רב נמצאו פועלים אחדים ובעלי סירות נוצרים, ואי-מומחיותם בעבודה התגלתה מהר לעין-כל וגם לעיכובים גדולים בפריקה.
ואחרי הצהריים, אך החל לנשוב קצת רוח מהים...הקבוצה פחדה מלהמשיך את עבודתה ושבה כולה בחפזון אל היבשה מבלי לגמור את שליש הפריקה..."סוף ציטוט. במאמץ רב, הצליח הסופר להגיע לחוף ושם ראה מקומות סגורים לרוב ורחובות שוממים וכפי שהוסבר לו על ידי מתורגמנו שרוב המקומות האלה מנוהלים על ידי יהודי סלוניקי ומכיון ששבת היום הכל מושבת אך, ממה שראו עיניו בדרכו ברחובות העיר הסמוכים לנמל ואני מצטט שוב..."מימיי לא חזיתי אנשים יותר יפים מיהודים אלה אשר ראיתי בסלוניקו(סלוניקי בלאדינו)כשהם יוצאים לטייל בשבת ברחובות או מחוץ לחומות ומעולם לא מצאתי הבעת פנים דקה כזו הם חיים בטוב בלי שיכריזו על זה. ויש להם רגש של כבוד עצמי רם ועל הכל מין שקט ובטחון עצמי שונה תכלית השנוי ממה שרואים אצל יהודים...הרושם שעושים עלינו מאורעות התנ"ך הוא שהיהודים היו עם קטן, נודד ונדחף ממקום למקום ,נלחם ביאוש סביב מקדש אשר נגזר עליו להיות עיי אפר אבל, ביהודי סלוניקו אנו מוצאים שוב את הכח הבלתי מנוצח שעליו דובר, עם של גיבורים שאפילו הרומאים, באה עליהם כליה עד שיכלו להכניע אותם..."סוף ציטוט.
כפי שכתבתי תאורים ומאורעות מרגשים וקשים מובילים את הקורא ככל שמתקדמים, נגע לליבי נושא נוסף שהועלה ברגע של כמיהה וגעגוע לארץ המובטחת ממנה גלו צאצאים אלה וכיצד מתאר אח של אחד מיהודי העיר את שכתב לו אחיו הגר בירושלים בתקופה ההיא - עוד טרם הנוודים מערב שהתיישבו בחבלי הארץ המובטחת ובירושלים בפרט...ואני מצטט,..."הגיע מירושלים שליח קפת רבי מאיר בעל-הנס, הבא כל שנה להריק את הקופסאות. הוא נגש לביתי למסור לי רב שלום ומכתב מאת אחי הבכור, היושב, כידוע לכם, בירושלים. שוחחנו על מצב עיר הקודש והוא ספר לי על החורבות השוממות של מקדשנו, שמכל מחמדנו מימי קדם לא נשאר זולתי כותל אחד...סביבו בתי ערבים המעפרים בעפר ומסקלים באבנים את היהודים הבאים לשפוך את שיחם ולבכות על הגלות המר. צרותיהם חורתים ממש בצפורניהם את אבני הכתל ומרטיבים אותן בדמעותיהם. וכמה פעמים הערבים מלכלכים את המקום הקדוש לנו...ואחינו בני ישראל מושפלים שם עד עפר לא יעיזו לפצות פה ומפחדים מכל עלה נדף...כל הערב צלצלו באזני הספורים של השליח, ובשעה שקראתי את הקינות חשבתי אני בעיני את חומות עיר הקדש ההרוסות ובית מקדשנו הנטמא על ידי זרים, ולא ידעתי נפשי..." סוף ציטוט. איך אמר מר מנחם בגין עליו השלום - עוד ארוכה הדרך לחירות...הציטוט מפי יהודי סלוניקאי אז כאילו לא השתנה דבר מלבד זה שהקמנו את המדינה ומתפארים בבניה הלוחמים והאמיצים שלא יתנו עוד לכך לקרות ובודאי גם לא לשונאינו מקרבנו...”