דימויים סטיריאוטיפיים של סינים עוצבו במחשבתי על ידי סיפוריה של פרל בק, אותם קראתי כילדה. לקח לי די הרבה זמן להבין שפרל בק עצמה ראתה את הסינים בצורה סטיריאוטיפית משלה. היא הסתכלה עליהם מבחוץ והפעילה חמלה נוצרית כאשר התנהגויות ותגובות של "הסינים" היו ראויות, בעיניה, לרחמים והשתתפות. דורות של קוראים חשו חמלה והזדהות כשקראו על הסינים המסכנים, ששיעבדו אותם וניצלו אותם וזלזלו בכל מה שהיה חשוב בעיניהם.(ודורות של ילדים גמרו מהצלחת בגלל הסינים המסכנים שאין להם אוכל...) אבל יש עוד צד - הסינים עצמם. נתינים לאומה משועבדת מימים ימימה, כשמוטיב האכזריות והניצול של החלש על ידי מי שהוא טיפ-טיפה יותר חזק עובר כחוט השני בהיסטוריה ובהווייה הסינית.
הספר הזה מתאר איכרים החיים במחוז "גן עדן" (כך, בסיפור. אחת ההתייחסויות האירוניות הבודדות בו) שבשנת 1986 שוכנעו על ידי מועצת החקלאות לשתול שום. הובטחו להם רווחים נאים וביטוח - אם יהיו עודפים הממשלה תקנה את היבול, תאפסן את השום בקרור ותמכור אותו בעתיד. ממש Win-Win situation כלומר למי שמאמין. הממשלה לא קנתה את עודפי השום, שנרקבו, התגוללו בשדות ואילצו את האיכרים לאכול ולשתות שום... חלק מהאיכרים מחו, פרצו למשרדי מועצת המחוז, השחיתו ציוד מה שחייב את המועצה לפעילות ענישה נמרצת. זה הרקע לסיפור שהוא סיפור על כמה דמויות ועל מה שקרה להן באותה תקופה נמהרת.
מו יאן יודע לספר סיפור. הוא גם יודע על מה ללחוץ כשהוא מספר את הסיפור. התאורים בספר אכזריים ביותר. כל אחד בסיפור מתאכזר למישהו חלש ממנו ומישהו אחר - חזק ממנו - מתאכזר אליו. אם ברגע מסויים אין אדם חלש ממך להתאכזר אליו - תתאכזר לבעל חיים. חלק מהתאורים ריאליסטיים ביותר וקשים לקריאה ולדמיון. מוטיב נוסף - גם הוא ריאליסטי בתיאור - הוא הגועל. כמות התאורים המגעילים על חייהם של האיכרים האלה, חיים של עבודת פרך, אכילה רק כשיש מה לאכול, ללא שום נוי או חסד רצופים בתיאורים הנחשבים בתרבות שלנו כדוחים: לכלוך, עשיית צרכים בפומבי, שתיית שתן, דימום, תיאורי ריח ועוד. אחסוך מכם את הפרטים, שהתקשיתי לקרוא אותם. תיאורים של בעלי תפקידי שררה מושחתים, ושל מעשי שררה מקוממים נגד האוכלוסייה ישכנעו את הקוראים שאנחנו חיים בגן עדן של יושר וצניעות שלטונית.
מו יאן - שם עט שפירושו "לא מדבר" הוא יליד 1956, בן למשפחת איכרים שנאלץ להפסיק את לימודיו בזמן "מהפכת התרבות" ולעבוד כפועל. הוא קומוניסט וחי בסין.זכה ב 2012 הפרס נובל לספרות על יצירתו הכוללת. ועדת הפרס דואגת, כך נראה, ל"צדק חלוקתי" שלו. אני לא בטוחה שחבריה הנכבדים קראו את הספר הזה. הוא כתוב בסדר - קצת קשה לשפוט כי התרגום הוא מאנגלית כלומר יד שלישית. כאמור הסופר יודע לספר סיפור אבל - הנה צפה תמימותי - אולי צריך עוד משהו בשביל לזכות ב"נובל"? ואולי המשהו הזה הוא אזרחות של העולם השלישי?

















