“ספר חביב ולא יותר מזה.
עד עכשיו די חיבבתי את ברק. אחרי קריאת הספר הזה, גרם לי להבין שהרבה מהבעיות הנוכחיות של מדינת ישראל נגרמו כתוצאה משיקולים לא נכונים (לטעמי) של אהוד ברק.”

“הספר "ברק - מלחמות חיי" מאת אילן כפיר ודני דור (הוצאת כנרת – זמורה ביתן, 2015) הינו ביוגרפיה מקיפה אודות אהוד ברק, מי שהיה ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל. דומה כי לו היה מי מונה את חמשת אנשי הצבא שהצליחו, בצבא ומחוצה לו, להשפיע באופן עמוק ולהטביע חותם על מדינת ישראל למן הקמתה ועד עתה, הרי שהרשימה היתה כוללת את יגאל אלון (ואולי גם יצחק שדה), משה דיין, יצחק רבין, אריאל שרון ואהוד ברק. אף כי מספר מעריציו זהה, ככל הנראה, למספר שונאיו הרי שאהוד ברק הצליח להשאיר חותם בל יימחה בתולדות עם ישראל. היו אולי מפקדים מרשימים ממנו, ידענים ממנו בתורת הקרב ולמרות עיטוריו גם אמיצים ממנו, ודאי שהיו אנשים עם יחסי אנוש טובים משלו, אולם כך או כך הרי שבסך השלם ברק הצליח להתברג לרשימה מאוד אקסקלוסיבית ובדין הצליח בכך. הספר הוא אמנם פרי עטם של דור וכפיר ואינו בחזקת אוטוביוגרפיה אולם הוא נכתב בסיוע ועל דעת ברק, כאשר באירועים שונים מופיעים ראיונות עדכניים עמו על אירועים ספציפיים ובהם התקיפה שלא היתה באיראן והנסיגה מלבנון.

הספר עוקב אחר מסלול חייו של ברק החל מילדותו בקיבוץ משמר השרון, עבור בגיוסו לגדוד 9 של החרמ"ש. לאחר מספר חודשי שירות המליץ חברו אברהם אמון אשר שירת בסיירת מטכ"ל המתגבשת למפקדו, אברהם ארנן, כי יגייס את ברק ליחידה. ברק עבר ביחידה את מסלול ההכשרה בהצטיינות. מכאן עובר הספר לתאר את שירותו של ברק ואת המבצעים השונים אשר בהם נטל חלק ואת אלו שיזם, תיכנן והוציא אל הפועל כמפקד. הספר כתוב היטב והחלק שעוסק בתקופת שירותו של ברק ביחידה, מלוחם ועד למפקדה מרתק במיוחד אף שמחדש אך במעט.

בספר מוזכרים לוחמים ומפקדים נודעים לתהילה דוגמת חברו הטוב, יוני נתניהו, "שהיה אז מפקד פלוגה בצנחנים והמתין לשיבוץ בתפקיד פיקודי חדש בחטיבה" (עמוד 67), ומוקי בצר, "שהיה בעבר מפקד צוות בכיר בסיירת צנחנים ונאלץ לפרוש ממנה לאחר שהסתכסך עם הקחצ"ר רפול" (עמוד 68). הפרטים על אישים אלו מדגימים את אחד הליקויים הבולטים של הספר. אף שאת עיקר התחקיר לספר ביצע התחקירן והסופר המוכשר איתי אילנאי (יוצא יחידת מגלן שאף כתב ספר על על יחידת 669), הרי שבמקרים מסוימים הוא פשוט לא היה יסודי דיו. נתניהו הבכור היה אמנם קצין צנחנים מצטיין אולם הוא השתחרר מהצבא זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים והתגייס מחדש לאחריה ליחידה בהמלצת אחיו הצעיר, ביבי. המקרה של בצר הוא, שוב, מקרה של חוסר דיוק. שכן הוא אמנם השלים מסלול לוחם בסיירת הצנחנים, אך סירב לחתום קבע ארוך לבקשת המח"ט דאז, רפול (שלא היה באותם ימים קצח"ר כי אם מח"ט הצנחנים), ועבר לשרת כמ"מ בסיירת ומעולם לא פיקד על צוות בסיירת החטיבתית. בהמשך שירת כסמ"פ סיירת צנחנים וכמ"פ באגוז. היתה לי בשעתו מרצה שטענה שכאשר היא מוצאת טעות בהערת שוליים אחת הדבר גורם לה לפקפק באיכות העבודה כולה, ולא בכדי. כלל זה כוחו יפה גם בביוגרפיה זו.

במיוחד מעניין לקרוא אודות מה שניתן להגדיר כרגע השיא של ברק כמפקד היחידה, מבצע אביב נעורים. כשהם נוחתים מן הים, מחופשים לאזרחים (ולנשים) הגיע כוח הסיירת לקרבת הבניינים בהם התגוררו בכיר ארגון הטרור ספטמבר השחור. "אהוד זיהה את דלת הזכוכית בבית הדירות שבו גר "היעד" של מוקי בצר. הדלת היתה פתוחה, ובעמדת השוער לא היה איש. מוקי בצר ואנשי החוליה החלו לטפס במדרגות. אהוד ועמירם לוין, גם הוא מאופר בכבדות ובפאה בלונדינית, חיכו ליד דלת הכניסה.
מתוך מכונית דופין, שחנתה בצד השני של הרחוב, יצא לפתע צעיר לבוש מעיל עור חמוש באקדח. זה היה שומר הראש של אבו יוסוף נג'אר. הצעיר החמוש נדהם כאשר הברונטית והבלונדינית פתחו את רוכסני הז'קטים שלהן, שלפו תת-מקלעים, פתחו באש לעברו. שומר הראש נפצע אבל הצליח לחמוק חזרה לעבר מכונית הדופין ולתפוס מחסה מאחוריה. אהוד ועמירם ריססו את המכונית באש ופגעו גם בו וגם בצופר הרכב, וזה החל לפעול ברעש מחריש אוזניים.
ההיתקלות בשומר הראש וחילופי האש ביטלו את יתרון ההפתעה. חוליות החיסול החישו את קצב הטיפוס בחדרי המדרגות. אהוד, בתצפית בכניסה לבתים, הבחין באורות נדלקים בזה אחר זה בדירות מסוימות בשני הבניינים. הוא ספר במהירות את הקומות ווידא שהאורות נדלקו בקומה השישית של הבית שבו פעל מוקי בצר ובקומה השנייה והרביעית בבניין האחר. זה היה האות המוסכם שהחוליות בעמדת פריצה לדירות.
מוקי בצר, בדילוג מהיר של שלוש מדרגות בכל צעד, הגיע לפתח דירתו של רב-המחבלים אבו יוסוף. לוני רפאלי, עדיין בתחפושת הפאה הבלונדינית, אבל כבר ללא השמלה, היה לצדו.
השעה היתה 1:29 אחר חצות.
אהוד שמע שלוש נקישות במכשיר הקשר והגיב בחמש נקישות משלו, איתות למוקי בצר לפרוץ לדירה. בצר פרץ את הדלת במטען נפץ קטן. על פי המידע, אבו יוסוף אמור היה להיות בחדר השינה, באגף השמאלי של הדירה. בצר ורפאלי הבחינו באיש לבוש פיג'מה שזינק מהמיטה, וזיהו אותו מיד. יוני נתניהו, שפרץ אחריהם לדירה, הבחין שהוא מנסה לשלוף אקדח וירה בו מקרוב. אשתו, שניסתה לסוכך עליו, נפגעה גם היא. אבו יוסוף הספיק לצעוק משהו לפני שצנח על השטיח. לוני ויוני אספו במהירות מסמכים שמצאו בדירה והחלו לרדת בריצה במדרגות" (עמודים 96-97).

גם כאן ישנו לפחות "אי דיוק" (בלשון המעטה) מצד הכותבים שכן בצר העיד חזור והעד כי ב"אבו יוסוף(אבו יוסוף אל נג'אר), ראש ארגון "ספטמבר השחור" וסגנו של ערפאת, ירו כלל חברי החוליה. במקביל, כמתואר בספר, הרגו שתי חוליות לוחמים נוספות מן היחידה שניים מן הבכירים שבארגון ספטמבר השחור. כשכוח היחידה עסק בסיכול ממוקד של בכירי "ספטמבר השחור" הסתבך הכוח שעליו הוטל את מפקדת החזית העממית הסמוכה. קרב התפתח "בין כוח הצנחנים בפיקוד אמנון ליפקין ובין שני מחבלים שסיירו בכניסה למבנה. שני לוחמי סיירת צנחנים, חגי מעיין ואבידע שור, לבושים במכנסי ג'ינס, פתחו באש מאקדחים עם משתיקי קול לעבר המחבלים. אחד מהם נהרג, והשני נפצע והזעיק עזרה בצעקות. מכל עבר נפתחה אש לעבר הצנחנים אבידע שור נהרג מיד, וחגי מעיין נפצע אנושות ומת מפצעיו. קצין נוסף בכוח, יגאל פרסלר, לימים יועץ ראש הממשה לטרור, נפצע קשה. ליפקין תיפקד בקור רוח וקרא בקשר למנחם זוטורסקי, מפקד פלוגת החה"ן, להכניס חומר נפץ לבניין. זוטורסקי וסגנו אהרן סבג הכינו את מטען הנפץ לפיצוץ תחת אש בעוד הכוח על נפגעיו נסוג לעבר נקודת המפגש בחוף עם אנשי חיל הים, החריד פיצוץ עז את מרכז ביירות, כשבניין מפקדת החזית העממית קרס וקבר תחתיו עשרות מחבלים" (עמוד 99).

דווקא לגבי תפקודו ומעשיו של ברק במבצע, על פי כלל הגרסאות אודותיו שקראתי, הספר מדייק. "אביב נעורים היה השיא, הפסגה במבצעי סיירת מטכ"ל, ודאי מתוך אותם מבצעים שנחשפו וזכו לפרסום" (עמוד 100). יתרה מזאת, ברק היה המפקד המשפיע והדומיננטי ביותר של היחידה, אשר מיצב אותה כיחידת הכוחות המיוחדים המובילה של צה"ל, ועשה זאת תוך הפגנת מעוף, יצירתיות, מנהיגות ותעוזה, ואת זאת אי אפשר לקחת ממנו. עם זאת בספר ישנם לא מעט "אי דיוקים" (שוב, בלשון המעטה) שקושרים לברק כתרים שלא בצדק, וכמעט תמיד מוצאים אותו מכל פרשה צח כשלג או לחלופין משמיטים את האירוע או את חלקו של ברק בו, ובכלל זה אירועים דוגמת "סולטן יעקב" וכמובן כל פרשת צאלים ב'. בנוסף מצטייר ברק כמוציא והמביא באירועים שונים ובהם מבצע ההתנקשות בחיי אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת. "התכנון היה של סגן הרמטכ"ל, ואילו הביצוע – של מפקד סיירת מטכ"ל משה בוגי יעלון, קיבוצניק מגרופית, שהגיע ליחידה מהצנחנים ולימים הגיע לפסגה: רמטכ"ל ושר ביטחון" (עמוד 136). מי שקורא את הספר עשוי לחשוב, אף שאין זה כך, כי רק מקרה, ולא דרגה ותפקיד, מנעו מברק להיות גם פה, 15 שנים לאחר אביב נעורים, זה שלוחץ על ההדק.

הנסיגה מלבנון היא עוד אחד מהפרקים המדגימים את אופיו הבעייתי של נשוא הביוגרפיה. מופז, "קצין קרבי שהוכיח את עצמו בתפקידים פיקודיים גם בסיירת מטכ"ל וגם בחטיבת הצנחנים שעליה פיקד" (עמוד 229), נתפס בעיני ברק כמי שמונה לרמטכ"ל כשאינו בשל ומוכן לתפקיד. בספר ישנה אמירה, לא מתיישבת עם הגיון בריא, על-פיה מופז התנגד לתכניתו של ברק לסגת מלבנון משום שנטר "לו על כך שבאמצע שנות ה-70, כששימש עוזר ראש אמ"ן למבצעים דחה מבצע שהציע לו מופז, אז סגן מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 230). בדיעבד, ברק צדק כשהחליט על הנסיגה. אולם מותר להניח כי מופז, במידה שהתנגד לה, עשה כן משיקולים עניינים ולא בשל מבצע שנדחה לפני שלושים שנה. גם הטענות כנגד פיקוד צפון ומוכנותו (ובראשו מפקד הפיקוד אשכנזי) לפינוי מגוחכות ואינן עומדות במבחן המציאות.

מכל אשר נכתב בספר אהבתי במיוחד מכתב שכתב ברק לאחיו הצעיר, אבינועם, אשר עמד בפני גיוס. המכתב, שאהוד ברק כתב בעת שהיה קצין צעיר ביחידה, הזכיר לי מאוד את "מכתבי יוני" ולימים כאשר כתבתי מכתבים לאחי הצעיר, שהיה לוחם בצנחנים, שאבתי ממנו, כמו מאסופת מכתביו של יוני ז"ל ומניסיוני שלי בצנחנים השראה. "במשך השנים אני הולך בדרך מסוימת... הדרך משולה לשביל צר המטפס במעלה הר. מצד אחד הוא מבטיח בקצהו סיפוק ומחזה מרהיב... מאידך הוא צר... התהום משני הצדדים... הרגל עשויה למעוד ואבן עלולה להידרדר מתחת הרגליים ולסחוב אותך אתה. בקשה אחת בלבד לי אליך, לך באותה הדרך, עם כל הסיכונים, שמע ממי שכבר עבר כברת דרך רצינית... זה כדאי..." (עמוד 48).

הספר קריא מאוד, מעניין ונעים לקרוא, אולם יש לו אג'נדה ברורה (כמעט תעמולתית) והוא אינו נאמן לשום אמת, זולת זו שמוציאה את ברק טוב מכל סיטואציה בחייו, ואין זה משנה אם מדובר בעימות על תפקיד בצבא או על הרצון להשיג נתח מן הפעילות המבצעית, או על פרשה סבוכה כגון הריב המתוקשר בין שר הביטחון שר הביטחון ברק לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי "קצין מוערך שצמח בגולני והפך עם השנים לאחד מסמליה המובהקים של החטיבה" (עמוד 345). סיום ספרו האחרון של בן כספית, מהדהד גם מבין השורות בספר זה כשקוראים בהן בדיעבד: "בסיכומו של דבר, כשתעמוד בפני הבחירה מי מהם, אשכנזי או ברק, ראוי יותר להיות המפקד של הילדים שלנו, לא יהיה בי היסוס. אם אשכנזי יתייצב בפני דילמה בין שני מעשים סותרים, אחד שמועיל לו והאחר שמועיל למדינה, אין לי ספק שהוא יבחר במעשה שמועיל למדינה. אצל ברק התשובה מורכבת. קרוב לוודאי שיבחר במעשה שמועיל לו-עצמו, אבל ישכנע את כולם שהוא בעצם עדיף גם למדינה" (מתוך הספר "חמקן" מאת בן כספית, הוצאת זמורה ביתן, 2013, עמוד 463). יחד עם זאת מדובר כאמור בביוגרפיה קולחת המספרת סיפור מרתק ובאמצעותו חלק נרחב מן הסיפור של מדינת ישראל (מן הפריזמה הביטחוינית כמובן). מומלץ.”