איאן קרשו הוא ללא ספק ההיסטוריון הבולט ביותר מתוך חבורת היסטוריונים שחוקרת את התקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות.
בספר זה, שלדעתי פותח את הדיון מחדש בשאלת אופיו של המשטר הנאצי באחריתו.
עד היום, הייתה קיימת האמונה שהעם הגרמני היה חלק, ממיקשה שלמה שהרכיבה את השילוש הקדוש פיהרר אחד, מפלגה אחת, עם אחד. והנה בא לו סר קרשו, וטוען, שיש להוציא מן המשוואה הזאת את העם, אשר בסוף תקופת שילטונו של היטלר, כבר לא היה כל כך נאצי, ובעצם רצה וקיווה לסיומה של המלחמה, בתנאי, שלא יהיה זה הצבא האדום שישלוט על גרמניה.
והנה בניגוד לצפוי, העם הזה שכל כך רצה להגיע לסוף המלחמה, ולשקם את ארצו, המשיך להילחם
בחמת זעם בלתי מובנת, עד הסוף המר, למה?
למה בניגוד לכל הציפיות, המשיך הצבא הגרמני להילחם בשתי החזיתות , במערב, נגד בעלות הברית המערביות, ובמזרח, נגד צבאה האדיר של ברית המועצות, בזירה שרוחבה מעל שלושת אלפים ק״מ, ומעל שתי מיליון חיילים, אשר המשיכו להלחם על כל שעל מאדמת הרייך המצתמצם.
במערב, המשיכו העלות הברית להתקדם, תוך התנגדות גרמנית כבדה ועקשנית, ולא הצליחו לעבור אל מעבר לריין עד תחילת ינואר 1945.
כיצד קרה, שהעם הגרמני הסכים להלחם עד הסוף, עד להרס הסופי , עד מוות, עד להרס אישיות הקיום של העם עצמו?
מה דחף את ההתאבדות הקולקטיבית הזאת, אשר כל עם אחר בהיסטוריה, היה בוחר להיכנע ולהציל את אשר ניתן להציל?
איאן קרשו, חוקר בעל יכולות חקר אדירות, מביא בפנינו את כתב ההגנה לעם הגרמני, כאשר הוא מוכיח לנו שאת הסיבות והתשובות לשאלות האלה יש לחפש במקום אחר.
האם לדעתי התזה שלו תופסת חזקה על התיזה הקיימת?, שאלה לא פשוטה ושהתשובה לה נתונה לכל אדם באופן אישי, אשר יעריך, או לא את התובנות שאליהן מגיע קרשו עצמו.
ספר חובה, לאוהבי היסטוריה ולשאר, מומלץ בהחלט.

ספר היסטורי כתוב לעיתים בצורה עיתונאית על שנתו האחרונה של הרייך השלישי.
הכתיבה מצויינת.
ההתיחסות לנושא עברה אצלי מספר גילגולים:
בתחילה נרתעתי קצת, למי איכפת איך הנאצים חטפו?
עם קריאת מספר מאמרים גברה סקרנותי, והתחלתי לקרוא.
הספר מרתק, אבל, כבמעשה קסם , חזרתי בסוף הקריאה לאותם תובנות שהיו לי על העם הגרמני, גרמניה ובמיוחד זו הנאצית וחוסר האיכפתיות שלי על חורבנה.
התחלת הסיפור ההיסטורי היא בניסיון ההתנקשות בהיטלר במצודתו באוברזלצבורג.
ברגע זה ההנהגה הנאצית נחלקת למשתפים נאציים אמיתיים שחלק מהם אף " עשה חייל" והתקדם כתוצאה מכך. חלק מעמיד פנים כי אין לו ברירה אחרת ואחרים שהמשיכו להתנגד.
חלקם מצא עצמו תלוי על אנקולי קצבים או סתם נורה.
הספר ממשיך במיתקפה הרוסית לשלביה בצד אחד ובנות הברית מצד שני.
הרוסים לא היו נחמדים במיוחד לגרמנים ובמיוחד לגרמניות באזורי הכיבוש.
בנות הברית עברו להפצצות שטיח, על ערים וכפרים בגרמניה. ומתברר כי היתה להם אפקטיביות מדהימה.נהרס חלק ממשי מיכולת הייצור ובמיוחד ההתחמשות של הנאצים.יותר מזה הפצצות אלו גרמו לגל פליטים ודמורליזציה.
בסך הכל, שרשרת הפיקוד הנאצית היתה נאמנה להיטלר עד סופם המר.ולכל אחד מהם היו סיבות משלו.
המכנה המשותף לכל החלאות היה צו הציות והסדר הטבוע בעם הגרמני.
הספר כאמור כתוב טוב, יש אלמנטים מצויינים על החיים בגרמניה באותה תקופה.
לא מצאה חן בעיני הנימה על המיסכנות הגרמנית בסוף הרייך השלישי. זה לא דיבר אלי,ולא הרגשתי הזדהות עם דרזדן או פרנקפורט שהובערו.
כמה שאלות ומחשבות עלו בי במשך הקריאה.
בעיני, הסוף של הרייך השלישי הוא במיבצע ברברוסה( הפלישה של הנאצים לרוסיה).הרהב במיבצע זה זרע את החורבן של המדינה ההיטלראית.
מסקנות אחרות:
- גבול הציות קשור כנראה לאופיו של העם.אם נוסיף לזה הפחדות וניגון על שורשים של שינאה, מתקבל אמצעי שליטה מצויין בעם הגרמני.
האם העם הזה השתנה? איני בטוח. טלו למשל את המשבר הפיננסי האירופאי וההתרוקנות של הקופה הגרמנית , במיוחד קופות הפנסיה שלהם,מול השקט היחסי שבו העם מקבל את זה.
-מסקנה שניה וחשובה . גם אם מנהיג מטורף מצליח בתחילת דרכו, יש לעצור אותו, כי לאחר מכן קשה יהיה.
-התובנה השלישית מתייחסת לעוזרים של היטלר. גם כאשר מתבררת תמונה של התחלת תבוסה, התחרות בין העוזרים (הימלר, היידריך, בורמן גרינג וגבלס), לחטוף יותר סמכויות ושליטה על חשבון חברים שלהם קיימת.
כנראה כי תאוות שילטון היא יצר פרימיטיבי( בסיסי), ששיך להתפתחות הקמאית שלנו כבני אנוש.
אל תבקשו ממני דוגמאות , יש הרבה ואפילו מהארץ, והן עלולות להרגיז .
אנחנו רוצים לעסוק בנאצים שכמוהם אין להם מקבילה בהיסטוריה.

ספרו של איאן קרשו עוסק בתיאור סופו של הרייך השלישי - החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, מקיץ 1944 ועד לנפילת המשטר בסוף אפריל 1945. לא מדובר בתיאור הצד הצבאי של ההתפתחויות, אלא במה שעבר על "רוב האוכלוסיה הגרמנית". לטענתו של קרשו זהו הספר הראשון שהוא מכיר שעוסק בהיבט זה.
השאלה העיקרית שהטרידה את קרשו היא מדוע בחרה גרמניה להתאבד, ולא להיכנע. בקיץ 1944 הגיעה גרמניה לפרשת דרכים: היא איבדה את רוב כיבושיה, הצבא האדום נמצא על גבולה המזרחי וכוחות הברית נחתו בצרפת והתקרבו לגבולה המערבי. היה ברור שיחסי הכוחות אינם מאפשרים עוד לשמר את ההצלחה הצבאית, אבל עדיין אפשר היה להציל את גרמניה, את כלכלתה, את עריה, את עתידה. לשם כך היה צריך להתחיל במגעים לגבי הסדר בינלאומי.
הדבר לא קרה. לאחר כשלון ההתנקשות בהיטלר שבוצעה ביולי 1944 ע"י פון שטאופנברג החלה תקופה של שידוד מערכות בגרמניה. גרמניה יצאה למערכה האחרונה על חייה. הימור חסר סיכוי אפילו בעיני הציבור הגרמני וההנהגה הצבאית. לרגע, נראה היה שיש סיכוי לסיים את המלחמה ללא תבוסה מוחצת: ניהול המתקפה הכושל של כוחות הברית לאחר הפלישה לנורמנדי וההימור הנועז של התקיפה הגרמנית בארדנים (דצמבר 1944), וההתקפה הלא-החלטית של הצבא האדום ממזרח, יצרו תקווה למהלך שיביא לפירוק הברית הלא-טבעית של המערב עם בריה"מ ולהשגת הסכם של הפסקת הלחימה ללא הכנעת גרמניה. אבל רגע זה נמוג. בתחילת 1945 החלה הפריצה לגרמניה עצמה, כשיחסי הכוחות הם איומים מבחינת גרמניה.
שום ניסיון לסיים את המלחמה לא קרה. לא מדובר בדבר של מה בכך: ההפצצות המסיביות של האוויריה ה"אנגלוסכסית" (מושג גרמני) את ערי גרמניה גרמו לכך שבחודשים אלו מתו יותר אזרחים מאשר בכל שנות המלחמה עד אז. 50% מהחיילים הגרמנים שנהרגו במלחמה - נהרגו בחודשים אלו. גרמניה נהרסה. וקרשו שואל בספר זה מהי הסיבה לכך שלא נעשה שום צעד (למעט ניסיונות פרטיים, חשאיים ולא מתואמים) למנוע את החורבן הידוע מראש.
הטענה של קרשו היא שמדובר בשילוב של מספר גורמים: התמיכה העצומה בשטח בהיטלר (צריך לקרוא כדי להאמין), מנגנון הטרור הרצחני, השתלטות המפלגה על הרמדינה וביטול כל מנגנוני השלטון הקודמים, האימה מפני השתלטות הקומוניסטים, התפקוד המוכשר של ארבעת המנהיגים הפונקציונאליים של היטלר, והנכונות של עובדי ציבור ומפקדי צבא בכירים להמשיך למלא את חובתם גם כאשר ברור כי הכל אבוד. אבל הסיבה העיקרית, לטענת קרשו, היא מבני השלטון והלכי הרוח שמאחוריהם.
הספר מביא מאות סיפורים אישיים וציטוטים, ומבחינה זו הוא אינו תיאור-על אלא ניסיון לבסס את הסיפור המצרפי על עדויות-מיקרו. ספר מעניין. מומלץ

איאן קרשו הסטוריון מבריק בעל שם עולמי בוחן בספרו את הסיבות להמשך הלחימה חסרת הסיכויים של גרמניה החל משנת 1944 ועד מאי 1945.
לכאורה הטענה בה נאחזו הגרמנים הייתה שבגלל החלטת 3 מנהיגי בעלות הברית (סטאלין צרציל ורוזוולט) משנת 1943 על כניעה ללא תנאי של גרמניה, לא היה לנאצים ולצבא הגרמני ברירה, אולם טענה זו מופרכת.
נקודת המוצא של הספר היא לאוו דווקא הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 או התבוסה בסטלינגרד בסוף 1942 או הפלישה של בעלות הברית לאיטליה ב-1943. נק' המוצא שבה בוחר המחבר מתרחשת ב-20 ביולי 1944, הכישלון האחרון להתנקש בחייו של היטלר בפצצה ע"י שטאפנברג- שבעקבותיה קצינים רבים שהיו שותפים למזימה הוצאו להורג.
מנקודת מוצא זו חוייב הצבא הגרמני לחזק את נאמנותו להיטלר ולנאציזם. קצינים חוייבו להיות חברי מפלגה, לא ניתן עוד היה לערער על החלטותיו של היטלר.
השלטון הושם בידי 4 (בפועל בידי 3), מתוכם 3 קנאים נאצים - גבלס - שכפה את המלחמה הטוטאלית על גרמניה, גייס את צבא העם פולקשסטרום, גייס צעירים ,זקנים וכל אחד שיכל להלחם. נערות ונשים גוייסו אף הן. וכמובן התעמולה שלו הייתה בשיאה.
בורמן מנהיג המפלגה שהידק את אחיזתו על הגאוליטריים (מנהיגי המחוזות)- שהשליטו טרור ואימה על אוכלוסייה.
והימלר ראש האס אס שלמעשה שלט גם על כלל הצבא, יחד עם האס אס עליו כפה שלא להכנע עד הסוף.
ושפאר (היחיד מבין השלושה שעליו נטען שלא היה קנאי) , אולם פעל באדיקות להגדיל את החימוש והתוצרת התעשייתית ולמעשה היה אחד הגורמים המכריעים להתארכות המלחמה ולסבלם של מליונים.

ההפיכה שנכשלה ביולי 1944 מסמלת את הפניית הטרור לא רק כלפי מדינות כבושות אלא גם אל תוככי הרייך הגרמני בגרמניה, האוכלוסיה למעשה נשאבה לתוך הנאציזם אם מרצון ואם בכפייה . על מילה לא במקום הסתכנו אנשים במיתה. ביקורת הייתה בלתי אפשרית , על אוייבי המשטר הושתו עונשים קשים.
כמו כן על עריקים בצבא הוטלו הוצאות להורג בסיטונות.

לכל אלו יש להוסיף את הפחד מנקמה שאכן אירעה בחזית המזרחית עת הצליחו הרוסים להגיע לשלזיה עילית וכן לפרוסייה ולנקמתם על מעשי הנאצים לא היו גבולות - אונס והוצאות להורג- כל אלו לא יכלו לעולם להיא לסיום החזית המזרחית.
בחזית המערבית ההפצצות הכבדות על דרזן וערי התעשייה במערב גם אלו הפחידו את האוכלוסייה.
כמובן שחלק מההנגה הנאצית שהיה מודע למעשי הנאצים ברוסיה ובפולין ולהשמדת היהודים והידיעה שיישפטו על מעשיהם הגבירה עוד יותר את המלחמה.

ספר מעולה

ספר מצוין המתאר את השנה האחרונה של הרייך השלישי עד הקריסה הסופית שלו. בספר זה מנסה קרשו לענות על שאלה מרכזית: מדוע המשיכה גרמניה הנאצית להילחם וללכת לעבר חורבן טוטאלי אף שהיה ברור לאנשים רבים בדרגים שונים בממשל ובצבא שהמלחמה אבודה? קרשו כמו בספריו המצוינים הקודמים מיטיב לתאר את דרכי ההתנהלות הפוליטיים , מביא עדויות מן השטח בכל שלב, תיאור מפורט של מימדי ההרס והחורבן תוך תיאור רחב של שיטת הניהול בצמרת המשטר הנאצי כפי שבאו לידי ביטוי אצל גבלס, בורמן שפאר והימלר. קרשו מייחד הרבה מקום לרצח היהודים וצעדות המוות, לטרור שפקד את האוכלוסייה האזרחית, לזוועות שביצע הצבא האדום בחזית המזרחית לקראת הסוף, להיטלר כמי שניצח על ההרס והחורבן וחוסר היכולת של הגנרלים שלו להתמודד עם פקודות בלתי הגיוניות שהכריעו במיד רבה את הכף לכיוון של הרס וחורבן מוחלט.
היריעה הרחבה הנפרסת על פני 394 העמודים שופכת אור על השנה האחרונה ומנסה לספק הסבר כולל לזוועות של 1944-1945.