ביקורת ספרותית על הסוף - התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1945-1944 מאת איאן קרשו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 16 בינואר, 2013
ע"י אורי רעננה


ספר היסטורי כתוב לעיתים בצורה עיתונאית על שנתו האחרונה של הרייך השלישי.
הכתיבה מצויינת.
ההתיחסות לנושא עברה אצלי מספר גילגולים:
בתחילה נרתעתי קצת, למי איכפת איך הנאצים חטפו?
עם קריאת מספר מאמרים גברה סקרנותי, והתחלתי לקרוא.
הספר מרתק, אבל, כבמעשה קסם , חזרתי בסוף הקריאה לאותם תובנות שהיו לי על העם הגרמני, גרמניה ובמיוחד זו הנאצית וחוסר האיכפתיות שלי על חורבנה.
התחלת הסיפור ההיסטורי היא בניסיון ההתנקשות בהיטלר במצודתו באוברזלצבורג.
ברגע זה ההנהגה הנאצית נחלקת למשתפים נאציים אמיתיים שחלק מהם אף " עשה חייל" והתקדם כתוצאה מכך. חלק מעמיד פנים כי אין לו ברירה אחרת ואחרים שהמשיכו להתנגד.
חלקם מצא עצמו תלוי על אנקולי קצבים או סתם נורה.
הספר ממשיך במיתקפה הרוסית לשלביה בצד אחד ובנות הברית מצד שני.
הרוסים לא היו נחמדים במיוחד לגרמנים ובמיוחד לגרמניות באזורי הכיבוש.
בנות הברית עברו להפצצות שטיח, על ערים וכפרים בגרמניה. ומתברר כי היתה להם אפקטיביות מדהימה.נהרס חלק ממשי מיכולת הייצור ובמיוחד ההתחמשות של הנאצים.יותר מזה הפצצות אלו גרמו לגל פליטים ודמורליזציה.
בסך הכל, שרשרת הפיקוד הנאצית היתה נאמנה להיטלר עד סופם המר.ולכל אחד מהם היו סיבות משלו.
המכנה המשותף לכל החלאות היה צו הציות והסדר הטבוע בעם הגרמני.
הספר כאמור כתוב טוב, יש אלמנטים מצויינים על החיים בגרמניה באותה תקופה.
לא מצאה חן בעיני הנימה על המיסכנות הגרמנית בסוף הרייך השלישי. זה לא דיבר אלי,ולא הרגשתי הזדהות עם דרזדן או פרנקפורט שהובערו.
כמה שאלות ומחשבות עלו בי במשך הקריאה.
בעיני, הסוף של הרייך השלישי הוא במיבצע ברברוסה( הפלישה של הנאצים לרוסיה).הרהב במיבצע זה זרע את החורבן של המדינה ההיטלראית.
מסקנות אחרות:
- גבול הציות קשור כנראה לאופיו של העם.אם נוסיף לזה הפחדות וניגון על שורשים של שינאה, מתקבל אמצעי שליטה מצויין בעם הגרמני.
האם העם הזה השתנה? איני בטוח. טלו למשל את המשבר הפיננסי האירופאי וההתרוקנות של הקופה הגרמנית , במיוחד קופות הפנסיה שלהם,מול השקט היחסי שבו העם מקבל את זה.
-מסקנה שניה וחשובה . גם אם מנהיג מטורף מצליח בתחילת דרכו, יש לעצור אותו, כי לאחר מכן קשה יהיה.
-התובנה השלישית מתייחסת לעוזרים של היטלר. גם כאשר מתבררת תמונה של התחלת תבוסה, התחרות בין העוזרים (הימלר, היידריך, בורמן גרינג וגבלס), לחטוף יותר סמכויות ושליטה על חשבון חברים שלהם קיימת.
כנראה כי תאוות שילטון היא יצר פרימיטיבי( בסיסי), ששיך להתפתחות הקמאית שלנו כבני אנוש.
אל תבקשו ממני דוגמאות , יש הרבה ואפילו מהארץ, והן עלולות להרגיז .
אנחנו רוצים לעסוק בנאצים שכמוהם אין להם מקבילה בהיסטוריה.
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
tuvia (לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
לבן אסתר, ולאורי שלוםוחג שמח, זאת היא תגובתי לנאמר והיא באה מאוד מאוחר, ולדעתי הנושא הזה כבד וראוי להתייחסות ודיון רציניים.
ראשית, כל קורא מגיע עם מטען אישי פרטי ושמימנה נובעים דבריו.
לא ביקשתי לבקר סתם את הביקורת של אורי, אלה להדגיש שהוא קצת פיספס את התובנות העיקריות של
איאן קרשו.
הביקורת שלי על הספר נמצאת בהמשך , ולאחריה דיון מעמיק בתובנות שאליהן מגיע קרשו בספרו.
הבעיה העיקרית שלי עם הביקורת של אורי, שכבר במשפט הפתיחה של הביקורת יש בה נימה של זילזול
וכמו שציינתי שמחה לאיד.
כתבה על כך טוב מאוד חמדת ואין ממש להוסיף על דבריה.
בקשר לתובנות שאליהן הגיע אורי, ניתן להתווכח עליהן, מה גם שקרשו עצמו לא ממש משוכנע בצורך שלהם.
אני מבקש שתבין, שאינני אומר שההפצצות לא היו נחוצות, אני שואל האם מבחינה צבאית היתה להם הצדקה
בקשר להפצצת דרזדן והמבורג, תאמין לי שאין בליבי עליהן, והגרמנים חטפו מה שהגיע להם , ולא צריך בכלל להיות ויכוח על העובדה הזאת.
מה שהספר הזה מוכיח, ומה שלאחרונה נודע כתוצאה ממחקר בנושא עולם המחנות למיניהם ומספרם, פשוט מבטל את הטענה הגרמנית שהעם הגרמני לא היה מודע לג׳נוסייד שביצע האס אס והצבא בשטחים הכבושים במזרח.
אני מקווה אורי שהבהרתי את כוונתי בביקורת שלי על הביקורת שלך.
טוביה
בן אסתר (לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
בגישה של איש באמונתו יחיה השפעת הדעה האישית על הביקורת היוצאת מתחת ידו של המבקר תהיה תמיד מוטה באופן כזה או אחר ומושפעת בעיקר מדעתו האישית ניסיונו והידע שברשותו. < > לא צריך לחשוש גם מהקשרים למצבים אקטואליים או התייחסויות להתפתחויות עתידיות. אפשר בהחלט להסיק מניסיון העבר על העלול לקרות בעתיד (מה שמשתמע מדברי חמדת, ואני בהחלט מסכים עמה). < >
באשר לדעות קדומות על הנאצים. אין לנו דעות קדומות אלא ידיעות קדומות. גם באשר לאופיו של העם הגרמני, גם כאן מדובר בהבנת אופיו ומכאן - ידיעתו. < >
רוב רובו של דור השואה כבר עבר מהעולם. הסיפורים שהשאירו מאחריהם רב בו הגלוי ולא מעט בו מהנסתר.
במקרה של השואה אין את "ההיסטוריה תשפוט". היא כבר שפטה ושופטת. מה שההיסטוריה תשפוט הוא את הערעורים שיבואו לשם כך משני הצדדים לשיפוטם של הדורות הבאים. < >
ולטוביה ידידי היקר, להימנע מלקרוא ספר בגלל דעה מוקדמת או חתומה מראש? צריך לחשוב על המשתמע מאמירה כזו. על המשתמע שיש כאן יותר "שמגיע להם" מאשר תובנות אני מסכים אתך, אבל בסך הכל לא חייבים לקבל כל ביקורת ככתבה וכלשונה.
אורי רעננה (לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
לטוביה א. איני מכיר מישהו בארץ ללא דעות מוקדמות על הנאצים.
ב. לא מבין את התגובה, הרי אני אומר כי למרות דעותי המוקדמות, יהצורך במאמץ נפשי, קראתי בראש פתוח את הספר.
ג.המסקנה שלי היא כי הפצצות בנות הברית בסוף המילחמה , לא רק שעזרו למיטוטו היותר מהיר של הרייך השלישי מבחינה מוראלית, אלא, גם מנעו הגדלת קצב ההתחמשות.
ד. כאדם שעסק במחקר, אני תמיד ספקן בקריאת "עובדות" ונטיעת הקשרן במיכלול הסיפור או המחקר.זה רצפט בדוק למחקרים היסטוריים, דבר שמעצים את חווית הקריאה והתובנות שאפשר להפיק מהקריאה.מחקר אינו דת, ולכן אסור שיהיו בו מאמינים.
ה. גם מיספר שיש לי אליו אמוציות שליליות או התנגדות נפשית לקריאה בו ניתן להפיק תובנות.
ולבסוף טוביה, גם חוקר יכול להיכשל במיוחד במיקצועות הומניים.
ו. לא ביטאתי שמחה לאיד בביקורת ומענין מניין מצאת זאת.
לגבי הספר הזה ספציפית, קרשאו לא נכשל, ואני כותב כי יש הרבה נושאים שניתן ללמוד מהם ( למרות שהדוגמה בעייתית). עיקרה הוא, התופעה שנקראת "תהליך מנהרה בקבלת החלטות". כאשר אנחנו נמצאים או חושבים שאנו נמצאים ב"מינהרה " . אנו רצים קדימה אל סופה איננו חושבים לצאת מיחוץ לתהליך. צריך רבי יוחנן בן זכאי כדי לפרוץ "מינרות". זה אולי הלקח המרכזי מספר זה.
tuvia (לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
אורי שלום, באופן כללי לא אהבתי את הביקורת שלך משתי סיבות עיקריות.
א) כמו שחמדת כתבה, כשאתה מגיע עם דעה שהיא חתומה מראש, אז בשביל מה לקרוא את הספר? הרי הגרמנים חטפו את זה כולם יודעים והספר לא מתעמק בעובדה הזאת. יש בו הרבה תובנות שמצריכות קצת יותר השקעה בכתוב מסתם שמחה לעיד.
ב) קרשו כתב ספר שהוא עבודה מדעית של מחקר היסטורי.
ניתן להסכים או לא עם דבריו. הגישה שלך היא מזלזלת ובכך יש חטא כלפי המאמץ של המחקר של קרשו.
אני לא בא ללמד סנגוריה על הספר, קרשו לא צריך את עזרתי , הוא עושה עבודה מצויינת בלעדי.
אישית אני חושב שלא ירדת מספיק לעומקם של הדברים.
טוביה
נצחיה (לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
איפה הלייק לתגובות? מסכימה עם אורי שקונוטציות פוליטיות עכשוויות עשויות לקלקל את הדיון ולא לתרום לו.
באשר לסקירה עצמה - אני יודעת בשכל שהגרמנים סבלו מאוד בסופו של הרייך השלישי. בעיקר בשנה האחרונה אבל גם לפני כן. עם זאת, אין לי בדל של סובלנות לקרוא על זה.
סקירה טובה. על גבול הציות של העם הגרמני אפשר לקרוא בספרו של ג'רום ק. ג'רום "מסע בבומל". הוא כותב שם, בתחילת המאה העשרים, תובנות על העם הגרמני ומעשיו, שבדיעבד מחרידות ומזעזעות. ולא סביר שמשהו השתנה שם.
אורי רעננה (לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
אשמח אשמח מאוד אם הבלוג יהיה נקי מקונוטציות פוליטיות עכשוויות, במיוחד בהשוואה לנאצים.
בזמן בחירות הרוחות סוערות ולא זה המקום להם.
חמדת (לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
כמה הערות :א. כאשר קוראים ספר היסטוריה -לא באים מנקודת השקפה כפי שכתבת:"בתחילה נרתעתי קצת, למי איכפת איך הנאצים חטפו?" ,התשובה היא למלא את הסקרנות היסטורית של הקורא באותו נושא .

ב. לגבי תובנותייך למנהיג מטורף ולעוזרים מלחכי הפנכה שלו - אנחנו כבר פה באותה סיטואציה שמנהיג וחבר מרעיו מוליכים אותנו כעם לאבדון . ומה אנחנו עושים ???בוחרים בו שוב... {ללא השוואה להיטלר ולנאצים כמובן ,לא לתקוף אותי !!!!}





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ