קראתי את הספר לפני המון זמן, ורציתי לכתוב עליו ביקורת. בין היתר כי עוד לא היו עליו ביקורות. אבל ממש לא ידעתי איך לגשת לזה. כי לא רציתי להסתבך עם ה"רשויות", אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. הספר סובל מבעיית אמינות קשה. ואני לא יודעת אם הבעיה במקור או בפרשנות על המקור או שבכלל אין קשר למקור.
מדובר בספר לילדים או נוער צעיר, המורכב מסיפורים שכביכול סופרו על ידי הבעל שם-טוב, תלמידיו, הסבא משפולי וכיוצא באילו חכמים. יש לי פינה חמה בלב לז'אנר, שאני אפילו לא יודעת להגדיר אותו ממש, אבל הוא מזכיר לי סיפורים שלמדנו בשעתו במסגרת שיעור שנקרא "חגים". זה היה פחות או יותר בכיתה ג', כשעוד הכנתי שיעורים (בזמן). (אחר כך הכנתי עדיין הכנתי שיעורים לפעמים, אבל רק ביום שלפני השיעור). היתה מקראה כזו, עבת כרס, שממנה היינו קוראים סיפורים בכל מיני נושאים, נראה לי שאז קראו לזה "עברית" ולא ספרות. וחלק מהסיפורים היו מעין סיפורי-חכמים כאלה. היה למשל סיפור על הרבי נחמן מברסלב, לדעתי, שדיבר על בחור שבמקום להתפלל היה מתבודד ביער על עץ ושורק. ורבי נחמן היה הראשון שהכיר בעצם בענין הזה כסוג של עבודת הבורא.
אבל היו גם סיפורים שקשורים לכל מיני חגים.
כיתה ג' היתה מבחינתי הזמן האחרון שבו עוד היה לי זמן-תגובה. כלומר, זה היה הזמן האחרון שבו עדיין לא הייתי דחיינית. אחר כך, הבנתי ששיעורים מספיק לעשות לא ביום שמקבלים אותם אלא יום לפני שבודקים אותם. מהרגע שהבנתי את זה - הפכתי לדחיינית. יש אולי יתרונות בדחיינות (אחרת למה כל כך הרבה אנשים הופכים לכאלה?), אבל עם הפיכתי לדחיינית (כרונית) איבדתי איזושהי יכולת להתכונן לדברים. למשל, אם סוכות מתקרב - צריך לפנות זמן כדי לבנות סוכה, נכון? לדחיינים אף פעם אין את הזמן "אקסטרה" הזה כי מבחינתם הדד-ליין של הסוכה הוא יום לפני סוכות. אז הם לא עושים שום דבר עד יום לפני החג ואז ביום האחרון נלחצים ובונים בלחץ, ואז לא תמיד מספיקים את הקישוטים שרוצים, ומגיעים לסוכה עם הלשון בחוץ (במקרה הטוב. ובמקרה הרע לא מספיקים לסיים).
כנ"ל לגבי נקיונות לפסח, ובעצם כל דבר אחר. והרי חלק מהחג, כך לפחות חשתי עד כיתה ג' כולל, הוא ההתכוננות אליו. וגם כיף - להגיע אל החג כשהכל מוכן ומזומן, ומדויק, כמו שבאמת רוצים, ואפשר לנשום רגע לרווחה ולהתפנן על החג, ובאמת להנות ממנו.
פעם (מתי זה פעם? לפני שהעולם הפך להיות מטורף כל כך. אולי בשנות ה-80, אולי לפני) אם לכל אדם היו נשארות ביום 2-3 שעות פנאי אמיתי, אז בתקופה שלפני החג הוא היה מקדיש אותם לחג. ובשאר הזמן הוא היה מקדיש אותן ללא לעשות כלום, או לעשות משהו מאוד רגוע וחסר תכלית מיוחדת, חוץ מהנאה.
יש לי תחושה שהיום רוב האנשים הם דחיינים, וההתארגנות הזו של לפני חג, קצת הלכה לאיבוד. וזה גם לא סתם שכולם דחיינים, זה גם שאורח החיים המקובל, המיינסטרימי שלנו, הוא עמוס לעייפה, ולא באמת משאיר את הזמן אקסטרה הזה, להתכוננות. כשעובדים משרות מלאות וחוזרים הביתה לאינסוף משימות, לא נשאר הזמן הפנוי הזה. אין גם שעת תה, ולא שנ"צ, ולפעמים גם לא ארוחת ערב משפחתית.
ולזה אני מתגעגעת. לתקופות האלה שהיה באמת זמן פנאי אמיתי. לגן העדן האבוד הזה שהיה חי כל כך בסיפורים האלה, מהמקראה. וכבר כמה זמן שאני מחפשת ספרים שיחזירו לי את הטעם הזה. כך קיוויתי, במקרה של הספר הזה.
אני לא רוצה להסתבך כאן עם אף אחד. יש לי כבוד גדול לחכמינו, זכרונם לברכה. ואני לא יודעת עד כמה הסיפורים האלה באמת נאמנים למקור, אם אכן הוא המקור. יש לי גם כבוד גדול לערכי היהדות ואני מאמינה שכל המצוות בבסיסן (ובמקורן, לא בהכרח בפרשנויות שנערמו עליהן במהלך השנים) נועדו להיטיב את חיי האנשים, את בריאותם ואת רווחתם, אבל. יש בספר בעיית אמינות קשה. רוב הסיפורים, אולי חוץ משניים, עוסקים במעשי ניסים שונים שעשו רבנים אלו ואחרים. אז חבר'ה, תהיו רציניים שנייה. באמת? האם זה הקטע? האם זה בכלל ערך יהודי, שרב אמור לעשות ניסים? אני לא יודעת. אולי אני בורה. אבל התאכזבתי קשות פה. לא רוצה להשמיץ שום דת, אבל נראה לי שאמונה בניסים וקסמים זה פחות קטע יהודי. אנחנו מתיימרים הרי לא לייחס תכונות אלוהיות לאנשים, בניגוד לדתות אחרות. אז מה נהיה?
במילה אחת, אכזבה.
ובכל זאת מילה טובה על הספר. מי שרוצה ללמוד על חיי יהודים בשטייטל, ימצא פה אינפורמציה מעניינת. ככה, על הדרך מתוארים חיי היום-יום של היהודים בעיירה, הסובלים מהצקות קטנות וגדולות, ואפילו על סף ההתעללות, מהגויים, והם לא עושים מזה עניין גדול, כי זה עניין כל כך יומיומי בחייהם, כנראה, מה שדי מזעזע. אבל מלמד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
