“אמלק: כריך תמים לכאורה של לחם יווני כפרי פרוס עבה, עם גבינת עיזים טובה, עגבניות מיובשות, ואיזה עלה רוקט, בעצם מסתיר פלפל חריף לאללה וכמה זיתי קלמטה מרירים מדי.
אין כמו קיץ בטברנה יוונית. ועוד שלי! זה נשמע כמו ספר קיץ מהמם, לא? אסקייפיזם מושלם. בדיוק כמו שאני אוהבת.
מהחדשות נפטרתי, אין לי מושג מה קורה פה במדינה כי זה מדכא מדי, אני אפילו לא סגורה על איזה מפלגות מתמודדות בבחירות הקרובות... אבל כששוקעים בהכחשה נוצר מעין ריק כזה, תחושת תלישות מזמן ומקום, שאותה רצוי למלא במשהו נפלא - ספרים על איים יווניים שטופי שמש ומענגים, למשל!
אז. אם הספר הזה היה סנדוויץ', היינו מצפים שהוא יהיה מין סנדויץ' עשיר כזה, של לחם כפרי פרוס עבה, עם גבינת עיזים טובה ועגבניות מיובשות וכמה עלי רוקט. אז, כשכל הדבר הזה מוגש על שולחן של בית קפה קטן, זה משהו. הנוף הוא חוף ים חולי, ארוך, מי טורקיז, עצי זית מכסיפים בשמש, מתחת לשמים בכחול עמוק, וסמטאות קרירות מרוצפות באבנים חלקלקות בין בתים מסוידים לבן, שמטפסות לראש גבעה בשיפועים תלולים.
בספרים של ג'ראלד דארל אותו הסנדויץ' היווני, הפשוט, הישן והטוב, ממולא בעלילות משעשעות קטנות של משפחתו הבריטית והתנגשותה בטבע ובאדם היווני... מה שמהווה תוכן מענג ומספק לכריך ומביא את תכונת השכחת המציאות שבו - לכלל שלמות.
כאן, ב"קיץ בטברנה", אנו טועמים, לצערי, כמה זיתי קלמטה מרירים מדי ואיזה פלפל חריף שהוטמן פה במרמה. נראה שהכריך הזה הוא מזונם של אלה שנשארו קצת יותר מדי זמן בטברנה, הרבה אחרי שהקיץ נגמר, והתיירים עזבו, ומצאו את עצמם מנסים אשכרה לחיות שם. שמעתי פעם שלא מומלץ לזר לפתוח עסק ביוון בלי שותף יווני, שמאוד רצוי שהוא יהיה בן משפחה מדרגה ראשונה.
עלילת הספר הזה מסבירה למה.
תום הבריטי, שחי כבר הרבה שנים ביוון, אליה הגיע פעם לחופשת קיץ כדי לכתוב, ובינתיים הקים משפחה והתמקם, עדיין חולם להפעיל טברנה על החוף בקיץ. יום אחד הוא מקבל הזדמנות ממכר מן העבר. הוא הולך על זה. זה לא נגמר טוב. תום מתעורר מהחלום היווני שלו בדרך הקשה. אבל בסוף הוא מוצא את עצמו בכיוון אחר ובא לציון (או ליוון) גואל.
ההתנגשויות בין החלום למציאות מהדהדות גם בסיפורם הזוגי של תום ואשתו הצרפתייה, שהכירו והתאהבו ביוון, קבעו בה את ביתם והולידו שני ילדים. מה כוחו של קשר כזה, שנוצר בחופשה מתמשכת, לעמוד בטלטלות היומיום והפרנסה? הדי התנגשויות אנו מוצאים גם בין הרבדים השונים של היוונים, שפערים עצומים ביניהם: בני האי - דיירי הקבע, היוונים הזרים - דיירי הקיץ, העירוניים והמבוססים, השוכרים או קונים בתי קיץ באי, ומתחת לכל אלה הזרים - הפועלים, העובדים בתעשיית התיירות, שחיים בתנאים שעל גבול העבדות.
הכתיבה טובה, זורמת, ריאליסטית. קצת עיתונאית, מזכירה כתיבה של רומן היסטורי, למרות שמדובר בתקופה די עכשווית, משהו במגורים בארץ זרה הופך את זה לדומה. ההרגשה היא כמו במעין דוקו מענין. כמו לבקר מאחורי הקלעים של מסעדה אהובה. זה לא תמיד נעים, אבל זה מרתק.
ומה יצא לי מזה לשבת?
יש מתכונים בסוף הספר! :) :)
תומס, תעשה לי סנדויץ'!”
