זהו סיפורו המופלא של אדם שערך מסע בין מדינות אירופה, המציא את עצמו מחדש והפך לסופר של רב מכר בין לאומי.
ככל הנראה, היתה זו יד הגורל המתעתעת שהובילה את גיבור סיפורנו לקרוא את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ולא הצליח למצוא סוף לכותרת של הספר" ולמצוא סוף סוף את ההשראה שנדרשה לו כדי להצליח לכתוב רב מכר, אחרי שבע דחיות של כתבי יד קודמים.
אכן, סיפור מופלא ומרגש.
***
ומה בנוגע לספר שכתב גיבור סיפורנו, הלוא הוא רומן פוארטולס?
לא משהו, אם לומר את האמת.
זוה ספר קליל והמוריסטי שבמרכזו פקיר הודי רמאי שבעברו ילדות קשה, הזנחה והתעללות, המגיע לצרפת בתירוץ קלוש למדי (לקנות לעצמו מיטת מסמרים באיקאה אותה יוכל אח"כ למכור ברווח בהודו.
ברצינות? מאחז עיניים שחי מרמאות לא מצא דרך פחות מורכבת ומסובכת להרוויח כמה גרושים?) ומשם מתגלגל למסע של קפיצות בין מדינות אירופה באמצעי תחבורה בלתי שגרתיים (ארון של איקאה, מזוודה של כוכבת קולנוע וכדור פורח) תוך שהוא מתוודע לטרגדיה של הפליטים המנסים להיכנס לאירופה.
שמים לב לשניות מסויימת בנושאים של הספר?
בין הומור קליל וצירופי מקרים בלתי מתקבלים על הדעת, לעיסוק בטרגדיה האנושית של העולם השלישי?
ולא, זה לא משתלב כל כך טוב ביחד.
ההומור לא הצחיק אותי במיוחד. בפרט לא כל ההומור המבוסס על חריזה ומשחקי מילים עם שמותיהם של הגיבורים השונים (גיבור הספר, אָזאטשו לוב, מתחרז, בין השאר עם "אז-הארנק-לא-גנוב" או "אז-אתה-לא-צלוב". השוטרת לה-אפון חוששת שיחשבו שיש לה מוח בגודל אפון, וכן הלאה. הצחיק אתכם? גם אותי לא).
נניח לסופר להנות מהספק - אולי בשפת המקור זה כן עבד.
טוב, אז אולי הרעיונות העמוקים יותר של הספר נותנים לו קצת משקל ומשמעות?
לא, לא ממש.
הבחירה באיקאה ובשחקנית סופי מרסו בתור אייקוני תרבות המסמלים את עולם המערב היתה תמוהה בעיני, ובכלל לא מבינה את הרעיון של הכנסת דמויות אמיתיות כחלק פעיל מהעלילה.
העיסוק בנושא של בעיית הפליטים שטחי למדי (טוב, למה אפשר לצפות מספר קליל...), מציג רק צד אחד, ומתעלם לחלוטין מהבעיות שנהירת הפליטים לאירופה מציבות בפני היבשת.
מצד שני, דווקא כמי שמביע כל כך הרבה אמפתיה ואכפתיות כלפי העולם השלישי - קשה שלא לחוש בהתנשאות וזלזול מצידו של הסופר בכל תרבות שאינה התרבות האירופאית...
הצוענים בספר מתוארים כחמומי מוח, בעלי נטייה לפשע, הנשים מתלבשות כיצאניות ומפלרטטות עם כל מה שזז. בסוף תהיה סולחה גדולה בין הצוענים לגיבור הספר, אבל הטעם המר נשאר.
הפקיר ההודי הרמאי שמח להשיל את עורו ולהפוך לאירופאי.
מה הוא הביא איתו מהתרבות בה נולד וגדל? למה הוא מתגעגע? כלום, ככל הנראה.
גיבור משני בספר דווקא יחזור לסודן ויקים בה בית ספר, אבל נראה שזה מקסימום ההזדהות שהסופר מסוגל להעניק לגיבור בן העולם השלישי. הגיבור הראשי חייב להפוך לאירופאי כדי שיהיה אפשר לכתוב עליו ספר.
ואין טעם אפילו להתחיל לדבר על הסוף הטוב ההוליוודי והבלתי סביר בעליל שהסופר העניק לגיבורו, על הסיכויים שיש לזוגיות הזו לגשר על הפער בין התרבויות והפגיעות בעברו של אָזאטשו לוב ללא עבודה קשה משני הצדדים. טוב, קומדיות קלילות אף פעם לא מתעסקות בנושאים כאלה.
הספר מתנדנד בין שני הצדדים האלו, קומדיה קלילה מצד אחד ועיסוק בנושאים חברתיים גלובליים מצד שני, והנדנוד הזה לא עושה לו טוב.
העיסוק בנושאים הכבדים לא מפצה על ההומור הלא מבריק, וההומור לא מפצה על העיסוק השטחי והלא משכנע בנושאים הכבדים.
אפשר לוותר.

















