• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
יסמין

יסמין

מאת אלי עמיר

הביקורת של אירית פריד

תמונה של אירית פריד
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
יסמין

יסמין

מאת אלי עמיר

הביקורת של אירית פריד

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אירית פריד
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2005
סדרה:ספריה לעם #535
קטגוריה:ספרות
הקודמת
שרון מוזס
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 10 שנים

“יש לי בעיה עם הספר הזה ביגלל שמצד אחד יש בו סיפור אהבה מאוד מיוחד ויפה שהתחיל אחרי איחוד ירושלים ב"ה”

5/22
ביקורות על יסמין
הבאה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

אלי עמיר כתב ספר משובח,וזה לגמרי לא סיפור אהבה קלאסי בין גבר צעיר לאישה צעירה. זהו ספר על יחסים רוויי כאב בין שתי תרבויות ועולמות מנוגדים,אנחנו והם. הישראלים מול הפלסטינים.
וגם אם התקופה היא של אחרי מלחמת ששת הימים,התחושה שלנו הקוראים לכל אורכו של הרומן הזה היא שאין חדש תחת השמש וקהלת צדק, ונורי הישראלי ויסמין הפלסטינית הם רק קצה הקרחון שבחומם הם מנסים ללא הצלחה להמיס למען אהבתם חלקים ממנו.

"למה לא נבחרנו לחיות במקום אחר,בטוח ושקט,הרחק מהארץ הגועשת והמטורפת הזאת. למה לנו כל זה ?" נורי שואל את עצמו.

"האדמה הזאת מדברת ערבית" אומר לו אבו ג'ורג' האבא של יסמין בסיטואצייה אחרת. "האדמה הזאת מדברת גם עברית" מחזיר לו נורי בתקיפות שקטה. "על האדמה הזו אנחנו ואתם צריכים לחיות..."

"לעולם לא תבינו את התסכול שלנו,את הפגיעה בכבוד,את העלבון,את הצורך בהישגים,בהכרה,וגם את הצורך בנקמה" יסמין אומרת
לנורי כששניהם יושבים סביב לשולחן במסעדה של אביה, ומאותתת למלצר שיגיש לה מים."למה נקמה" נורי מחזיר לה בחוסר הבנה,
"אנחנו אנשים משכילים וצעירים",הוא מנסה לתרץ, "ואנחנו אמורים ליהנות מהחיים,לאהוב,לגדל ילדים ולרקוד,לשיר,לא למות ולא לנקום".כמה הגיוני, אבל כמה שזה אוטופי,,,,ועל הסוגיות האלו הספר ברובו מתבסס.

"שלום לא יהיה פה יקירי, במקצוע שלי למדתי שיש בעיות שלא נפתרות אפילו עם תרופות. החכמה היא לשרוד אותם"...אומרת
מישל לנורי בסצינה אחרת,עולה חדשה מצרפת שרגל אחת שלה בירושלים והאחרת בפריז עדיין, לשאלתו :"מי יעשה פה שלום ?"

הכתיבה של עמיר נוגעת ללב.כנראה שהוא איש עדין,כי כל דמות בספר מן הצד הזה או האחר זוכה מצידו ליחס הוגן, חם ותמיד
מתחשב עם הרבה כבוד. כמו שצריך !

מומלץ בחום ודווקא בימים הכאובים שעוברים עלינו.

"אנסתי את עצמי
ונטשתי אותך
בתקווה שאשכח
את אהבתך,
ומאז אני טרודה
איך אשכח אותך
ואת אהבתך.

שיר של אום כלת'ום שמסיים את הספר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נלה
נלה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של רץ
רץ
תמונה של קארן
קארן
תמונה של אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של michalro
michalro
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
12קוראים|גיל ממוצע60|58%נשים

על המבקרת

תמונה של אירית פריד

אירית פריד

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
159 ביקורות•12 נבחרות•3,687 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות159
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה3,687
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת73ספרות מקורית61ביוגראפיות10

דיון על הביקורת

3 תגובות
אירית פריד
אירית פריד•לפני 10 שנים

רץ

חה חה חה ....באמת שחשבתי על זה איך בתוך כל ההילולה של "גדר חיה" הוא לא הוזכר (למיטב ידיעתי...)
רץ
רץ•לפני 10 שנים

ביקורת יפה ורלוונטית לימנו - האם משרד החינוך לא פסל גם את הספר הזה ?

מורי
מורי•לפני 10 שנים

הספרים של עמיר נפלאים ממש ומפריח היונים מופתי. יסמין באמת נוגע ללב.

חבל שעמיר לא פורה יותר בכתיבתו.
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אירית פריד

מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

מכתב של אישה אלמונית היא יצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה, שנכתבה סמוך להתפשטות השפעת הספרדית המפורסמת ותורגמה לעברית לפני כארבע שנים.
היא מתארת את יחסיהם של סופר ידוע ואישה שהתאהבה בו בצעירותה, ואנו קוראים בעצם את המכתב הבודד היחידי שלה, שנשלח אל הסופר ממש בימיה האחרונים -
וחושף את סיפור אהבתה המצמרר במעמד צד אחד... הנובלה אגב עובדה שלוש פעמים לקולנוע.

" הילד שלי מת אתמול "... כך יורה האקדח המעשן כבר בפתיח... והיא ממשיכה בשורת ווידוים אמיצים ופורשת את סיפור חייה המטלטל, ואת אהבתה האובססיבית והחד צדדית לגבר
שלא יכול היה לזהות אותה אפילו כאישה זרה ברחוב, "לא הכרת אותי מעולם - ואהבתי אותך תמיד" !

אין צורך להכביר במילים על כתיבתו המעודנת והמופתית של צוויג ויכולתו הפנומנלית לבחון כליות ולב ולהעניק לנו נובלות מרגשות וזו אחת מהן.
כוחו של הסיפור הזה טמון במבט הבלתי מתפשר על האובססיה וכיצד היא יכולה לעצב ולהרוס חיים שלמים .
אין גם בסוף טוויסט בעלילה מלבד הסצנה האחרונה שוברת הלב, וצמרמורת הרפאים שמהדהדת בדירת הנמען בעת סיום קריאת המכתב,
והיכולת המופלאה שבה מצליח צוויג להראות לנו את העולם דרך עיניה של האישה הצעירה שמתענגת וסובלת מאז פגישתה הראשונה עם הסופר .

יצירה יפה , שמציפה בסערה גדולה את עוצמת יופיים של החיים ואת היגון הנורא שבמוות " כך נכתב עליה.

מומלץ בחום.

לפני 6 חודשים•אירית פריד
אילו קירות יכלו לדבר

אילו קירות יכלו לדבר

משה ספדיה

מי שקורא אותי, יודע שאני חובבת ממוארים ואוטוביוגרפיות. במילים אחרות - תמיד ריתקו אותי אנשים מוכשרים בכל התחומים והפעם מדובר באחד הארכיטקטים המוערכים בעולם, שהוא, אפשר לומר כמעט משלנו, תוצרת כחול לבן. ארכיטקט קנדי/ישראלי/ אמריקאי, ועד כמה חבל שבארץ לא תמיד מפרגנים למי שחי ויוצר ומצליח בחו"ל...

"אילו קירות יכלו לדבר" הוא סיכום אישי ומעמיק של כלל עבודתו וחייו של ספדיה, מי שתכנן שורה ארוכה של מבנים אייקונים בארץ ובעולם, החל מקומפלקס המגורים "הביטאט 67" במונטריאול- המאופיין בצורתו יוצאת הדופן שהיא אוסף של יחידות מגורים טרומיות שנבנו מבטון מזוין וחוברו יחד באתר לכדי מראה של כפר ים-תיכוני, דרך המתחם שהפך לסמלה של סינגפור–"מרינה ביי סנדס" שזכיתי להתאכסן בו ולטבול בבריכת ה"אין סוף" בגובה של 200 מטר מעל פני הקרקע ועד למונומנטים המקומיים כאן בארץ כדוגמת מוזיאון "יד ושם" שאין מילים לתאר את עוצמת החוויה שמשלבת בין ארכיטקטורה לבין התקופה והזוועה, ובמעבר חד גם נתב"ג 2000 ומרכז רבין ועוד...
כתבו על הספר שזהו "שיר הלל ליופי ולאהבת האדם, לחריצות ולנחישות, ושהוא קריאת חובה לאוהבי האסתטיקה." ואומנם הכן כן.
יו יו מה, צ'לן – כתב כך : "ספר על אדם המבקש אחר היופי, האמת ועשיית הטוב בעולם " .

אדריכלות לפי תפיסתו של ספדיה בן ה-87 היום, נועדה לשפר ולהטיב את מצבו של הפרט ולרומם את רוחו. יופי של גישה, וכבר הוא מצא חן בעיני כאדם !
ישנם אומנם אדריכלים בינלאומיים נוספים טובים מאוד ומוכשרים, חלקם אפילו יותר פומפוזיים כדוגמת פרנק גרי, היהודי הקנדי, שתכנן את מוזיאון לואי ויטון בפריז, וגוגנהיים ביליבאו בספרד שהפך מוקד עלייה לרגל לתיירים מכל העולם ועוד רבים אחרים יוצאי דופן כדוגמת הבניין הרוקד בפראג, או כמו נורמן פוסטר הבריטי שתכנן את איצטדיון ווימבלי בלונדון וגשר המילניום מעל נהר הטיימס (התמזה), ורנצ'ו פיאנו האיטלקי שתכנן את מרכז פומפידו, אגב כולם מיודדים זה עם זה וכולם מתחרים זה בזה בקבלת הפרויקטים הגדולים והיוקרתיים ביותר, אבל אצל משה ספדיה שגר בסאמרוויל מסצ'וסטס, והמחזיק בבית המשקיף על אבני הכותל בירושלים ברובע היהודי, העקרונות המנחים אותו כאדם קודמים לעקרונות שמנחים אותו כאדריכל וזה אומר הרבה בין אם מדובר במבנה מגורים, מבנה מסחרי או מבנה דת, ללא עדיפות בתכנון לצורכיהם של המעטים על חשבון הרבים. שאפו שאפו.

ממואר מרתק כבר אמרתי, של איש מבריק ורב אשכולות, שלוקח אותנו למסע בזמן ובין הסיפורים שמאחורי כל הפרויקטים שלו. על ההצלחות והכישלונות והמאבקים ובעיקר האתגרים הנדרשים בדרך לגיבוש המכלול היצירתי .

מ ו מ ל ץ .

לפני 9 חודשים•אירית פריד
נתראה באוגוסט

נתראה באוגוסט

גבריאל גרסיה מארקס

לטוב ולרע, הריאליזם המאגי שמזוהה עם גרסייה מארקס, לא קיים ב"נתראה באוגוסט" - נובלה קטנה וצנועה שהתפרסמה 10 שנים לאחר מותו של הסופר.
ניכר שבערוב ימיו מארקס השתחרר מהצורך להרשים ולחדש ונשאר עם אהבת הסיפור הפשוטה. ועד כמה נטה ליבי, שנים, לסיפורים הקצרים שלו ...

פעם בשנה, ב-16 באוגוסט, אנה מגדלנה- אישה בת 46, נשואה מזה 27 שנה, נוסעת לבדה לאי קריבי כדי להניח פרחים על קבר אימה. היא שוהה בו לילה בודד אחד, ועוזבת למחרת. באחד מהמסעות וללא תכנון מוקדם, היא מזמינה גבר, שכמוה יושב לבדו בבר המלון, לעלות לחדרה. הם עושים את מה שעושים בהתרגשות ובתשוקה השייכת לאקראיות ולזרות ולספונטניות מן הסוג הזה, כשברקע סופת רעמים ואנפות כחולות מנקדות את השמיים השחורים של הלגונה.

כשהיא מתעוררת בבוקר, מרוצה בתחילה מההרפתקה שלה, היא מדמיינת שנהנתה מלילה של עונג ללא אחריות או השלכות ואז היא מגלה שבן זוגה ללילה - איננו, והשאיר ליד המיטה תחוב בפנקס שטר של 20 דולר... היא אפילו לא יודעת את שמו. היא חשבה שהיא משתחררת והוא חשב שקונים אותה... זו הייתה הראשונה בסדרת האכזבות של אנה באי. וכל שנה היא חוזרת על החוויה עם זר אחר שדרכו היא מתבוננת בעצמה ובחייה. כשכל לילה באי נפגע בצורה שונה. זו העלילה בקצרה של הרומן הזה - עד לתובנה שתהיה משמעותית עבורה.

זה סיפור על אודות הגבול הדק שבין כבלים ובין חירות, הוא כתוב בשפה שירית מלאת הבנה לנפש האדם ולתשוקתו להרפתקאות שקשורות לאהבה מה שאגב הינו הנושא המרכזי בכלל יצירותיו של מארקס.

איזה מזל שילדיו של הסופר החליטו לפרסם את הרומן הקצר הזה, למרות בקשתו הנחרצת להשמיד אותו היות שלא היה מעובד עדיין.

כן, מומלץ.

לפני 11 חודשים•אירית פריד
טולסטוי - שני הכרכים א+ב

טולסטוי - שני הכרכים א+ב

אנרי טרויה

הביוגרפיה של אנרי טרויה מספקת לנו הצצה מעניינת לנבכי נשמתו של הסופר הדגול ולתקופה שבה הוא חי. "ביוגרפיה מרחיבת דעת" כך נכתב עליה, "הכתובה כפרוזה
משובחת ומרתקת לא פחות מכל יצירה שכתב הסופר עצמו" . במילה אחת- פנטסטי.

בהיותו כבן 30, כתב טולסטוי ביומנו :" כמה מגוחך הדבר, שאדם שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם ". משפט שמאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. ואשתו סוניה, ביומנה שלה ציינה "כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים כשכולם אויבים זה לזה".

אנחנו נוטים לעטור כתרים ליוצרים בזכות כישרונם ולייחס להם זכויות ייתר, שלא תמיד עומדים בקנה אחד עם אופיים ועם התנהלותם בחיים, וטולסטוי מספק לנו בנדיבות שפע של יצרים אפלים והפכפכים, שליטה עצמית שמוטלת בספק, אי שביעות רצון תמידית שגורמת לו לברוח מעצמו ממשפחתו וגם מחייו, עקשנות חסרת פשר ואחיזה בעקרונות בחירוף נפש ממש, גסות רוח ועוד כהנה וכהנה התנהגויות לא מחמיאות...

האופן שבו כותב אנרי טרויה מאפשר לנו בקלות להתנייד במרחב האינטימי של הזוג טולסטוי וזאת בזכות המכתבים, ובעיקר היומנים האישיים המצוטטים כאן, שבני הזוג ניהלו במשך חייהם, יומנים בהם נכתב הכול בכנות חסרת פשרות, תוך הסכמה שכל אחד מהם יכול לחשוף את הכתוב בפני השני.. זו למעשה הייתה הדרך היחידה מבחינתם לפתור בעיות זוגיות, לפרוק כעסים, להתריע על הצדדים האפלים, ולהעביר מסרים זה לזה כולל דברי שטנה ועויינות הדדיים ופירוט כפייתי של המריבות שקרעו אותם .

האיש שהטיף כל חייו לאהבה אוניברסלית, עשה את אשתו אומללה. (למרות ששניהם ניהלו קשר הדוק ואוהב ונשענו זה על זה ) דיבר בזכות העוני - ובעצמו חי חיי מותרות, קרה לשכחה עצמית - ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם (היפוכונדר קוראים לזה לא ? ) שאף להתמזגות עם אלוהים - וכילה את זמנו במריבות בית קטנוניות, בז לתהילה - אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים , חשק פשוט להיות סלב... קיצורו של דבר - אדם ככול האדם, שניחן בכישרון ענק !


ביוגרפיה נפלאה שכבר עושה לי חשק לנסוע לבקר באחוזתו - יסאניה פוליאנה...

מומלץ בחום לכל מי שנטיית ליבו מופנית ליצירותיו .

לפני 11 חודשים•אירית פריד
הסוף

הסוף

קרל אובה קנאוסגורד

בשעה טובה סיימתי את המסע שלי לצד הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד.
שישה כרכים - "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות", "לרקוד בחשכה", "גשם חייב לרדת"
ו"הסוף" - סך של 3,500 עמודים שבהם הוא פורש את חייו עד דק, ומאבד את עצמו לדעת בכתיבה
ריאליסטית אינטואיטיבית שכמעט ולא נראתה כמוה, ושעליה נאמר : שכל מי שקורא אותו, ייתכן
שייצא בסיום הקריאה אדם אחר...נו אז אם כך יש לי סיכוי חשבתי, שאלמד והוסיף עוד דבר אחד או
שניים למרחבי הידע וההבנה או לכלל החוויות שכבר צברתי ולו מפאת גילי- על עצמי, על החברה
מסביבי וזו שחיה בשדות השלג הרחוקים והקרים, על מערכות יחסים בתוך ומחוצה למשפחה, על
עכבות ועל התנהלות אנושית בכללה, כמו שנאמר : "אם מעט, ואוסיפה לך כהנה וכהנה"...
וזו הייתה בהחלט יציאה למסע, וכך התייחסתי אליה.

פיניתי זמן – לא האצתי- כרך אחד בלבד לחודש, ובחרתי את העונה המתאימה - שלהי הקיץ -
תחילת הסתיו שהכול מתחיל להתכנס – החוץ והפנים, והאור כמו הטבע מתחילים להאפיר בהדרגה
ולחבוק את הצלילים המתאימים, את האוושות והנקישות של הרוח והגשם , וליצור למעננו את
המיית החורף המוכרת, כי מראש ידעתי שלזה אזדקק. לרעשי הרקע המתאימים. זו התפאורה
שתהלום את הצטרפותי כחלק מתאי המוח של קנאוסגורד וכך אוכל לצלול בלי שנורקל ומשקפי צלילה
כי הרי הובטח לנו שאת הראות המקרוסקופית הוא כבר עושה למעננו.

אז מה הוא סוד ההצלחה של הפרויקט המונומנטלי שכתב ושמוגש לנו כדיבוב ישיר של התודעה ?
התשובה לכך יכולה להינתן רק על ידיכם, והיא עשויה להיות מאוד מגוונת...

ג'פרי יוג'נידיס, סופר אמריקני נחשב, ממשיך לעמוד על דעתו ש" קנאוסגורד שבר את "מחסום הקול"
של הרומן האוטוביוגרפי..." ומישהוא אחר כתב - שלקרוא אותו, כמו גם לכתוב אותו,
זה "FOLIE A DEUX"- שיגעון בשניים... אבל אני נצמדת לטענה שאנחנו לא קוראים אותו –
אנחנו פשוט חיים אותו. יוצאים מחיינו, ונכנסים לתוך תבנית נוף חייו. וזה מזכיר לי את השיר של
טשרניחובסקי : "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, רק מה
שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות"...

ונשאלת השאלה האם כדאי היה עבורו לפרוש כך את חייו ולכפות על כל הקרובים לו (שמוזכרים
אגב בשמותיהם האמיתיים ) שותפות במופע ההיפר ריאליסטי שלו ? ( עם רובם הוא הסתכסך
וחלקם נתקו עמו קשר) . על כך הוא עונה וגם מודה שכל החתירה הזו לאמת ועם כל
הקורבנות בדרך, הוא לא היה קרוב אפילו לומר מה בדיוק הוא חושב ולתאר מה באמת ראה –
הניסיון המעבדתי הזה שלו נכשל. כי אין דבר כזה כתיבה אוטוביוגרפית שכולה אמת ואין דבר כזה
כתיבה בדיונית שאין בה אמת אוטוביוגרפית. בשתי הצורות מתקיימות גם אמת וגם המצאה. אבל
הניסיון להגיע לחקר האמת תובע מהסופר רמה מפעימה של נכונות לחשיפה עצמית ורמה גבוהה
של נכונות לחשוף גם את הקרובים לו ביותר, וזה אומר להיות גם חסר התחשבות, וכאן בא לידי
ביטוי היושר הקיצוני שלו לעצמו ואם יש מי שמבקר אותו על כך, ( וישנם הרבה כאלה) - על
האטימות הבוטה שלו בהקשר הזה- זה משום שהכתיבה נעשתה חשובה לו יותר וקידשה את כל מה
שיצא תחת ידו.

אז כתבתי לכם יותר "על" באופן כללי, כי לכתוב "את" ההתבוננות של קנאוסגורד על חייו ועל כלל
השותפים שלו, תידרשו לקרוא בעצמכם. כי הסיפור האוטוביוגרפי של קנאוסגורד הוא בעצם
אוניברסלי. סיפור על מאבק. מאבק קטן כגדול, שרובנו חווים בחיינו , לגבי גבריות במקרה שלו,
אבהות ויחסי אבות ובנים, ותפיסת "האני" ביחס אליהן ובנפרד, ועל הרגעים היומיומיים והסתמיים,
הקטנים והגדולים שמסתברים כדומים אצל כולנו אפיזודות שמתוארות בדקדקניות חפה מכל רחמים,
אלא שכל אחד מהקוראים ינסח מתוכם משמעות אחרת, מהזווית שהוא "תופס" ומתרגם את
המציאות של חייו...

ואסיים עם ציטוט של אבות ישורון :
"מולדת החיים היא הילדות וזיכרונות הם בית. כל כתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות, בין הכותב
לבין העבר שלו, ובין העתיד שבו – שהוא גם העבר וגם ההווה שבו. המשורר והסופר עומדים מטעם
עצמם והם הכול : גם השופט, גם בית הדין, גם האשמה, גם פסק הדין, ואין מי שיישא בעונש ..."

נחשב לפרויקט הספרותי הכי שאפתני ומעורר המחלוקת של המילניום .

מומלץ למיטיבי לכת – משפט שאימצתי אם אינני טועה ממורי שלנו !

לפני שנה•אירית פריד
רעיה צעירה ויפה

רעיה צעירה ויפה

טומי וירינחה

גבר מבוגר מתחתן עם אישה צעירה ממנו ב-15 שנה, אז מה מיוחד בכך ולמה בחרתי דווקא לפצוח במשפט הזה בוודאי תשאלו, הרי יכולתי לומר גם הפוך: אישה צעירה נישאת לגבר שמבוגר ממנה ב- 15 שנה ? אין לי מושג... יתכן משום שהדגש בנובלה הזו הוא על הגבר – הוא זה שבחר בצעירה ראשון והוא זה שסחף אותה כשנכנע לתשוקותיו.

הוא- אדוארד- פרופסור מומחה בעל שם למחלות זיהומיות-וירולוג, בשנות הארבעים לחייו ורווק, מוצא את עצמו נלכד מרצון שטוף ערגה, בקסמי הנעורים - טובע בין הזרועות והרגליים הגמישות של מושא תשוקתו, נרעש מהישבן החצוף והעור המתוח ושוכח מהכול – לעיתים גם מהנגיפים שאותם הוא חוקר...

והיא – רות – בלונדית צעירה וטמפרמנטית בשנות העשרים לחייה. ועם הנתונים ההתחלתיים האלה אנחנו עולים על הרכבת ויחד איתם מתחילים את המסע.
ואין אחד שלא ימצא את עצמו, גם אם באופן תיאורטי, יורד או עולה על אחד הקרונות וממשיך איתם הלאה.

ווירינחה, הסופר הנפלא שכתב עבורנו את הנובלה הזו, סוחב אתו סיפור חיים לא פשוט, על נטישת אם כשהיה צעיר, והמון, אבל המון בדידות.
מה זה קשור? אפשר אולי יהיה להצליב אחרי גמר הקריאה, לבדוק מה היו המרכיבים שמהן הוא "צילחת" לנו את המנה הזו ובכלל ...

כבר ציינתי בעבר שבשלב הראשון אני מבררת כל פרט על הכותב. נחוץ לי לדעת מה היה "בית הגידול" שלו, המצע עליו צמח והשתלשלות החיים שלו. כי הכול קשור בהכול. לכל דמות שניבראת יש אבא ואימא...

אז נחזור לפרופסור ולזוגתו שבשנים הראשונות בכל הזדמנות, שניהם היו פורטים כמעט לכל דורש את סיפור היכרותם ועשו זאת כל עוד שזה המשיך לתדלק את התשוקה.
אבל, כולנו יודעים הרי, בעיקר הבוגרים ביננו, ש... תוחלת החיים של התשוקה – מוגבלת. תאריך התפוגה שלה די קצר – שנתיים שלוש, אולי, אבל אולי ארבע. זה הזמן שהגוף מפריש את האוקסיטוצין – הורמון האהבה/התשוקה- ואחר כך חוזר לייצור הרגיל שלו, לבסיס האם... ואז, כן, הו אז, מה קורה ? הזוגיות נידונה להערכה מחדש. מי שלקה בעיוורון גדול יותר, נאלץ לייצר תמוכות, או שמצליח לו או שלא, ומי שבכל זאת הצליח לראות מעבר לערפל שייצר "משקה האלים " הזה, ההתפכחות ממנה לא תתבע מחיר יקר והפערים יהיו ניתנים להתאמות ויאללה – הזוגיות יכולה להמשיך ולהיבנות.

אז אדוארד ורות והצאצא שהצטרף לתא המשפחתי המתהווה, מלמדים אותנו קצת על קושי, קצת על יחסים מן הסוג הזה, קצת על אשליות מתוקות שזמנן קצר, על ציפיות שלא תמיד מתגשמות, מאוואים שלא בהכרח ברי השגה, וגם על בגידה שמוסיפה שמן למדורה... בקיצור- על החלום ושיברו.

בכל שלב יכול היה הסופר לבחור כיוון כזה או אחר וזה היה מרגיש בסדר...(מילה נוראית אגב) כמו בסרט "דלתות מסתובבות" משנת 1998, עם גווינת' פלטרו, שיש בו כמה גורלות לדמות הראשית שמתפצלת לכמה עלילות מקבילות. אלא, שמה שמתחיל בתשוקה של גבר באמצע החיים (אולי בריחה מההזדקנות ...) ונסמך על זה בלבד, לא יכול להוביל כי אם לכיוון אחד.

יש המון בדידות בנובלה היפה הזו , והתמודדות עם ההזדקנות.

עוד ספרון של "כתר" מה"סדרה הקטנה".

כששאלו את וירינחה באחד מהראיונות אתו, אם הוא מאמין בקשר של גבר מבוגר עם צעירה כך הוא ענה : "לדעתי הזוג ברומן שלי אינו מתאים מההתחלה. הוא מבוגר יותר, עובדה שהוא מאוד מודע לה ובגלל גילה הצעיר ויופייה, הוא סובל מתהליך ההזדקנות שלו. היא כבר לא מהווה עבורו "פרס" אלא סיבה לסבלו. והיא נעשתה מבוגרת מגילה בגללו.

"מומלץ מאוד.

וכבר אודה לכל אחד ואחד מכם שפינה מזמנו לקרוא אותי .

לפני שנה•אירית פריד
גבירה אבודה

גבירה אבודה

וילה קאתר

אם כבר שיתפתי אתכם בעבר והמלצתי על "הסדרה הקטנה" של הוצאת "כתר", אז עכשיו אני משתפת וממליצה על סדרה נוספת, מופתית, שנקראת "חוצפנית". זו סדרה של ספרים חכמים ונושכים מבית "הכורסא", ו"תשע נשמות", מה שנקרא "הוצאת בוטיק", שמתמחה במצוינות ובספרים יוקרתיים מחממי -לב, בקיצור פנינים ספרותיות ייחודיות מכל העולם.

את "גבירה אבודה" כתבה וילה קאתר, אחת מחשובי הסופרים באמריקה בסוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים, זוכת פרס פוליצר, וכמה יפה היא כותבת על החיים באמריקה ועל האנשים שחיים בה.

166 עמודים שנקראים בשלוק אחד, על גבירה צעירה מלאת חן וקסם כובש– מריאן פורסטר- או גברת פורסטר, שגבר צעיר– ניל הרברט- מלווה את חייה מהצד בהתבוננות והתפעלות, היא מסמלת עבורו את העולם הגדול, את היופי, ואת העידון. והוא לא בדיוק מאהב אבל בהחלט מאוהב כמו כל האחרים שנפגשים איתה או חיים בסביבתה, וההתבוננות שלו בה יוצרת תחושה של היקסמות ("הרי את מקוסמת לי בסוד כל שירת האדם וזמרתו" טשרניחובסקי ) ואינטימיות על גבול האירוטי... אלו שנות התשעים של המאה ה-19 כבר ציינתי, והרבה מילים לא הכבירו על נושאים שבינו לבינה בתקופה הזו, אבל כמה תשוקה גלויה או סמויה הם הצליחו להנכיח בדרכים אחרות...

בעלה, קפטן פורסטר, הוא ג'נטלמן מהדור הישן, מה שנקרא הולד-סקול, איש יותר מחביב ועדין, המבוגר ממריאן ב-25 שנים, מחלוצי יישוב המערב של ארה"ב, איש של עקרונות ומאנשי החזון שהקימו את מסילות הרכבת מערבה, והיא, גבירתו האבודה,בעצם הגבירה של כולם, החיננית מלאת חדוות החיים והכובשת היא מושא להערצת כל מי שנפגש איתה – וגם אני נכבשתי – אוהו שאז עם תהפוכות התקופה כך גם מתנפצים החלומות של ניל, המלווה המתבונן, והנערצת מאבדת מחשיבותה...

נובלה מהודקת קטנה, מלאת צבע, טעם וחן כמו עוגיית מקארון צרפתית.

פשוט נפלא.

לפני שנה•אירית פריד
ארץ מובטחת

ארץ מובטחת

ברק אובמה

ארץ מובטחת הוא ממואר כובש ("זיכרונות"- בצרפתית) שכתב ברק אובמה כמו רבים ממנהיגי העולם, מיד אחרי עזיבתו את התפקיד.

על גבי 700 עמודים הוא פורש את מסעו הלא יאמן, צעד אחר צעד, שהחל בימיו כצעיר שעדיין חיפש זהות, עד לשנותיו כמנהיג העולם החופשי.

ואיזה ממואר יצא לו... ממואר יוצא דופן ומרתק, של הסתכלות פנימית ובחינה עצמית, ממש כמו שהובטח על ידי מיטב כותבי הביוגרפיות. והוא מרתק מכמה וכמה סיבות. ראשית הוא משופע בהרהורים אישיים ובהרבה ספקות, אכזבות ותהיות לגבי יכולותיו של נשיא, כל נשיא, ובעיקר בהכרה הבלתי נמנעת הנוגעת למגבלות הכוח, ואת הכול הוא מתבל בפרטים אינטימיים, שבקלות דוחקים הצידה את המעמד והתפקיד ומותירים את מי שסובב אותו מבית ומחוץ, וכן, גם בפוליטיקה - כשווה בין שווים (ובזה גדולתו אגב) וזה לא מובן מאליו בהקשר האחר, אם לא נשכח שכמה עשורים אחורה, לא ניתן היה להעלות על הדעת מצב שמנהיג "שחור" או חצי "שחור" יעמוד בראש הפירמידה.

אז זהו. זה קרה. תקרת הזכוכית נשברה בזכות קריאת תיגר של אדם יחיד, ובאמצעות אמונה והרבה נחישות.

אובמה, ברי, כפי שקראו לו במשפחה, מרבה לכתוב על ההיבט האישי שאותגר משמעותית, ועל "נטל ההוכחה" מול הציפיות הרבות של דור שלם שהוטל על כתפיו לתקווה ושנוי, ומדגיש את חלקה הלא מבוטל של אשת חיקו הוותיקה מישל, בתהליך ובמסעו הפוליטי. ( וכמה נעים וטוב לקרוא על מי שההצלחה לא השחיתה את ערכיו, ולא פגמה במסגרת המשפחה הגרעינית)

והוא גם מכניס אותנו לפרופורציות כשהוא מדגיש ומבהיר שאפילו למי שיושב בחדר הסגלגל ונתפש כאדם החזק ביותר בעולם, לא תמיד קל וכיף "ללכת לעבודה" ולהיאבק שוב ושוב עם הגבלות יכולת הפעולה- להיות מחושק מול כל החלטה וצעד בידי מערכת איזונים ובלמים של הרשות המחוקקת, - רשת סבוכה של אינטרסים מנוגדים לחלוטין ושל משחקי אגו, אינטרסים כלכליים, מניפולציות תקשורתיות וקהל אדיש. וההכרה בזה מתסכלת, ולא רק אותו ,ולנו נשאר להתנחם בסלוגן הבחירות מעורר ההשראה שלו " YES WE CAN " !!!!

מומלץ עד מאוד לקרוא אותו ולא משנה אם הוא נתפס כמי שהיה טוב או פחות טוב ליהודים. זהו מסמך אנושי די נדיר (כבר אמרתי ...) בעולם שהופך לקיצוני יותר, כוחני יותר, מסואב יותר פגום בערכיו, ונטול מעצורים .

לפני שנה•אירית פריד
הקיץ האחרון בעיר

הקיץ האחרון בעיר

ג'אנפרנקו קליגריץ'

מי שלא מכיר עדיין את "הסדרה הקטנה" של "כתר" – חייב את זה לעצמו. אלו פנינים אמתיות של פרוזה משובחת שנבחרו בקפידה והכן הן מצליחות להדהד צלילים ענוגים ומזוקקים שמרעידים את הנפש, וכזה הוא גם "הקיץ האחרון בעיר".

במקרה התגלגל לידיה של נטליה גינסבורג כתב היד של קליגריץ, לאחר שנדחה על ידי ההוצאה לפני כ-50 שנה – ובזכות עידודה זכה הסופר בפרס "כתב היד שלא פורסם" כשהגיש אותו בשנית והשאר הוא היסטוריה.לפני מספר שנים תורגם לעברית, ואותנו הוא זיכה בכתיבה צלולה של כותב בעל יכולות תיאוריות מרשימות ביצירת דימויים חיים ממש של מקומות, של אווירה ואקלים, ושל ריחות ומראות גם אם הם חפים מכל רגש וכמו שאני תמיד מציינת – בלי כל טיפת שומן מיותרת- הם כובשים , חדים כתער ומרגשים – ובזה כוחם.

גבר צעיר, בן 30, עוזב את מילנו האפרורית בשנות החמישים, למען החיים ברומא התוססת, בניסיון להציל את נפשו משיגרה שוחקת אבל בעצם דן את עצמו לחיים נטולי מעורבות, שאינם מבקשים הרבה מלבד אוכל ותשלום חשבונות, והסתפקות "בשאריות של אחרים"... והוא מתמכר לכך .

מעניין שכל פרק שקראתי בלילה,(מתוך 229 העמודים) חזרתי אליו שוב וקראתי בו לאור יום וזו הייתה חוויה בפני עצמה, כאילו נגלו בפני גוונים חדשים ובהתאם לכך גם יצאתי נשכרת בשלל מפתיע של תחושות...

כתוב נפלא כבר אמרתי ? כן, ובזה כוחו !

מי שנאמן וקורא אותי – אני מודה לו מראש. ימים לא פשוטים עוברים עלינו ובשל כך גם הרגלי הכתיבה שלי השתנו ...

לפני שנה•אירית פריד

ביקורות נוספות על "יסמין"

יסמין

יסמין

אלי עמיר

Wow.
זה מה שאמרתי לעצמי כשסיימתי לקרוא את יסמין. זהו ספר אשר פרט להיותו הנאה צרופה, הוא גם ספר חשוב בעייני. עמיר לוקח אותנו בחזרה אל התקופה של אחרי מלחמת ששת הימים, ימים בהם שטף את המדינה גל של אופוריה אחרי הנצחון הגדול, אופוריה שמנעה מרבים כל כך לחזות מה יעשה הנצחון הזה לחברה הישראלית ולסכסוך בינינו לבין שכנינו הפלשתינאים.

נורי הוא אחד משני גיבורי הספר. הוא מוזעק לאחר המלחמה להיות עוזרו של השר הממונה על מזרח ירושלים. באמצעות מערכת יחסיו של נורי עם יסמין, ערביה נוצריה ירושלמית - אשה מרשימה, משכילה ובוגרת הסורבון, מציג לנו עמיר את עמדותיהם של הצדדים המעורבים בסכסוך. נורי בוחן את האוכלוסייה הערבית והבעיות אשר עליה להתמודד עמן, בעין רגישה במיוחד. עובדת היותו יליד עיראק ודובר ערבית כשפת אם,כמובן פותחת בפניו דלתות. יסמין אשר הגיעה לכאן מפריס בין היתר כדי לתמוך באביה, יוצאת באמצעות הכרותה עם נורי למסע להכרת העם אשר בעיניה הוא כמובן כובש זר. ניתן לומר כי באמצעות הספור, כולנו יוצאים למסע להכרת האחר ומסתבר כי הדברים הם ממש כמו שכתב שלום חנוך:

אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך
פתאום הוא גם רוצה להיות - כמוך בדיוק
פתאום הוא קם ומתייצב מולך
מתעקש לחיות.

הכתיבה של אלי עמיר משובחת, הוא יורד לפרטים ומגלה הבנה ואמפתיה לשני הצדדים. הקטע המספר כיצד נלקחת יסמין לבדיקה בטחונית באחד המחסומים, שובר לב ממש, כמו גם העובדה כי בכפר הנוער בו עבדה בהתנדבות, מסרב הבוס לשלם לה שכר עקב מוצאה.

באחד הדיאלוגים מסבירה אחת הדמויות אתה נפגש נורי (פר' שדמי) לנורי את עיקרי הבעיה:

"מדובר בשתי ציוויליזציות, בשתי מערכות פסיכולוגיות שונות. תרבותם היא תרבות הבושה והכבוד ואם מותר לי להיות שטחי, אצלנו הישראלים החוצפה, התכלס והרברבנות מתגברים ומתחזקים. דרכם היא דרך המסורת הכבושה ואצלנו שולט האלתור. רבות יקרה שלא נבין אותם והם לא יבינו אותנו וזו טרגדיה נוספת בסכסוך הזה. לכן איני צופה פתרון קרוב."

אלי עמיר אינו מתיימר להציע פתרונות אך באמצעות ספרות משובחת וקצת סיפור אהבה, הוא מאיר כמה צדדים של הבעיות אתן אנו חיים.

זהו ספר נפלא, מרגש ונוגע. 5 כוכבים וחבל שאין כאן אפשרות ליותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יסמין

יסמין

אלי עמיר

הכרות אחת משנה חיים.מילה אחת יכולה להפוך את עולמך.
בביקורת הקודמת שלי, ציינתי שנפרדו דרכי עם אנשים רעילים, אחד מהם במיוחד,א', היה כפוי טובה ואלים מילולית ופיזית. אף על פי כן, חשבתי בטיפשותי שאוכל לשנותו, עד שהקשר הסלים והבנתי שלמען בטחוני האישי יש להפריד כוחות ומהר כאשר הוא גם פגע במשפחתי. ישנם דברים שאינם תלויים בי ועד כמה שאני משתוקקת להיות סופר-מן, יש דברים שהם ממני והלאה. זה אחד מהם. עם כל הכאב, הצער ותחושת הבגידה, כי כשאתה נותן מעצמך לאדם ולא מקבל יחס דומה, זה כואב, מכיוון שעשיתי עבורו המון, שידלתי אותו להתחיל ללמוד, בזכותי הוא הצליח גם לשלב את עבודתו עם הלימודים ועוד, אולם, לא עליו אני מתכוונת לכתוב, מכיוון שלא מגיע לו שאתעכב עליו ולו לשניה, עם כל הכאב. אני צריכה להבין שהשקעתי על בני אדם לא נכונים ולנתב את ההשקעה על אנשים שיעריכו ויוקירו את מי שאני.

במקביל להתמודדותי הלא פשוטה, באופן מפתיע לחלוטין, הכרתי ידיד נפש יקר לי מאוד שעבר ועובר דברים דומים לשלי. מעין אחים לצרה שמבינים אחד את השני. אדם בעל ערכים, חכם, מכיל, מבין, לא כופה את עצמו ודעותיו על אחרים, איננו שומע רק את עצמו, עדין נפש, אכפתי, שידע להעריך אותי ולקבל את עצותיי. העצות שלי תרמו לא פעם ולא פעמיים וכמו שאני עזרתי לו, כך הוא גם עזר לי. הלוואי שהאדם הזה יכל לקרוא את המילים האלה ולהבין עד כמה אני אסירת תודה לו וגם אם דרכנו ייפרדו בעתיד, את העזרה הרבה והדאגה שהוא העניק לי בימים מורכבים, אני אזכור לו לתמיד. איפה שאחרים היו צריכים להיות, הוא היה שם עבורי ואני יודעת שהוא מוקיר גם לי תודה, כמו שאני לו וכמה שזה אירוני שלצד רוע של אדם אחד, מובלט ביתר שאת הנדיבות והחמלה, ההבנה של אדם אחר. אותו אדם, אני מרגישה, מבין אותי ומדבר בשפתי, כמו שאני איתו. הוא היה בשבילי יותר מבן זוג!!! זו הייתה תחושתי וגומלת בליבי ההחלטה להמשיך לעזור גם לו, להאיר את דרכו עד כמה שאפשר, כי הוא אדם טוב ואם אני יכולה לעזור במשהו, אז אעשה כמיטב יכולתי. בניגוד לאחרים, הוא לא שיפוטי, כשהוא חושב שאמר מילה לא במקום הוא לא יכול לנוח עד שידע שיישר את ההדורים, הוא כל מה האדם הראשון ואחרים לא היו עבורי. הוא יודע לקחת אחריות על מעשיו ומילותיו. הוא אדם בוגר ואני מוקירה לו תודה על כל מה שעשה למעני, על האוזן הקשבת שהיה עבורי.כשאנחנו מדברים בטלפון, הוא יודע להצחיק, הוא אנרגטי, אבל יודע גם להיות רציני כשצריך, בדיוק במידה הנכונה.גם כשיש ריבים, הם לא נמשכים הרבה זמן כי אנחנו יודעים לכבד את אחד השניה. הוא לא יכול להיות בן זוגי, אבל הוא מעודד אותי למצוא בן זוג וגם אני אותו ואם הבחורה לא נראית לי, אני מיד אומרת לו, וכבר קרתה פעם אחת שהוא ניצל מבחורה נצלנית שחפצה רק בדברים חומריים. אילו יכולתי הייתי מביאה לו עותק של הספר הזה עם הקדשה חמה ממני.פתאום אתה מבין, כשאתה נתקל ברוע, כמה אדם טוב הוא יקר המציאות ואתה למד להעריך אותו אפילו יותר.

כאשר אני חושבת על האדם הזה, בלתי נמנע ממני לחשוב על ספר זה, יסמין. מכיוון שגם פה, כמו עם חברות הנפש שלי עם האדם השני, ס' שמו, החיבור נוצר בדרך מפתיעה ולא מתוכננת. הכרנו לפני כחודשיים במסגרת לימודית והקשר פרח לקשר חברי עמוק. דבר דומה קרה לנורי, גיבור הספר, שהכרותו המקרית עם יסמין משנה לנורי הבוגר את חייו מהקצה לקצה, אותו נורי מהטרילוגיה הידועה, בן 30, מכיר ולמד לאהוב. על אף כל השוני ביניהם, דרכיהם נסללות להן יחדיו. בצוותא.
למרות השוני, הם מצליחים למצוא קווי דמיון ביניהם ולפלס את דרכיהם זו לזה, על אף העובדה שהוא יהודי והיא ערביה נוצריה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים שספגנו אבדות אך גם ניצחונות כבירים והשלטון הישראלי מהדק את מושכותיו, למורת רוחם ומגינת ליבם של הערבים והפלסטינים. אלי עמיר, בכשרונו הרב, מלהטט בין יסמין הקרועה בין זהויות, שחזרה זה מכבר מפריז, אל נורי שאף הוא קרוע, בין זהותו הערבית יהודית ליהודית ונסיונותיו להיות חלק מהעם הזה שבולטים עוד יותר בספר אחר של אלי עמיר שאותו אני קוראת בימים אלה "נער האופניים".
הקרע הזה וחוסר הוודאות, ההתנדנדות בין זהויות, הוא המחבר הראשוני בין השניים, באופן אירוני, ומענג לראות את התקשורת ביניהם ואת היחסים של נורי עם סובביו. אותו נורי מתרנגול כפרות ונער האופניים שכבר בגר, הוא עלם צעיר שעובד במשרד הקשור לענייני ערבים, הוא מתחכך עם המי ומי, ובאופן מסוים, שיחק לו מזלו. הוא אומנם אינו מנכ"ל כפי שחלם בנערותו, אך תפקידו לא פחות חשוב ואם לא יותר, לשמור על הליבה הפועמת בין שתי דתות ולנסות כמיטב יכולתו לאחד בין הקרעים ולמתן את הגצים, דבר שנכנס אל תוך חייו האישיים ולא רק המקצועיים, עבודה שהיא תמצית חייו הפרטיים כי אין כמו נורי להבין ללב הערבים.

כמו שאר ספריו של עמיר, הרגש טבול בהיסטוריה מעמיקה. יש כאן הרבה התייחסות לאירועים פוליטיים והסיטוריים משמעותיים בתולדותיה של מדינתנו הקטנטונת, בדיוק כפי שאני אוהבת, ולפיכך, התמהיל הזה הוא חביב עלי במיוחד.

ספר נפלא והסוף? כיאה לסוף מסגנון ספרים שכזה, הוא עצוב אך ריאליסטי. דווקא סוף שמח היה מזיל דמעות שמחה מעיניי אבל היה משמעותית פחות נאמן למציאות, כך שגם אם נורי ויסמין לא ביחד, תקופת הזמן שבילו יחדיו והכירו זו את זה, תשאר חקוקה במוחם וליבם לעד ויש בזה משהו יפה אך גם עצוב בעת ובעונה אחת.

ואיך יודעים אם ספר טוב? כאשר הוא מתחבר לך לנימי הנפש, כשאתה מרגיש שהדמויות הן חלק ממך, ואתה מרגיש הזדהות עמן. כאן, כמו בספרים אחרים של אלי עמיר, זה קרה. הרגשתי חיבור לנורי שהפך להיות פחות הססן מנורי הנער מנער האופניים וגיבש לעצמו כמה דעות מוצקות בעניינים שונים. להיות עד לתהליך ההתבגרות שלו, לבשלות המתהווה שלו, היה בעיני תהליך נהדר ומשלים טרילוגיה נהדרת שכתובה היטב. כתיבתו של אלי עמיר, כמו תמיד, היא סוגייה בפני עצמה. זוהי חגיגה לעיניים, לראות כיצד הוא משחק בשפה, שולט בה בטבעיות, למרות שאינה שפת אימו, להכיר בזכותו מילים חדשות וכדומה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סקאוט
יסמין

יסמין

אלי עמיר

ספר משנת 2000 על תקופת פוסט מלחמת השחרור בירושלים. הכתיבה נשארה תואמת לתקופה וזה מקסים. מזכיר את כתיבתו של אהרון מגד מתובל בערבית. מקסים. מיד מכניס אותך לרוח התקופה. היחסים של ערבים ויהודים, בין מזרח ירושלים לשלטונות.
כל כך עצוב לקרוא את הספר היום בימות המלחמה הנוראית והעקובה מדם שאנו חווים. המתח אותו מתח, שורש הבעיה הוא אחד. לא התקדמנו בכלום והמצב רק מחמיר. מעניין לקרא על מקור ושורש הדברים גם בזכות הידע המיקצועי של עמיר, איש הסתדרות.
הספר מוצג כסיפור אהבה אך בפועל הוא סיפור על זמן, על אוכלוסיות והיסטוריה. קראתי יותר משלושת רבעי ספר וסיפור האהבה רק מבצבץ.

לפני שנה•
★★★★★
•מנטה
יסמין

יסמין

אלי עמיר

מלחמת ששת הימים תמה. ירושלים חבולה ומבולבלת. נרגשת וחוגגת. חוששת. גדלה. מסתבכת. מוטרדת. העיר העתיקה בידינו. הכותל. וגם הרבה אוכלוסייה מבולבלת ומפוחדת בחלקה עוברת למנח "כבדהו וחשדהו" בחלקה נזרעים זרעי ההתקוממות האלימה.

זרעי העיר המורכבת והמסוכסכת כל כך, נטמנו בחלקם, כך נראה, באותם הימים – יהודים, ערבים מוסלמים וערבים נוצרים – מעתה אמרו כובשים ונכבשים – עד לא מזמן הייתה ידידות, הערכה הדדית ונהייתה יריבות. ויש פוליטיקה, וימין ושמאל, זרעי ההתקוממות והחבלה הפלשתיניים מכאן והשאיפה להיטמע בתרבות המערב של הכובשים מכאן. צריך ללמוד לחיות יחד – ומה עושים? מפתחים סקרנות. מנסים ללמוד. ומפתחים גם עוינות.

נורי – בחור יהודי, בן למשפחה ירושלמית, ששב מן המלחמה ונכנס מייד לתפקיד ממשלתי בכיר בקשרי הממשלה וערביי מזרח ירושלים – אלו שלפתע מוצאים עצמם תחת ממשלת ישראל. הוא "אבן ערב" שולט בגינונים, בתרבות, בשפה – 'כמו הערבים'. הוא לחם במלחמה ושב עם תובנות משלו.
יסמין – בחורה ערביה-נוצרייה. בת למשפחה ממזרח ירושלים. משפחה פלשתינאית מכובדת ומשכילה. היא שבה משנים של חיים ולימוד בפריז. פסיכולוגית – מערבייה לגמרי בהתנהגותה והשקפתה, שולטת בגינונים, בתרבות בשפה "כמו יהודייה". הייתה ילה באש"ף בפריז ושבה עם תובנות משלה.

אלי עמיר ברומן תקופתי משובח שיורד לניואנסים, לפרטים, אל חיי הערבים, היהודים – ומה שביניהם. גברים-נשים-מסורתיים-חרדים-חילוניים-עולים-צברים-יהודים-ערבים ומה שביניהם. שמחת הניצחון שהופכת לבילבול הכיבוש. חרדת ההפסד שהופכת אט לביטחון בכובשים.
האמפתיה ההדדית מכאן והגזענות המובנית מכאן. התרבות הלא ברורה והתרבות הכה מוכרת.
והרומן המיוחד והלא מובן מאליו בין נורי ויסמין שנראה כי תהום ביניהם ולאט מתגלה כי רב המשותף על השונה.

וברקע הרבה מוסיקה ותרבות של אלה גם אלה - מתערבבים.
אחד הטובים של אלי עמיר. אחד הטובים בכלל.
אם עוד לא קראתם - תקראו הוא משובח וכדאי לכם. המלצה: קחו אותו לידיים ושימו בצד לשעות הקריאה את הדעות. הפוליטיקה. הימין-שמאל-יהודים-ערבים. מזרח-מערב-כובשים-נכבשים. שימו בצד ותקראו אותו ממקום נקי. כדאי לכם. מאוד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
יסמין

יסמין

אלי עמיר

ירושלים של ימי מלחמת ששת הימים ותקופת האופורייה של אחרי אותה המלחמה - בפרספקטיבה של זמן - אין מנצחים, אין מפסידים, יש כאב. ויש חיבורים בלתי אפשריים בין אנשים. רגיש וטוב מבט מעניין אל הדמויות, אל האיחוד, אל התחושות... אל האהבה הבלתי אפשרית שיכולה להיווצר בכל מקום, וגורלה הצפוי והלא נכון.
אלי עמיר, כרגיל במיטבו.
מומלץ בעיניי במיוחד לבני נוער: מעט היסטוריה על רקע סיפור אהבה שגרתי אך בלתי אפשרי.
מומלץ לכולם, מכל קצות הקשת הפוליטית, לקרוא אותו על משקל - בואו נכיר את הצד השני את תחושותיו על חולשותיו, מחשבותיו והרהוריו, אמונותיו והקושי - תמיד הקושי לקבל את האחר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•
יסמין

יסמין

אלי עמיר

הדבר הכי עצוב בספר היה לסיים אותו....כזאת טרילוגיה מקסימה! אהבתי כ״כ את מפריח היונים שלא ידעתי שזה אפשרי שאת יסמין אוהב עוד יותר! אולי כי הוא עלינו והרבה יותר קל להזדהות מאשר כשהחיים הם בעיראק ואז זה ״רק״ מסקרן....אני מאד אוהבת את הראייה של אלי עמיר, איך הוא מצליח להעביר את המציאות שהדמויות חוות בצורה חדה ורגישה כל כך. הראייה של נורי ושלו, כמישהו שהיה שם, שעלה מעיראק שם הוא היה המיעוט ואז הוא רואה מה קורה כשהוא נהיה הרוב ואיך זה מרגיש שהם אזרחים סוג ב׳..אני נולדתי למציאות של השטחים הכבושים, לקרוא ״בזמן אמת״ על איך פיתחו את ירושלים ושאחרי כל השנים האלה הכותל שלנו היה כ״כ מוזר....על איך זה הרגיש לערבי תושבי מזרח ירושלים לעבור משליטה ירדנית לישראלית, המבט הפרגמטי והמפוכך של אביה של יסמין לעומת המבט של חבריו והשקרים שסיפרו כדי לרומם את הפלסטינים....כאילו לא הרבה השתנה מאז ועד היום אבל תהום השתנתה....הספר הזה עורר בי שוב את המחשבה עד כמה חשוב ללמוד ערבית וללמוד את התרבות הזאת ובכלל עד כמה התרבות המזרחית עדיין נחשבת לנחותה בהרבה מובנים וחבל שכך....והסיפור הבלתי אפשרי בין נורי ליסמין....כ״כ יפה ונוגה ועצוב ומקסים בעת ובאותה אחת לראות איך התהליך שהם עוברים של ראייה והבנת הצד השני וכמה דברים הם לא תמיד איך שהם נראים....והסיפור של רדיד והאטימות של הפקידים כי כשעושים משהו רע לך אתה עשוי להיות אטום כבר כלפי כולם ולהכליל...הספר מרגיש מאד אוטוביוגרפי במיוחד לאור ההקדשה ל״יסמין באשר תהיי״....

לפני 10 שנים•talula
יסמין

יסמין

אלי עמיר

ספר נהדר , מעניין , מרגש.
מסופר על אהבה בלתי אפשרית בין יהודי ופלשתינאית בתקופת מלחמת ששת הימים - 1967 - לאחר המלחמה שבה איחדנו את ירושלים וסיפחנו שטחים רבים אלינו , תקופה שבה הפכנו לכובשים.
אלי עמיר מתאר בלשון רכה, עדינה ורגישה את הגיבורים, מצליח להעביר דרך הכתיבה את אופי התקופה ואת הדילמות שאפיינו אותה. למדתי דרכו על העולים שבאו מארצות ערב, הבנתי ,דרך הסופר , את הצד השני במאבק - הפלשתינאים ואת מה שעבר עליהם .
הספור המחיש בצורה ברורה שאין פתרון קל לסכסוך יהודי-ערבי .
אני שואלת את עצמי, במיוחד בתקופה זו שבה נופלים טילים על באר שבע ואשדוד , ימים ספורים לאחר חזרת החייל גלעד שליט לביתו, עד מתי , מה המחיר שעוד נשלם למען השלום, האם בכלל אי פעם יהיה שלום ביננו ...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מאורית
יסמין

יסמין

אלי עמיר

מעצבנים אותי אלו שאינם אוהבים ספרות ספרים או סרטים ישראליים אני יודעת שבמילים אלו אני מושכת אלי אש מלא מעט גולשי האתר הזה אבל באמת שאיני מסוגלת להבין את האנשים האלו..
אלו שמעדיפים סרטים אמריקאיים או ספרים אירופאים בטענה שהם יותר "איכותיים" כאילו הם בעצמם יוצאי התרבות האירופאית הנעלה ולא חיים באזור הנידח הזה במזרח התיכון
אולי אני קצת מגזימה אבל באמת שנמאס לי לשמוע על כך אמרו לי איך אפשר לא לאהוב ספרות ישראלית או סרטים ישראלים? איך אפשר לא לאהוב משהו שהוא כול כך אנחנו? משהו אמיתי וכנה? שמתכתב עם המציאות היומיומית של כול אחד מאיתנו? ועם העבר והייסטוריה של כול אחד ומשפחת? שכול אחד יכול למצוא את עצמו באותה סיטואציה? להרגיש מה שהדמות מרגישה? לצחוק מבדיחות או מאמרות שרק מי שחי כאן יכול להבין? לראות מראות ותמונות עוצרות נשימה שאתה יכול לדמיין במוחך?
נכון יש לא מעט חסרונות לסרטים וספרים ישראליים הברוטליות הישירות ההומור הסוטה או הביקורת העצמית הקשה קומדיה או טרגדיה אין באמצע ביקורת או הלל ושבח ולפעמים הם פשוט לא טובים כמו האירופאים והאמריקאים
אבל זה גם היופי של רבים מהם ואנחנו צריכים להתגאות בהם כי הם חלק מאיתנו מספרים את סיפורנו לעולם ולעצמנו
עכשיו שסיימתי את החלק הפטריוטי נעבור לספר או יותר נכון לסדרת הספרים של אלי עמיר על בית משפחת עמרי שזהו הספק הסוגר אותם:
מפריח היונים מספר את סיפורה של יהדות עיראק בין השנים של הקמת המדינה עד לעלייה הגדולה ההומנית של היהודים למדינה ישראל גיבור הספר הוא כאבי נער בן 16 בין למשפחה ציונית שדרך עיניו אנחנו לומדים על תרבות אחרת קסומה ורחוקה של עולם אחר עתיק של יהדות אחרת הרבה יותר וותיקה מיהדות ספרד או אשכנז בין ריחות השווקים ועד לתיאור עמודי התלייה וצחנת בית הכלא יכולתי לראות הכול בעיני להרגיש את קסם המזרח שנעלם אם העלייה לישראל על המעברה הדחוקה והצפופה ועל החלום הוורוד שהתנגש עם המציאות הספר כתוב בשפה קולחת אך יש לא חסרון אחד לקח לי זמן רב להתחבר אליו 150 פחות או יותר עד שהעלילה שאבה אותי אליה וסחפה אותי
תרנגול כפרות ספרו השני של עמיר על בית משפחת עמרי לפי הסדר הכרונלוגי מתמד בדמותו של נורי האח הצעיר של המשפחה שנלקח ממשפחתו במעברה ועובר לקיבוץ סיפורו של נורי במקרה הזה אינו רק סיפורו הפרטי שלו אלא גם סיפורם של כול עדות המזרח שהגיעו בעלייה הגדולה ונאלצו או יותר נכון שולבו בכוח בתרבות הישראלית האשכנזית שהייתה ששלטה בארץ שבראשה עמדו הקיבוצים יצירה שרק יהודיים יוכלו להמציא אותה מן כדור זכוכית שביא מלא חוטים וקשרים בין חזון ואידאולוגיה בין סטאלין והרצל בין אידאל למציאות שכול הזמן שכול הזמן נצא בסכנת שבירה וריסוק מה שבאמת קרה כמה עשורים מאוחר יותר נורי קרוע בין שני העולמות מנסה למצוא את האיזון בין הבית שלו לתרבות ממנה בא לבין החברה החדשה שבא הוא רוצה להשתלב סיפור של אדם אחד שמציג סיפור של אנשים רבים מבחינת הכתיבה התחברתי אליה הכי פחות משאר ספריו של עמיר לא יודעת למה היא פחות זרמה לי יותר נוקשת חסרת סדר ויותר מידי דמיוןת שבילבלו אותי
יסמין מבחינת כתיבה או שאיבה לתוך העלילה והסיפור סחף אותי בן הרגע הראשון זהו הספר הטוב ביותר של עמיר שממשיך עם ידינו נורי כבר בחור בן שלושים עוזר שר שמתמנה להיות אחראי על ערביי מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים ולהציג בפניהם את הישראלי האחר יסמין האי ערבייה נוצריה צעירה ומשכילה וכמובן יפה חוזרת לביתה אחרי לימודים בפריז משם מתפתחח בין מחול מוזר בינה לבין נורי של הרבה איבה כבוד דעות קדומות ושנאה אבל גם הרבה מאוד הכרת תודה חיבה ואהבה [שבאה לידי ביוטי בסוף הסרט בתיאור סצנת סקס מוזרה מאוד...אבל זה כבר משהו אחר] אהבתי בספר הזה שהוא גם סוגר קצוות מהספרים הקודמים מביא את חזקאל לישראל מספר מה קורה עם משפחתו של נורי ועם אחיות כאבי הספר סוחף מן הרגע הראשון ואי אפשר להניח אותו מן היד למרות שסיפור אהבתם של נורי ויסמין הוא חלק מרכזי מן העלילה הוא לא העיקר הספר מתאר היטב את האווירה והמצב בישראל אחרי מלחמת ששת הימים בתיאורי הפחד האדירים שלפניי עד הקרבות והניצחון הסוחף שהפך את המדינה הקטנה המוקפת אויבים לאימפריה ששולטת על שטחים שחיים בהם אנשים שאינם מוכנים להשלים עם הכובש החדש עמיר מנתח באיזמל חד את שורשי הסכסוך הישראלי פלשתיני בלי הצגות או שקרים או לייפות את העבר את המציאות כפי שהייתה את האנשים השנאה האופוריה החדש והגזענות זה כלפי זה תוך תהייה מתמדת מתי יבוא השלום המיוחל סוף סוף??? אולי עוד דור או שניים??

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מלי
יסמין

יסמין

אלי עמיר

סופרים צריכים להיות הוגי דעות, מובילים חברתיים. עמיר הוא כזה. הוא אינו פוחד לשים לנו מראה מול הפרצוף ולהראות לנו כיצד אנחנו ניראים. קשה להביט במראה, האמת צורבת, בלתי נסבלת. ירושלים אחרי ששת הימים, "העיר שחוברה לה יחדיו". אין מנצחים, רק מפסידים. כולנו צודקים, כולנו טועים.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•קוראת
דירוג
3.0
לפני 13 שנים

“ירושלים של ימי מלחמת ששת הימים ותקופת האופורייה של אחרי אותה המלחמה - בפרספקטיבה של זמן - אין מנצחים”