תארו לעצמכם שאתם מכירים ילדה בת 11, כזו האוהבת ללמוד. נו, זה קורה אצל ילדים יחסית צעירים. אוהבים ללמוד, אבל לא למדו שזה יכול להיות במקום לשחק עם חברים או בווטסאפ. עכשיו תארו לעצמכם, שאותה ילדה בת 11 הופכת לנערה בת 15, עדיין אוהבת ללמוד, רוצה שכל הבנות תאהבנה ללמוד, אף על פי שהיא במדינה מוסלמית ושם זה לא ממש מקובל שכולן תתחנכנה.
לא, היא רוצה חינוך לכולן, חינוך לכולן, חינוך לכולן, חינוך לכולן, חינוך לכולן, חינוך, חינוך, חינוך, חינוך, חינוך,
חינוך,
חינוך,
חינוך,
חינוך,
חינוך,
חינוך.
די, אתם צועקים. זה בלתי נסבל. אבל היא לא מפסיקה.
לא תשלחו מישהו לתקוע לה כדור בראש?
***
עכשיו ברצינות.
מלאלה זו היא בהחלט תופעה. אשה בגוף של ילדה. לא, פוליטיקאית בגוף של ילדה.
גם אבא שלה הוא תופעה. בעולם המוסלמי בו הוא חי, לתת לבנות ללמוד ועוד בתיכון זו עצם בגרון, ועצם לא קטנה ואף חונקת. אלא שהאבא הזה קצת סתום. במקום לקנות ערכת צביעה, אחר כך ערכת איפור ואחר כך לשלוח אותה להכין אוכל ולשטוף כלים כמקובל במקומותיהן, הוא מכניס לה לראש חינוך. אחר כך הוא קוצר דמעה מה שזרע בדמעה. הבת שלו היא משת"פית למעשיו החולניים. במקום ערכת איפור לבת ה-11 שלו הוא הולך ובונה לה בית ספר. גם סתום וגם הולך על הקצה.
בית הספר משגשג, ההורים שולחים את הבנות בחדווה, נופי עמק הסוואט בפקיסטן מהווים רקע אידיאלי לחיים אידיליים. אבל יש טאליבן.
עכשיו התרחקו מעט לאחור, עוד קצת, עוד טיפה. זהו. עכשיו הביטו בתמונה הרחבה. לא, לא בתמונת הנוף, אתרי הסקי והמסעדות של עמק הסוואט בפקיסטן.
השנה היא 2008, 7 שנים לאחר הפיגוע בתאומים. פקיסטן יושבת על מאות ראשי נפץ גרעיניים. משמאל אפגניסטן וקצת יותר משמאל איראן. מימין קשמיר והודו. הטליבאן המתחזק רוצה את כל האזור הזה שיהפוך לדתי יותר, שומר מסורת וחוקי השריעה. הטליבאן מתחזק מאוד בפקיסטאן וממרר את חיי התושבים, מגיע גם לצפון המדינה ואין יום ללא פיגועים וירי. הצבא הפקיסטני לא יכול/רוצה להלחם בהם. כל כך לא רוצה ולא יודע עד כי לא מבחינים, בחסות טכנולוגיה מתקדמת של מסוקים, ארבעה מהם, בן לאדן נורה ונלקח לטיסתו האחרונה עד להפלת גופתו בים. זה קורה כמאה ומשהו ק"מ ממקום מגוריה של מלאלה. אפילו לא ידעו שהוא גר שם.
בין לבין מלאלה מתחזקת בגיל 11 בלוג. היא מספרת לעולם איך ממחוז תיירות בצפון פקיסטן הפכו כמעט בן לילה למערב פרוע בו הטאליבאן ממרר את חיי התושבים. מילא בלוג, אבל היא גם מתראיינת תחת כל עץ רענן ואף בכל אולפן חדשות ובפיה בשורה אחת: חינוך לבנות. על תופעת מלאלה עולה גם ה-BBC, גם שם היא מתראיינת, וכדי לקצר סיפור ארוך למדי, יש גם מועמדות לפרס נובל.
מאחר וזה לא סיפור בו הספוילרים לא רצויים, בסופו של יום, למען האמת די באמצע, שני בחורים עוצרים את ההסעה של מלאלה מבית הספר ויורים בה. ממזרח עד מערב העולם כולו סוער. מלאלה מועברת לאנגליה, שם בברמינגהם ינתחו אותה וירפאו. לפקיסטן היא בינתיים לא חוזרת.
228 עמודים מתוך 290 עוברים עד לירי. 228 עמודים בו מתוארת פקיסטן כמדינה מתונה למדי, שכוחות אסלאמיים הורסים בה כל חלקה טובה, ממש כמו שעשו זאת בעשרות מדינות לפני כן וממשיכים לעשות זאת. זה כמובן לא האסלאם דורש השלום, האחווה והשוויון. אלא שליחיו.
קריאת חובה. זה טוב לחינוך שלכם.

לעיתים אני חווה תקופות של חוסר עניין. שום תוכנית לא מסקרנת אותי, שום ספר לא מלהיב מספיק, כל השירים נשמעים אותו הדבר ופודקאסטים הם סתם בזבוז זמן. בתקופות האלו אני גם חסרת השראה, לא מצליחה לכתוב או לצייר ובעיקר מרגישה שלא משנה מה אצור, זה פשוט יהיה בגרסה קצת שונה למשהו שכבר קיים. זה מרגיז, כי שום דבר לא טוב מספיק, ואז אני מתחרטת שהרסתי לעצמי את הסקרנות ואת הטווח קשב בגלל המכשיר הקטן הזה שנסחב איתי לכל מקום. אז כתוצאה מכך אני חוזרת לקרוא ספרים שאהבתי בעבר [כי רק הם שווים משהו, כמובן] וממשיכה במעגל כזה של אומללות בו אני מתחילה משהו ואף פעם לא מסיימת. כמות הספרים שהתחלתי בחודשיים האחרונים ולא המשכתי אחרי עמוד 150 כל כך גדולה, שאני מתביישת לנקוב במספר.

את הספר הזה מצאתי ב"מציאון" בדיזנגוף סנטר. אני זוכרת את הכריכה ואת השם שלו מהימים שבו ישב על מדף במחסן בחנות הספרים שעבדתי בה בעבר. אף פעם לא פתחתי אותו, וגם לא היה לי מושג מי זאת מלאלה עד שלא קראתי בו. לקנות אותו ולתת לו הזדמנות הייתה אחת הבחירות הכי חכמות שעשיתי בזמן האחרון.

לשבח את מלאלה ולהתפעל מהסיפור שלה יהיה מיותר. המילים "הנערה שנאבקה למען ההשכלה ונורתה על ידי הטליבאן" שמופיעות על הכריכה כבר מעידות על סיפור אמיץ ויוצא דופן. ההתעקשות הזו של מלאלה להילחם על מה שמגיע לך במציאות מלאה אלימות ורצח החדירה בי פתאום מרץ לעשות דברים. זה גרם לי לחשוב על זה שיש ילדות שלא מסוגלות לצאת מהבית או ללמוד בבית הספר, ואילו בפני פשוטות כל כך הרבה אפשרויות לעשות דברים… ובמקום זה אני מבזבזת את הזמן בצפייה בסרטונים טיפשיים שיוצרים מחסומים במוח שלי ועיגולים שחורים מתחת לעיניים.

"אני מלאלה" הוא ספר מעורר השראה על גיבורה שמודעת לכוח שיש להשכלה, אחת שלא מפחדת לדרוש את הזכויות המגיעות לה ומוכנה ללכת רחוק כדי להגשים את החזון והחלומות שלה. הסיפור שלה השפיע על מיליונים, ואני נמנית איתם.

עברו כבר כמה ימים מאז שהחלטתי להפסיק לקרוא את הספר הזה, ואני לא יכולה להירגע ממנו.
זה לא בגלל הסיפור עצמו, זה בגלל איך שהוא מסופר - והנה לכם שיעור ראשון בתקשורת:
זה לא מה שאתה אומר - זה איך.

אני לא ממש יודעת איך להעביר את כל החוויה הזו במילים, אפילו קצת רועדת בעצם. לא יודעת ממה. מכעס, מהלם.
אז אני פשוט אצטרך שתיכנסו לנעליים שלי כשקראתי את הספר...
לקרוא אני לא ממליצה, אלא אם כן יש לכם עצבים חזקים.

כשהתחלתי לקרוא דמיינתי לעצמי שהנה, עכשיו אבסס את תדמיתי גם כלפי עצמי כרצינית.
אקרא ואסכם איזשהו ספר שאין מי שיחלוק על כמה שהוא חשוב ונכון.
שנותנים לבנות לבת מצווה.
העצמה נשית! גו גירל...

חשבתי שאוכל דרך הספר הזה לשכנע על החשיבות של לתת כבוד למורים, להשכלה. להבין שזה המפתח למלחמה באלימות.
חשבתי שאכתוב עליו ביקורת מאוד מרשימה וסוחפת, וסוף סוף ארגיש שבאמת עשיתי משהו למען הילדים ועולם ההוראה. גם לא מזיק אם יהיו לייקים.
גם מורים הם בני אדם, גם הם אוהבים דברי שבח.

אבל כמו שתראו מיד - למרות ש"אני את הבגרות שלי כבר עשיתי" מסתבר שגם אני לא יודעת את כל החומר בלי לפתוח את הספר ואשכרה לקרוא.
כמו התלמיד המופרע של הכיתה שמעתיק מויקיפדיה - ככה התייחסתי לזה.
אני כבר יודעת מה יהיה כתוב, עכשיו לעשות טובה ולקרוא, כדי שלא יגידו בסימניה שאיך אני נותנת ביקורת על ספר שלא קראתי?

ישבתי לקרוא וכמובן בהתחלה הספר הסתדר עם דעותיי (כי הוא ידע אותן מראש, שיעור שני בתקשורת - דע את האויב)
הוא הצליח לגרום לי מאוד לכבד אותו ואפילו לחבב, וכמו כן להתפעל מהמניעים שכביכול הובילו לכתיבתו.
איזה מניע יותר טוב ונכון מעמידה על זכותן של נשים להיות חופשיות ושל בנות ללכת לבית ספר?
מה יכול להיות יותר הגיוני מכך שילדה שנורתה עקב מלחמתה בהדרת נשים מבתי ספר תהיה ראויה להיות סמל ומופת לחינוך?...

אבל די מהר הבחנתי שהסיפור הוא לא על מלאלה, הוא על אביה של מלאלה.
את זה ציינתי לעצ מי בראש.
האיש שהקים את בית הספר ושהכניס למלאלה את כל הרעיונות לראש.

אני לא יודעת האם האב חף מפשע או לא, אבל מה שבטוח - אני לא מאשימה את מלאלה עצמה, היא הייתה ילדה.
וגם זה כמובן לא מקרי, השימוש בדמות של ילדה תמימה שבאמת לא מבינה מה הולך סביבה, כמו שתיכף תראו.

אני יודעת שבטח לחלקכם יהיה קשה לקבל את זה, אבל לכתוב אני חייבת.
למה להכביר במילים, בואו נעבור לציטוטים (שימו לב לניסוח):

"תחילה גזל הטאליבן את המוזיקה שלנו, אחר-כך את הבודהות שלנו, ואחר כך את ההיסטוריה שלנו. אחד הדברים האהובים עלינו ביותר היה לצאת לטיולי בית ספר. למזלנו הטוב חיינו בגן עדן כמו סוואט, העתיר מקומות יפייפיים לבקר בהם - מפלי מים, אגמים, אתר הסקי, ארמונות הוואלי, פסלי הבודהה, קברו של אחונד מסוואט. כל המקומות האלה סיפרו את סיפורנו המיוחד. היינו מדברים על הטיולים במשך שבועות מראש, ואחר-כך, כשהגיע סוף-סוף היום, התלבשנו במיטב בגדינו והצטופפנו באוטובוסים עם סירים של עוף ואורז לפיקניק. אחדים מאיתנו היו בעלי מצלמות, והם צילמו. בסוף היום היה אבא מעמיד את כולנו בתור על סלע כדי שנספר מה ראינו. כשהגיע פזלולה, פסקו טיולי בית הספר. היה אסור לבנות להיראות בחוץ."

בשלב זה התחלתי להבין שמשהו מסריח, אבל המוח האנושי קופץ מיד לגאווה כשהוא מזהה שמשהו מסריח.
מי אוהב לשנות את דעתו?
זה ספר מאסט ואני אתעקש על זה!
אז כשהתחלתי לחשוב "יו, זה דומה לדבר הזה מהשואה..." ישר קפצתי ל"איזה אינטליגנטית אני שאני ישר קולטת, בטח לא כולם קלטו את זה, עכשיו אני אכתוב את זה בביקורת וכולם יתרשמו..."

וכנראה המזל שלי שיוצרי הספר החליטו להאכיל בכפית, אחרת גם אני הייתי שוכחת מהנורה האדומה המהבהבת.
אחרי כמה עמודים ראיתי ש"אבל אבא ורבים מחבריו לא פחדו. 'מה שאתם עושים הוא נגד עמנו ונגד פקיסטן,' נהג לומר. 'אל תתמכו בטאליבניזציה, זה לא אנושי. אומרים לנו שמקריבים את סוואט לטובת פקיסטן אבל אין להקריב שום אדם ושום דבר למען המדינה. מדינה משולה לאמא, ואמא לעולם לא נוטשת את ילדיה או מוליכה אותם שולל.'
הוא שנא את העובדה שרוב האנשים מסרבים לפצות פה. בכיס שלו הוא החזיק שיר שכתב מרטין נימלר, שחי בגרמניה הנאצית.
(מופיע כאן במקור השיר)
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר מי שירים את כולו למעני"

ואם צלחתי את הקטע הזה, הם לא מרפים. זו לא סתם תזכורת למה עלול לקרות כשקבוצה קטנה מקבלת כוח הרבה מעבר למה שהיא ראויה לו.
לא.
הטאליבן זה הנאציזם. פזלולה זה היטלר.
תקבלו את זה במנות קטנות עד שתרצו להקיא.

והנה דוגמא שבה רואים ממש שימוש בילדה, כשמדברים מעל לראשה ומשכנעים אותה שהיא חכמה.
האב היה כנראה מקושר עם רשתות התקשורת, והירי בילדה שלו לא היה מקרי. הוא סיכן אותה כשחשף אותה ציבורית.
זה כל כך מזעזע אותי לראות איך שותלים בראש רעיונות לילדה קטנה, שחושבת שהיא שמעה שיחה "אקראית".

"באחד הימים האפלים ההם קיבל אבא שיחת טלפון מחברו, עבדול האי קקאר, כתב רדיו של הביביסי שהיה מוצב בפשאוור. הוא חיפש מורה או תלמידה שתכתוב יומן על החיים בשלטון הטאליבן. הוא רצה להראות את הצד האנושי של האסון בסוואט. בהתחלה אחותה הצעירה של מדאם מרים, עאישה, קיבלה זאת על עצמה, אבל אבא שלה גילה זאת וסירב לכך, כי לדעתו זה היה מסוכן מדי.
כששמעתי את אבא מדבר על זה, אמרתי, 'למה לא אני?'
רציתי שאנשים ידעו מה קורה. ההשכלה היא זכות שלנו, אמרתי, בדיוק כמו שיש לנו זכות לשיר. האסלאם נתן לנו את הזכות הזאת [...] עד אז לא כתבתי יומן מעולם, ולא ידעתי איך להתחיל. אף שהיה לנו מחשב, היו הפסקות חשמל תכופות, ורק מקומות מעטים היו מחוברים לאינטרנט. לכן האי קקאר נהג לטלפן אלי בערבים לטלפון הנייד של אמא. הוא השתמש בטלפון של אשתו כדי להגן עלינו ואמר ששירותי המודיעין מצותתים לטלפון שלו[...] הוא סיפר לי על אנה פרנק, הנערה היהודייה בת השלוש עשרה, שבזמן המלחמה הסתתרה מפני הנאצים עם משפחתה באמסטרדם. הוא סיפר לי שהיא ניהלה יומן על חייהם כשהם הצטופפו יחד, על איך שהם העבירו את הזמן ועל ההרגשות שלה. זה היה מאוד עצוב, שכן בסוף המשפחה הוסגרה ונעצרה, ואנה מתה במחנה ריכוז כשהייתה בסך הכול בת חמש עשרה. כעבור זמן הוציאו את היומן שלה לאור, והוא מהווה תיעוד רב עוצמה."


ובקיצור - עברו לפרק א' באיך עובדים על ילדים וגורמים להם להסכים לסכן את חייהם:
מלאלה חושבת שהיא ילדה מהשואה.

"בבית הספר התחילו לדבר על היומן. ילדה אחת אפילו הוציאה תדפיס שלו כדי להראות לאבא שלי. (מנהל בית הספר)
'יפה מאוד' אמר בחיוך ידעני.
רציתי לגלות שזאת אני, אבל כתב הבי בי סי אמר לי לא לעשות את זה, כי זה עלול להיות מסוכן. לא הבנתי למה, שהרי הייתי בסך הכול ילדה, ומי יתקוף ילדה? אבל כמה מהחברות שלי זיהו בו אירועים, ואני כמעט הסגרתי את עצמי בקטע אחר שכתבתי, 'אמא שלי אהבה את שם העט שלי, גול מקאי, והתלוצצה עם אבא שכדאי להחליף את שמי... גם אני אהבתי את השם, כי שמי האמיתי פירושו 'מוכת יגון'"

במאמר מוסגר: הרושם הכללי שלי - וזה גם מה שכנראה הספר ניסה ליצור - שאמא של מלאלה אישה טובה אבל... לא העיפרון הכי חד בקלמר.
אין זה מקרי שמלאלה תמיד לוקחת את הצד של האבא, דבר שכמעט עלה לה בחייה.
לפעמים עדיף להקשיב לאמא המטומטמת שלך. אמנם היא לא משכילה ולוחמת, אבל היא אוהבת אותך.

שוב, אני לא יודעת אם הוא אשם. יכול להיות שמדובר באב אוהב ומסור אלא שהמטרה עיוורה אותו מלראות, ויכול להיות שגם הוא נפל קורבן למשחק הזה. קורבן של כוחות גדולים בהרבה ממנו.

ואם היא הצליחה להינצל בנס - האב הזה ממשיך:
יום אחד נסענו אבא ואני לפשאוור כדי להופיע בתוכנית אירוח של הבי בי סי באודרו בהגשתו של בעל טור מפורסם בשם וסטוללה חאן. נסענו עם חבר של אבא, פזל מולא, ועם בתו. שני אבות ושתי בנות. כנציג הטאליבן הם הזמינו את מוסלים חאן, שלא נמצא באולפן. חששתי קצת, אבל ידעתי שזה חשוב, היות שרבים בכל רחבי פקיסטן עתידים להקשיב. 'איך מעיזים הטאליבן לגזול את זכותי הבסיסית להשכלה?' אמרתי. מוסלים חאן לא הגיב, מפני שהריאיון הטלפוני איתו הוקלט מראש. איך יכולה הקלטה לענות על שאלות חיות?
אחרי כן שיבחו אותי. אבא צחק ואמר שכדאי לי לעסוק בפוליטיקה. 'עוד כפעוטה דיברת כמו פוליטיקאית,' קינטר אותי. אבל אף פעם לא האזנתי לראיונות שלי. ידעתי שמדובר בצעדים קטנים מאוד."

זה מה שמכרו לה. שלהתראיין ברדיו כילדה קטנה שמוחה נגד הכוחות השולטים והבריוניים שכנראה התאחדו עם רשתות התקשורת עצמן - זה צעד קטן. היא לא מבינה מה בין זה לבין העובדה שהיא סומנה.
כי היא ילדה שמשתמשים בה ככלי. זה למה.
שממשיכים לספר לה כמה שהיא חכמה ובוגרת, רק כדי שיוכלו לבטל לגמרי את דעותיה ואת פחדיה הטבעיים מכורח מעמד (כמו ראיון ברדיו) שהיא לא הייתה אמורה לעשות.
היא אולי יכלה להימנע מהגעה לבית החולים אם הייתה מקשיבה לחשש ולא מתראיינת.
וכמו שהיא חוזרת ואומרת כל הזמן, בתמימות של ילדה: "מי יפגע בילדה קטנה?"

מי?
גם אביה, מסתבר.

הרגשתי שזה כבד עלי לקרוא. וככל שהתקדמה הקריאה זה הפך למחסום בלתי עביר. לצמרמורות.
לטיפשות שהתכוונתי להצדיק ולפאר ספר שיוצא נגדי, נגד כל מה שחשוב לי בחיים.
אל תתכחשו להרגשות שלכם - אם אתם ממש לא יכולים לעשות משהו, שיהיה חשוב ונכון כמה שיהיה - כנראה יש פה משהו שאתם לא יכולים לקבל.
אני לא יכולה לקבל את ניכוס השואה. וממש רציתי לכתוב פה משהו "יפה נפש" שכזה על כמה זה חשוב, ועוד בתור מורה... לכתוב על כמה שההשכלה היא לפעמים עניין של חיים ומוות...
אבל לא, זה לא הסיפור שהספר הזה מספר. זה לא הסיפור האמיתי.
זה ניכוס העושר הרוחני שלנו במסווה של חתירה לשלום ואחווה.
זה לגנוב לנו את השחמט, את החוכמה היהודית שלמדנו בסבל בלתי נתפס ובלתי הגיוני.
וזה יותר חשוב מהוראה. הרבה יותר.
אני ממש מכה על חטא.

סקרנה אותי הנערה שנורתה בידי הטאליבן בשנת 2012 וכן קבלה פרס נובל לשלום בשנת 2014. לכן בחרתי להאזין לספר בגרסה הקולית.

אופן סיפור העלילה אינו מושלם, שם של פרק יכול לכלול מספר אירועים מתוכם אחד מהם מזכיר את שמו של הפרק. אבל, וכן יש אבל אם נשים את אופן סיפור העלילה בצד (שהפריע לי בשעתיים הראשונות להאזנה, אך לאחר מכן התרגלתי ונשאבתי לאירועים ולעלילה) התכנים מרתקים.

החיים בפקיסטן המוסלמית אינם קלים לנשים בלשון המעטה. על הנשים להתנהג על פי כללים מסוימים: לבוש, עליה להיות מכוסה מכף ועד ראש. החיג'אב, הבורקה. היציאה מהבית לבד אסורה על נשים, עליהן לצאת בלווי גבר מוכר (הכוונה: לאח, דוד). מקום האישה הוא לגדל ילדים ובמטבח.
אם אלו נראים קשים, אזי נוסיף למשוואה זו עוני, טרור ושחיתות שלטונית. נקבל גיהנום.
פקיסטן עברה תהפוכות היסטוריות ואירועים רבים במהלך סוף שנות ה 90 ותחילת שנות ה-2000. אשאיר לקוראים להשלים את המידע מהספר. שכנתה אפגניסטן "זכתה" לייצא את גדול הטרוריסטים המבוקשים בעקבות אסון מגדל התאומים בארה"ב.

הספר מתח אותי לאורך כל העלילה למרות הסוף הידוע מראש. מאוד רציתי את טובת המשפחה והנערה.
מקריאה בספר למדתי כי הנערה נלחמה למען זכויות הנערות בפקיסטן לרכוש השכלה ולמען השלום.

הספר מאוד מומלץ לקריאה, נהניתי מאוד מהאזנה לספר.

ספר מדהים ביופיו, מרחיב אופקים ומעשיר.
הספר מגולל את סיפור חייה של מלאלה, נערה עם הרבה אמביציות ורצון ללמוד ולהתגבר בכל דרך אפשרית על הדיכוי וההגבלות שתנועת הטאליבאן מציבים בפניה ובפני עמה, היא מתארת בפרוטרוט את חיי משפחתה וכיצד אביה הנחיל לה את אהבת הלימודים ועודד אותה על כל צעד ושעל.
בנוסף לכך, הספר חושף את התרבות האסלאמית העשירה והססגונית, שכוללת בתוכה מובנים הומניים ומשמעותיים, כגון:אהבת הזולת, סבלנות וסובלנות, קדושת חיי האדם.
מומלץ בחום, מאחר והוא מספק מידע מעניין וחשוב אודות הדת והתרבות האסלאמית.

מכתב אל "הנערה שנורתה בראשה".
לא שם, לא מקום מגורים. הנערה שנורתה בראשה.

"הנערה שנאבקה למען ההשכלה".
חבר'ה, היא לא נאבקה. היא עדיין נאבקת.

"מלאלה, אני תומכת בך".
אל תתמכי בה, תתמכי במעשיה.

***

מלאלה בת שמונה עשרה עכשיו.
מאז גיל אחת עשרה היא נלחמת על זכויות הנשים בעולם שכולו גברי ואכזר.
עם הזמן הטאליבאנים משתלטים על עמק סוואט היפהפה, ביתם של כל כך הרבה פשטונים תמימים ומכניסי אורחים, ביתה שלה ומתחילים לעורר מהומות.
הטאליבאן אוסרים על בנות ללמוד, מנתצים ושוברים טלוויזיות ומכשירי די-וי-די וטייפים, עורכים הלקאות פומביות למתנגדיהם ושופכים חומצה על פניהן של נשים המעיזות ללכת ברחוב ללא כיסוי פנים או בורקה.

אבא של מלאלה, זיאודין, פותח בית ספר בחוסר כל. כל פרוטה שהוא מרוויח הוא נותן ישירות לבית הספר, על מנת להגשים את חלומו הגדול- לחנך ילדים. שעריו של בית הספר פתוחים לבנים ולבנות כאחד ומלמדים את כולם את אותו חומר. כשהטאליבאן אוסרים על השכלה לבנות הוא לא נרתע, ממשיך ללמד כרגיל וממשיך לפרסם את בית הספר שלו והצהרות התנגדות לטאליבאן.
למרות האיומים והאיסורים וההורים המפוחדים והעוני והרעב- הוא ממשיך ללמד בנות. כי הטאליבאן טועים. הוא יודע זאת. לבנות יש זכות ללמוד, אותה הזכות שיש לגברים.

"איך הם יכלו למנוע לימודים מ- 50,000 בנות ויותר במאה ה-21?" (מלאלה)
"השכלה היא השכלה. אנחנו צריכים ללמוד הכול ואחר כך לבחור באיזו דרך ללכת. ההשכלה אינה מזרחית ואינה מערבית; היא אנושית." (מלאלה)


מלאלה לומדת בבית הספר של אביה, ובניגוד לכל כך הרבה תלמידים- אין דבר שהיא אוהבת יותר מללמוד. אין מקום שהיא יותר אוהבת מבית הספר.
בשמחות, כשכל בנות הכפר מקשטות את ידיהן בציורי חינה של פרפרים ופרחים, מלאלה וחברותיה עושות זאת- עם משוואות ונוסחאות בכימיה.
היא מצטרפת לאביה במאבק למען ההשכלה לנשים וקוראת בכל דרך שהיא מוצאת לכל הנשים לצאת וללמוד.
מלאלה, "מוכת יגון", בת אחת עשרה. על אף השם הקודר, והמשמעות המבהילה שהוא נושא איתו, מלאלה ילדה מלאת שמחת חיים וצחוק. כמו הגיבורה שעל שמה נקראה, היא לא מפחדת מאף אחד, מעיזה להרים את ראשה ברחובות, ללמוד ואף ללכת לבית הספר ולכתוב נאומים נגד הטאליבאן וגזרותיהם.


מלאלה מיוחדת, היא לא מפחדת לעשות את מה שהיא מאמינה בו, ומאמינה בו באמונה שלמה. מוכנה למות עליו, אם היא תצטרך.
מלאלה אמיצה, היא הולכת לבית הספר ללא בורקה וולא כיסוי הפנים.
מלאלה גדלה, והופכת לנערה המביעה את עצמה ברהיטות ובלהט.
מלאלה משדרת ברדיו לנשים, כותבת על חייה תחת האיום הטאליבאני בעיתון, מסריטה את חייה במצלמה עבור הבי-בי-סי.
מלאלה חזקה, היא נורית בראש ובכתף ומצליחה לשרוד. היא לא בוכה על אף כל הכאבים ומתייסרת רק על מולדתה הנחרבת ותיק לימודיה האבוד.

***

אומץ ואמונה בצדקת הדרך זה שם המשחק.
לאורך כל הדרך, מלאלה וזיאודין לא מפחדים מעונש הטאליבאן. הם מאמינם באמונה שלימה בדרכם ואני חושבת שמשם נובע האומץ.
הם משנים חיים של כל כך הרבה אנשים. של כל כך הרבה נשים.

***

הספר הזה היה ראוי לביקורת הרבה יותר טובה. הרבה הרבה הרבה יותר טובה. הוא היה זכאי לביקורת רהוטה, מגוהצת, שתצליח להעביר אותו באופן הטוב ביותר.
הוא היה צריך להתפרסם, שכל העולם ישמע עליו ויעריץ אותו.
הוא היה זקוק להכנסת הרגשות שלי לתוך הביקורת, אבל לא יכולתי. כתבתי רק מידע עובדתי.

אז עכשיו אני אעשה זאת.

אני מעריצה את מלאלה. בכל כך הרבה מובנים היא חושבת כמוני, רק אמיצה יותר. היא כותבת נפלא, ואפילו שקצת קשה לקרוא את הספר בגלל כל ההיסטוריה הוא שווה את זה. לגמרי.
אני מרגישה שהספר הזה.. אי אפשר להכיל אותו במילים. יש כל כך הרבה נקודות שצריך לשים אליהן לב, ואני לא יכולה לגעת בכולן.
אז אני אשים פה ציטוטים, ואתם תלכו לחפש אותו בספרייה הקרובה לביתכם.



"יש אנשים המפחדים מרוחות, אחרים מעכבישים או מנחשים; בימים ההם פחדנו מאחינו בני האנוש." (עמוד 159)

"התחלתי להבין שהעט והמילים הנובעות ממנו יכולים להיות בעלי עוצמה רבה יותר אפילו ממקלעים, מטנקים וממסוקים. למדנו להיאבק, ולמדנו עד כמה אנחנו חזקים כשאנחנו מדברים." (עמוד 151)

" 'אתה ד"ר אפזאל ואני זיאודין יוספזאי', ענה אבא. 'הנבלים האלה. לא עשינו כל רע. למה שנשנה את השמות שלנו- זה מנהג של פושעים.' " (עמוד 152)

" 'כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך', נאמר בו. אני לא חושבת שפאולו קואלו פגש את הטאליבאן או את הפוליטיקאים חסרי האונים שלנו."

"הקשב, מולאנא, הרגת אנשים, טבחת את בני עמך, ערפת ראשים, החרבת בתי ספר ועדיין פקיסטאן לא הרימה קול מחאה. אבל כשהחרמת את השכלת הבנות, אנשים מחו. אפילו התקשורת הפקיסטאנית, שנהגה בך עד עכשיו בכפפות של משי, יוצאת מגדרה."

"את היהלום יש לחתוך פעמים רבות לפני שיפיק אפילו אבן חן זעירה."

"ילד אחד, מורה אחד, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם.
חינוך הוא הפיתרון היחיד. חינוך לפני הכל." מתוך הנאום באו"ם

ספר ביוגרפי המתאר את הסיפור של ילדה שבסך הכל רצתה ללמוד, בסך הכל רצתה ללכת לבית ספר ולרכוש השכלה. כל זה מתרחש על רקע השתלטות הטאליבן על פקיסטאן.
מאלאלה נולדה וגדלה בתרבות שבה להיוולד אישה זה לא בהכרח דבר טוב. הנשים נמצאות מאחור והמשפחות פחות שמחות שנולדת בת. אביה של מלאלה כשנולדה החליט שהיא מיוחדת.
מלאלה (מגיל 11) ואביה נלחמים למען ההשכלה כאשר נאסר על הבנות ללמוד. עד שהטליבאן יורים לה כדור בראש. מלאלה נלחמת עד היום למען ההשכלה וזכתה בפרס נובל לשלום, נאמה באו"ם ופחה קרן לעידוד השכלה.

ילדה אחת, ילדה אחת קטנה ואמיצה נלחמת למען אמונותיה,, מדברת למען אלה שקולם לא יכול להישמע!!
מדהים איך ילדה אחת קטנה יכולה להשפיע על העולם!!

על העמוד הראשון של הספר נכתבה ההקדשה הבאה:
לכל הנערות שקופחו והושתקו.
יחד יישמע קולנו.
"אני מלאלה" הינו ספור חיים, מרתק ועוצמתי של נערה שב-9 באוקטובר 2012, הטליבאן ירו בה ובחבריה בתוך אוטובוס של בית הספר, ופגעו בצד השמאלי של פניה.
בגיל 14 הומלצה מלאלה לפרס ספרותי, והפכה למועמדת הצעירה ביותר בהיסטוריה לפרס נובל לשלום.
מלאלה מצליחה להכניס את הקורא בשער הראשי לתוך חייה האישיים, ומתמקדת בהוריה, אחיה, משפחתה הקרובה במעגל הראשון והשני ולא מעט היסטוריה.
היא למדה בבית ספר "חושהאל" שנוסד על ידי אביה. בית הספר הזה היה ללא שלטים או סימני זיהוי. רק דלת פליז הפרידה בין העולם האכזרי, הטרוריסטי לבין מה שנמצא מאחורי הדלת – עולם האור, זה העולם האחר, וכמו שכותבת מלאלה ציטוט עמוד 10: "הדלת ההיא היתה כמו פתח קסמים אל עולם מיוחד משלנו. כשעברנו דרכה בדילוג, השלכנו מעלינו את צעיפי הראש שלנו כמו רוחות המסלקות עננים כדי לפנות דרך לשמש, ואחר כך עלינו בריצה פרועה במדרגות. בראש המדרגות היתה חצר פתוחה עם דלתות לכל הכיתות. השארנו את תיקי הגב בחדרים שלנו והתאספנו לכינוס הבוקר תחת כיפת השמים..."
הספר חולק ל-5 פרקים, לרבות התקופה ההיסטורית של לפני הטאליבן, היא כותבת על: החיים בצל הטאליבן, התהפוכות הפוליטיות, עוני, עוצר, שלטון צבאי, רציחתה של בנזיר בהוטו ע"י הטאליבן בפיגוע התאבדות המוני, השלטון והתקפות האוויר של האמריקאים, ארגון אל-קעידה, הריגתו של אוסמה בן לאדן, חיי המשפחה ומערכות היחסים בתוך המשפחה שלה, על הקשיים והבדידות של אחרי האירוע המחריד, לרבות הצלקת שנותרה ותישאר לאורך כל חייה...
מלאלה נולדה בעמק סוואט בפקיסטאן והייתה הבת הבכורה של משפחת יוספזאי הפשטונית. לידתה אומנם לוותה באכזבה מכיוון שהיא בת ולא בן. לעומת זאת אצל אביה היא עוררה גאווה וקשר מיוחד. מי שעיצב את דמותה הלוחמניות ודעותיה הינו אביה.
אביה ירש מסבה של מלאלה את תורת הנאום, ולמרות גמגומו המשיך את דרכו של אביו, ולא היסס אף הוא לנאום באירועים, ולהביע את דעותיו שהיו מנוגדות, לכפיה דתית ולמשטר המיליטנטי. הוא האמין שהשכלה היא מתנה גדולה וחסרונה היא שורש כל הבעיות של פקיסטאן.
דוגמאות אחדות לכפיה הדתית: לנשים אסור ללמוד, נשים אינן רשאיות להתפלל במסגד, כי הוא מיועד לגברים בלבד, בנות נשארות בבית ורק הבנים הולכים ללמוד בבית הספר. גם באוכל הייתה אפליה: הבנים קיבלו שמנת או חלב והבנות קבלו תה בלי חלב. ביצים נועדו אך ורק לבנים, וכששחטו עוף - הבנות קיבלו את הכנפיים והצוואר, והבנים התענגו על בשר החזה העסיסי ועוד חוקים פרמטיביים ולא שיוויוניים בין המינים.
מסיפור חייה ניתן לראות כיצד אישיותה עוצבה על ידי אביה-זיודין יוספזאי כשהוא עצמו איש חינוך ובעל בית ספר.
מלאלה לא מרבה לכתוב על האם. היא תוארה כאישה פשוטה וצנועה, שתמכה בבעלה וראתה איתו עין בעין את חשיבותה של ההשכלה.
מלאלה ומשפחת יוספזאי, הגישו את האסלאם לעולם המערבי על מגש, ותוך כדי כך שיתפו את העולם המערבי בערכים הדמוקרטיים המשותפים. כגון: "פסוקי השטן" לא זכה לאהדה אצל משפחת יוספזאי. היות וזיודין האמין בחופש הדיבור, בניגוד לאחרים, הוא לא התנגד ההיפך, הוא חשב שצריך לכתוב ספר נגדי. רק הדוגמא הזו מלמדת רבות על האיש והערכים שהוא הנחיל למלאלה ושני אחיה.
הסיפור הזה אינו רק סיפור על משפחת יוספזאי, אלא גם על פקיסטאן. זו ארץ של נופים מקסימים שאיבדה את הקסם, ככל שהתבגרה וככל שהטליבאן ניראה יותר ויותר ברחובותיה של פקיסטאן. שידורי הרדיו של הטאליבן ופזלולה שטפו את מוחם של תושבי פקיסטאן, ומי שלא הסכים לדעתם, לא זכה לראות את השמש זורחת לאורך זמן.
דוגמא אחרת לבורות: פזלולה סירב שהתושבים יקבלו זריקות מניעה למחלת הפוליו. לדעתו זה מנהג מערבי פסול ושטף את התושבים באמצעות שידורי רדיו... ציטוט עמוד 117: "ריפוי מחלה לפני שהיא מופיעה מנוגד לחוקי השריעה".
לעומת פזלולה מלאלה חשבה - ציטוט עמוד 137: "יש פתגם בקוראן, "כך יקים את האמת ויסכל את ההבל". אם אדם אחד, פזלולה, יכול להרוס הכול, למה לא יכולה ילדה אחת לשנות זאת? שאלתי את עצמי. כל ערב התפללתי לאלוהים שייתן לי כוח."
מלאלה הפכה לסמל עולמי ונאמה בפני העצרת הכללית של האו"ם לרגל יום הולדתה ה-16. בקריאה נרגשת מלאלה פנתה לילדים מרחבי העולם, וביקשה מהם לקחת לידיהם ספרים וכלי כתיבה, כי הם הנשק החזק ביותר.
מלאלה שפירושו: "מוכת יגון" נערה אמיצה, בוגרת, עקשנית, דעתנית ומיוחדת שגברה על עולם החושך של הטאליבן, שמנע וממשיך למנוע זכות בסיסית לחינוך שווה עבור בנים ובנות ולא רק.
עוד לפני שנורתה, מלאלה יוספזאי הובילה קמפיין וכתבה בלוג ל- BBCהמנוגד להקצנה הדתית שאנשי הטאליבאן כפו.
כתיבתה של מלאלה פשוטה, מסקרנת ומרתקת כאחד. עם יצר תחרותיות ושאפתנות כאלה אין לי ספק שהנערה הזו תגיע לגדולות בעתיד.
YES WE CAN!
שאפו למלאלה שמרגישה שהסיפור הזה לא עליה...אלא על הרבה יותר.
היא תמיד ביקשה מאלוהים כמה סנטימטרים לגובה, אבל במקום זה הוא הגביה אותה מעל הרבה אחרים...
מומלץ בחום.
לי יניני

באוקטובר 2014 קיבלה מלאלה את פרס נובל לשלום על עבודתה ההומניטרית.
אני ממליצה על הספר הזה לאנשים רבים בתקופה האחרונה.
אני המומה מהאומץ שלה ומסיפורה.

מלאלה הפכה לסמל עולמי ונאמה בפני העצרת הכללית של האו"ם לרגל יום הולדתה ה-16. בקריאה נרגשת פנתה לילדים מכל רחבי העולם, וביקשה מהם לקחת לידיהם ספרים וכלי כתיבה, כי הם הנשק החזק ביותר.

מלאלה גדלה באיזור בו בחגיגה של בנים יורים ברובים, בעוד שבנות מתחבאות מאחורי וילונות היות ותפקידם פשוט להכין אוכל וללדת ילדים.

כאשר הטליבאן עלה לשלטון, איבדה מלאלה את הזכות ללכת לבית ספר.
הטליבאן התחיל להפציץ את בתי ספר וקבע סדרה של חוקים פרימיטיביים ואי שיוויוניים בינהם כי בנות לא יכולות לקבל חינוך, הן אינן רשאיות להתפלל במסגד, כי הוא מיועד לגברים בלבד.
האפליה ביחס לנשים באה לידי ביטוי גם בהקשר למזון - הבנים קיבלו שמנת או חלב והבנות קיבלו תה בלי חלב. ביצים נועדו אך ורק לבנים, וכששחטו עוף - הבנות קיבלו את הכנפיים והצוואר, והבנים התענגו על בשר החזה.
אביה של מלאלה, מנהל בית ספר ואיש חינוך אמיץ מעודד אותה לדבר ולהילחם.
מלאלה ומשפחתה מאוימים על ידי הסביבה ובאוקטובר 2012 בעת שנסעה באוטובוס לבית הספר עם חבריה, אדם עם אקדח עולה על הרכב ויורה למלאלה בראש.
למרבה הפלא, מלאלה שורדת את פגיעת הכדור ומצליחה להתאושש.
פגיעה זו לא בולמת אותה והיא ממשיכה במאבק לחינוך ולשיוויון.

כיום מלאלה ומשפחתה מתגוררים באנגליה, אבל מלאלה כותבת על כמה היא מתגעגעת למולדתה ורוצה לחזור ולפגוש את חבריה ולראות את ארצה.
היא מגלה בגרות שהדהימה אותי לאור גילה הצעיר בה אין היא מחפשת נקמה כנגד תוקפה, ובמקום זאת היא מתפללת לשלום.

סיפורה קורע לב ומעורר השראה.
אני מעריצה את האומץ שלה ואת העקשנות שלה.

אני מקווה שהמסר שלה והתקווה שלה לשלום תתגשם - "למה אנחנו מוסלמים נלחמים אחד עם השני? ... אנחנו צריכים להתמקד בסוגיות מעשיות. יש לנו כל כך הרבה אנשים במדינה שלנו שהם לא יודעים קרוא וכתוב, ונשים רבות ללא חינוך בכלל. אנחנו חיים במקום שבו בתי ספר פוצצו. אין לנו אספקת חשמל סדירה. לא עובר יום אחד מבלי הריגתם של לפחות פקיסטני אחד. "
זהו ספר בעל מסרים חזקים לגבי חופש הביטוי, חופש דת ושיוויון הזדמנויות.
ספר על חופש – בין אם בקבלת חינוך ללא קשר למינך ובין אם בהליכה לחנות ללא ליווי גברי.
"היום כולנו יודעים שחינוך הוא הזכות הבסיסית שלנו ולא רק במערב... הטליבאן יכול לקחת את העטים ואת הספרים שלנו, אבל הם לא יכולים לעצור את דעתנו מלחשוב".

זהו ספר לא רק על משפחתה,משפחת יוספזאי, אלא בכלל על פקיסטאן ועל השפעת הטליבאן על ארץ זו.

אני ממליצה מאוד על הספר הזה לכל מי שמתעניין בזכויות נשים, באקטואליה ובהיסטוריה.