“עברו כבר כמה ימים מאז שהחלטתי להפסיק לקרוא את הספר הזה, ואני לא יכולה להירגע ממנו.
זה לא בגלל הסיפור עצמו, זה בגלל איך שהוא מסופר - והנה לכם שיעור ראשון בתקשורת:
זה לא מה שאתה אומר - זה איך.
אני לא ממש יודעת איך להעביר את כל החוויה הזו במילים, אפילו קצת רועדת בעצם. לא יודעת ממה. מכעס, מהלם.
אז אני פשוט אצטרך שתיכנסו לנעליים שלי כשקראתי את הספר...
לקרוא אני לא ממליצה, אלא אם כן יש לכם עצבים חזקים.
כשהתחלתי לקרוא דמיינתי לעצמי שהנה, עכשיו אבסס את תדמיתי גם כלפי עצמי כרצינית.
אקרא ואסכם איזשהו ספר שאין מי שיחלוק על כמה שהוא חשוב ונכון.
שנותנים לבנות לבת מצווה.
העצמה נשית! גו גירל...
חשבתי שאוכל דרך הספר הזה לשכנע על החשיבות של לתת כבוד למורים, להשכלה. להבין שזה המפתח למלחמה באלימות.
חשבתי שאכתוב עליו ביקורת מאוד מרשימה וסוחפת, וסוף סוף ארגיש שבאמת עשיתי משהו למען הילדים ועולם ההוראה. גם לא מזיק אם יהיו לייקים.
גם מורים הם בני אדם, גם הם אוהבים דברי שבח.
אבל כמו שתראו מיד - למרות ש"אני את הבגרות שלי כבר עשיתי" מסתבר שגם אני לא יודעת את כל החומר בלי לפתוח את הספר ואשכרה לקרוא.
כמו התלמיד המופרע של הכיתה שמעתיק מויקיפדיה - ככה התייחסתי לזה.
אני כבר יודעת מה יהיה כתוב, עכשיו לעשות טובה ולקרוא, כדי שלא יגידו בסימניה שאיך אני נותנת ביקורת על ספר שלא קראתי?
ישבתי לקרוא וכמובן בהתחלה הספר הסתדר עם דעותיי (כי הוא ידע אותן מראש, שיעור שני בתקשורת - דע את האויב)
הוא הצליח לגרום לי מאוד לכבד אותו ואפילו לחבב, וכמו כן להתפעל מהמניעים שכביכול הובילו לכתיבתו.
איזה מניע יותר טוב ונכון מעמידה על זכותן של נשים להיות חופשיות ושל בנות ללכת לבית ספר?
מה יכול להיות יותר הגיוני מכך שילדה שנורתה עקב מלחמתה בהדרת נשים מבתי ספר תהיה ראויה להיות סמל ומופת לחינוך?...
אבל די מהר הבחנתי שהסיפור הוא לא על מלאלה, הוא על אביה של מלאלה.
את זה ציינתי לעצ מי בראש.
האיש שהקים את בית הספר ושהכניס למלאלה את כל הרעיונות לראש.
אני לא יודעת האם האב חף מפשע או לא, אבל מה שבטוח - אני לא מאשימה את מלאלה עצמה, היא הייתה ילדה.
וגם זה כמובן לא מקרי, השימוש בדמות של ילדה תמימה ש*באמת* לא מבינה מה הולך סביבה, כמו שתיכף תראו.
אני יודעת שבטח לחלקכם יהיה קשה לקבל את זה, אבל לכתוב אני חייבת.
למה להכביר במילים, בואו נעבור לציטוטים (שימו לב לניסוח):
"תחילה גזל הטאליבן את המוזיקה שלנו, אחר-כך את הבודהות שלנו, ואחר כך את ההיסטוריה שלנו. אחד הדברים האהובים עלינו ביותר היה לצאת לטיולי בית ספר. למזלנו הטוב חיינו בגן עדן כמו סוואט, העתיר מקומות יפייפיים לבקר בהם - מפלי מים, אגמים, אתר הסקי, ארמונות הוואלי, פסלי הבודהה, קברו של אחונד מסוואט. כל המקומות האלה סיפרו את סיפורנו המיוחד. היינו מדברים על הטיולים במשך שבועות מראש, ואחר-כך, כשהגיע סוף-סוף היום, התלבשנו במיטב בגדינו והצטופפנו באוטובוסים עם סירים של עוף ואורז לפיקניק. אחדים מאיתנו היו בעלי מצלמות, והם צילמו. בסוף היום היה אבא מעמיד את כולנו בתור על סלע כדי שנספר מה ראינו. כשהגיע פזלולה, פסקו טיולי בית הספר. היה אסור לבנות להיראות בחוץ."
בשלב זה התחלתי להבין שמשהו מסריח, אבל המוח האנושי קופץ מיד לגאווה כשהוא מזהה שמשהו מסריח.
מי אוהב לשנות את דעתו?
זה ספר מאסט ואני אתעקש על זה!
אז כשהתחלתי לחשוב "יו, זה דומה לדבר הזה מהשואה..." ישר קפצתי ל"איזה אינטליגנטית אני שאני ישר קולטת, בטח לא כולם קלטו את זה, עכשיו אני אכתוב את זה בביקורת וכולם יתרשמו..."
וכנראה המזל שלי שיוצרי הספר החליטו להאכיל בכפית, אחרת גם אני הייתי שוכחת מהנורה האדומה המהבהבת.
אחרי כמה עמודים ראיתי ש"אבל אבא ורבים מחבריו לא פחדו. 'מה שאתם עושים הוא נגד עמנו ונגד פקיסטן,' נהג לומר. 'אל תתמכו בטאליבניזציה, זה לא אנושי. אומרים לנו שמקריבים את סוואט לטובת פקיסטן אבל אין להקריב שום אדם ושום דבר למען המדינה. מדינה משולה לאמא, ואמא לעולם לא נוטשת את ילדיה או מוליכה אותם שולל.'
הוא שנא את העובדה שרוב האנשים מסרבים לפצות פה. בכיס שלו הוא החזיק שיר שכתב מרטין נימלר, שחי בגרמניה הנאצית.
(מופיע כאן במקור השיר)
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר מי שירים את כולו למעני"
ואם צלחתי את הקטע הזה, הם לא מרפים. זו לא סתם תזכורת למה עלול לקרות כשקבוצה קטנה מקבלת כוח הרבה מעבר למה שהיא ראויה לו.
לא.
הטאליבן זה הנאציזם. פזלולה זה היטלר.
תקבלו את זה במנות קטנות עד שתרצו להקיא.
והנה דוגמא שבה רואים ממש שימוש בילדה, כשמדברים מעל לראשה ומשכנעים אותה שהיא חכמה.
האב היה כנראה מקושר עם רשתות התקשורת, והירי בילדה שלו לא היה מקרי. הוא סיכן אותה כשחשף אותה ציבורית.
זה כל כך מזעזע אותי לראות איך שותלים בראש רעיונות לילדה קטנה, שחושבת שהיא שמעה שיחה "אקראית".
"באחד הימים האפלים ההם קיבל אבא שיחת טלפון מחברו, עבדול האי קקאר, כתב רדיו של הביביסי שהיה מוצב בפשאוור. הוא חיפש מורה או תלמידה שתכתוב יומן על החיים בשלטון הטאליבן. הוא רצה להראות את הצד האנושי של האסון בסוואט. בהתחלה אחותה הצעירה של מדאם מרים, עאישה, קיבלה זאת על עצמה, אבל אבא שלה גילה זאת וסירב לכך, כי לדעתו זה היה מסוכן מדי.
כששמעתי את אבא מדבר על זה, אמרתי, 'למה לא אני?'
רציתי שאנשים ידעו מה קורה. ההשכלה היא זכות שלנו, אמרתי, בדיוק כמו שיש לנו זכות לשיר. האסלאם נתן לנו את הזכות הזאת [...] עד אז לא כתבתי יומן מעולם, ולא ידעתי איך להתחיל. אף שהיה לנו מחשב, היו הפסקות חשמל תכופות, ורק מקומות מעטים היו מחוברים לאינטרנט. לכן האי קקאר נהג לטלפן אלי בערבים לטלפון הנייד של אמא. הוא השתמש בטלפון של אשתו כדי להגן עלינו ואמר ששירותי המודיעין מצותתים לטלפון שלו[...] הוא סיפר לי על אנה פרנק, הנערה היהודייה בת השלוש עשרה, שבזמן המלחמה הסתתרה מפני הנאצים עם משפחתה באמסטרדם. הוא סיפר לי שהיא ניהלה יומן על חייהם כשהם הצטופפו יחד, על איך שהם העבירו את הזמן ועל ההרגשות שלה. זה היה מאוד עצוב, שכן בסוף המשפחה הוסגרה ונעצרה, ואנה מתה במחנה ריכוז כשהייתה בסך הכול בת חמש עשרה. כעבור זמן הוציאו את היומן שלה לאור, והוא מהווה תיעוד רב עוצמה."
ובקיצור - עברו לפרק א' באיך עובדים על ילדים וגורמים להם להסכים לסכן את חייהם:
מלאלה חושבת שהיא ילדה מהשואה.
"בבית הספר התחילו לדבר על היומן. ילדה אחת אפילו הוציאה תדפיס שלו כדי להראות לאבא שלי. (מנהל בית הספר)
'יפה מאוד' אמר בחיוך ידעני.
רציתי לגלות שזאת אני, אבל כתב הבי בי סי אמר לי לא לעשות את זה, כי זה עלול להיות מסוכן. לא הבנתי למה, שהרי הייתי בסך הכול ילדה, ומי יתקוף ילדה? אבל כמה מהחברות שלי זיהו בו אירועים, ואני כמעט הסגרתי את עצמי בקטע אחר שכתבתי, 'אמא שלי אהבה את שם העט שלי, גול מקאי, והתלוצצה עם אבא שכדאי להחליף את שמי... גם אני אהבתי את השם, כי שמי האמיתי פירושו 'מוכת יגון'"
במאמר מוסגר: הרושם הכללי שלי - וזה גם מה שכנראה הספר ניסה ליצור - שאמא של מלאלה אישה טובה אבל... לא העיפרון הכי חד בקלמר.
אין זה מקרי שמלאלה תמיד לוקחת את הצד של האבא, דבר שכמעט עלה לה בחייה.
לפעמים עדיף להקשיב לאמא המטומטמת שלך. אמנם היא לא משכילה ולוחמת, אבל היא אוהבת אותך.
שוב, אני לא יודעת אם הוא אשם. יכול להיות שמדובר באב אוהב ומסור אלא שהמטרה עיוורה אותו מלראות, ויכול להיות שגם הוא נפל קורבן למשחק הזה. קורבן של כוחות גדולים בהרבה ממנו.
ואם היא הצליחה להינצל בנס - האב הזה ממשיך:
יום אחד נסענו אבא ואני לפשאוור כדי להופיע בתוכנית אירוח של הבי בי סי באודרו בהגשתו של בעל טור מפורסם בשם וסטוללה חאן. נסענו עם חבר של אבא, פזל מולא, ועם בתו. שני אבות ושתי בנות. כנציג הטאליבן הם הזמינו את מוסלים חאן, שלא נמצא באולפן. חששתי קצת, אבל ידעתי שזה חשוב, היות שרבים בכל רחבי פקיסטן עתידים להקשיב. 'איך מעיזים הטאליבן לגזול את זכותי הבסיסית להשכלה?' אמרתי. מוסלים חאן לא הגיב, מפני שהריאיון הטלפוני איתו הוקלט מראש. איך יכולה הקלטה לענות על שאלות חיות?
אחרי כן שיבחו אותי. אבא צחק ואמר שכדאי לי לעסוק בפוליטיקה. 'עוד כפעוטה דיברת כמו פוליטיקאית,' קינטר אותי. אבל אף פעם לא האזנתי לראיונות שלי. ידעתי שמדובר בצעדים קטנים מאוד."
זה מה שמכרו לה. שלהתראיין ברדיו כילדה קטנה שמוחה נגד הכוחות השולטים והבריוניים שכנראה התאחדו עם רשתות התקשורת עצמן - זה צעד קטן. היא לא מבינה מה בין זה לבין העובדה שהיא סומנה.
כי היא ילדה שמשתמשים בה ככלי. זה למה.
שממשיכים לספר לה כמה שהיא חכמה ובוגרת, רק כדי שיוכלו לבטל לגמרי את דעותיה ואת פחדיה הטבעיים מכורח מעמד (כמו ראיון ברדיו) שהיא לא הייתה אמורה לעשות.
היא אולי יכלה להימנע מהגעה לבית החולים אם הייתה מקשיבה לחשש ולא מתראיינת.
וכמו שהיא חוזרת ואומרת כל הזמן, בתמימות של ילדה: "מי יפגע בילדה קטנה?"
מי?
גם אביה, מסתבר.
הרגשתי שזה כבד עלי לקרוא. וככל שהתקדמה הקריאה זה הפך למחסום בלתי עביר. לצמרמורות.
לטיפשות שהתכוונתי להצדיק ולפאר ספר שיוצא נגדי, נגד כל מה שחשוב לי בחיים.
אל תתכחשו להרגשות שלכם - אם אתם ממש לא יכולים לעשות משהו, שיהיה חשוב ונכון כמה שיהיה - כנראה יש פה משהו שאתם לא יכולים לקבל.
אני לא יכולה לקבל את ניכוס השואה. וממש רציתי לכתוב פה משהו "יפה נפש" שכזה על כמה זה חשוב, ועוד בתור מורה... לכתוב על כמה שההשכלה היא לפעמים עניין של חיים ומוות...
אבל לא, זה לא הסיפור שהספר הזה מספר. זה לא הסיפור האמיתי.
זה ניכוס העושר הרוחני שלנו במסווה של חתירה לשלום ואחווה.
זה לגנוב לנו את השחמט, את החוכמה היהודית שלמדנו בסבל בלתי נתפס ובלתי הגיוני.
וזה יותר חשוב מהוראה. הרבה יותר.
אני ממש מכה על חטא.”
