יש תקופות שמגיע לו לאדם (כמוני) שיקרא ספר כזה, כדי שיבין מהם תענוגות של בני תמותה רגילים ומה (אולי) עוד חסר לו בחיים. שכטר-פייל ניסתה הרבה תענוגות, רובם, כך התרשמתי, דווקא מצאו חן בעיניה. על חלקם היתה מוותרת. אבל יותר מהכל היא אהבה את הסיפור שמאחורי, וזה גם מה שמצא חן בעיני בספר הזה. דרך המסג'ים והצימרים היתה התבוננות, אולי ארצית משהו, על האנשים שפגשה בדרך וגם על חברותיה למסע, שתיים שהן שונות אחת מהשנייה, וכולם, כולל האנשים שבדרך, מייצגים אנשים בקרבנו, איתם אפשר להזדהות. הספר עצמו קליל, זורם ומשעשע כך שהקריאה בו היא גם סוג של תענוג. ולהבדיל, מסע הייסורים של מארק טווין נמצא בסיפורים כל הזמן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
