ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 28 בפברואר, 2016
ע"י בת-יה
ע"י בת-יה
חיה ק. הייתה שכנה שלי. נשואה ואימא לשלוש בנות. אצל חיה ק. הכרתי את הפלצ'ינטה (חביתה דקיקה ממולאה בממרח מתוק) את הגומבוץ' (כדור גבינה ממולא בריבה) את הקרומפלי (פשטידת תפוחי אדמה, ביצים וגבינה) ועוד מאכלים נפלאים מארץ מוצאה - הונגריה, כי חיה ק. אהבה לארח כל דיכפין שהגיע אליה ואהבה להאכיל אותו כאילו היה בן משפחה. ותוך כדי האירוח חיה ק. גם אהבה לדבר ולספר. והיא סיפרה על הונגריה הארץ הירוקה, ועל הנאצים שהוציאו אותה ואת משפחתה מהבית, ועל ההונגרים שהתחילו לריב על הרכוש של היהודים עוד לפני שיהודים עזבו את העיר, ועל אוישוויץ, ועל ימח שמו (כך במילים שלה) הד"ר מנגלה, שאולי בזכותו היא ואחותה התאומה ניצלו, אבל הוא היה נבל גדול. והיא גם סיפרה על משפחת הגמדים שהוא החזיק כמו חיות מחמד בחצר, אבל גם שהמשפחה הזאת אהבה לעזור לאחרים עד כמה שהם יכלו. ולבסוף על העליה שלה לארץ, דרך קפריסין, ועל אנשים שעזרו ואנשים שנשארו רעים. ולמרות הכל חיה ק. מעולם לא דיברה על רכוש שהיא רוצה בחזרה. היא לא רצתה כלום מהונגריה. היא שמחה על החיים פה בארץ. וכשהרגשות הרעים עלו וצפו אצלה היא תפסה בצינור ההשקיה והשקתה את כל מה שרק היה אפשר. גם בחורף. תוך שהיא ממשיכה לקלל את הנאצים ואת כל הנבלות הרעים. שכנים אמרו לה שהיא לא צריכה לספר כל כך הרבה, כי רובם גם באו "משם" והילדים לא צריכים לשמוע "את זה" אבל חיה ק. התעקשה שכולם צריכים לשמוע הכל.
על חיה ק. חשבתי לאורך קריאת הספר הזה. שלא ממש מספר על יהדות הונגריה, אלא עוסק בעיקר בסוחרי האמנות החדשים שצצו, ומטרתם לאתר אמנים שפעלו באירופה לפני מלחמת העולם השניה, למצוא קרובי משפחה, גם מדרגה שביעית (+-), ולהרוויח כסף תוך כדי תיווך ומשא ומתן עם המוכרים והקונים.
פרק מעניין בספר מספר גם על הרכוש שלקחו לעצמם הקצינים האמריקאים כדי לארח משלחות שהגיעו לעזור לאירופה שאחרי המלחמה, אבל פרק נוסף, שמתאר את שנת 1913 באורך של מאה עמודים, מיותר לגמרי. זה פרק כל כך משעמם שלמרות שהשתדלתי לקרוא אותו - דילגתי לבסוף על קטעים רבים. קשה לי להבין למה הסופרת בכלל הוסיפה אותו. אם רצתה לתאר את מקורו של תכשיט מסויים היתה יכולה לעשות זאת בעמודים בודדים בתחילת הספר, ולא "לזרוק" פרק ארוך, שלא מוסיף כלום, לקראת סופו.
ובקיצור, אם רצונכם ללמוד על יהדות הונגריה בשואה או על אוספי אומנות שהנאצים החרימו מוטב לחפש ספרים אחרים.
25 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
חני
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
הונגריה תמיד מתקשרת אצלי לאוכל טעים ומושקע לשואה.שתי קצוות..סקירה יפה
|
|
|
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
רץ, הקולנוע הזה בחיפה מוזכר ב"בשבילה גיבורים עפים".
גם בספר גם בסרט שעל פיו ("פעם הייתי"). ואם לא ראית את הסרט - לך על זה.
|
|
|
בת-יה
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
רויטל ק. תודה. אכן, יש כל מיני סבתות. גם אצלי סבתא אחת בישלה מאכלים טעימים ואת הסבתא
השנייה, אני, הקטנה, לימדתי להכין סלטים. אבל את יודעת מה: אולי לא יפה להגיד, אבל דווקא אהבתי יותר את הסבתא שלא ידעה לבשל, כי לא היו אצלה חוקים, ואפשר היה לעשות תמיד מה שרוצים.
|
|
|
רויטל ק.
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
לסבתא שלי לא היו שום מתכונים
את כל השמות של המאכלים ההונגריים אני מכירה מאחרים.
סבתא שלי בישלה אוכל בסיסי ופשוט, לא גומבוץ' ולא קרומפלי, בקושי בלינצ'ס. רק כשגדלתי הבנתי שמן הסתם בתור הצעירה מבין חמש אחיות, ארבע מתוכן רווקות - בכלל לא היו לה הזדמנויות ללמוד לבשל. |
|
|
בת-יה
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
רץ, תודה. למיטב ידיעתי אכן מדובר באותה משפחת גמדים, משפחת אוביץ. אחת מבנות המשפחה
מוזכרת לאורך כל הספר. וזה, בעיקר, מה שהזכיר לי את הסיפורים של שכנתי.
|
|
|
רץ
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
בחיפה היה קולנוע אותו ניהלו גמדים יוצאי אושוויץ
|
|
|
בת-יה
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
גלית, תודה! אני חושבת שכל ניצול שואה התמודד אחרת עם מה שקרה לו. יש ששתקו יש שדיברו,
אבל אף אחד מהם לא באמת שכח את העבר. רובם המשיכו קדימה, עם עבודה, ילדים, נכדים, חגיגות וצחוק. אבל משהו עצוב תמיד נשאר בתוכם.
|
|
|
מסמר עקרב
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
גלית יקרה,
ניסית את הספרים של יהודית רותם? היא כותבת נפלא, והפן ההונגרי בולט מאוד בספריה. ממליץ לך מאוד! נראה לי שגם "מקהלה הונגרית" של יגאל שוורץ עשוי למצוא חן בעינייך, אם כי אני אישית לא קראתי אותו. |
|
|
גלית
(לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
סבתא שלי
לא ספרה , לא בגלל הקושי (אם כי כמובן גם בגללו) אלא יותר בכיוון של היה, עבר, ממשיכים הלאה ,5 ילדים 16 נכדים שני בעלים .
כולנו ידענו שאצלנו במשפחה לא לובשים צהוב ,כולנו ידענו למה סבתא לא זורקת אוכל ואוגרת וממלאת את המקרר ולא זורקת גם שמקולקל , כולנו ידענו שסבתא פוחדת מרעמים כי זה מזכיר לה וכולנו ידענו שלא נועלים כפכפי עץ כי הרעש מזכיר את הצעדים של החיילים. היא הייתה אישה שמחה שחיה חיים טובים והנכדים שלה זוכרים אותה היטב גם 16 שנה אחרי שנפטרה ולא רק באזכרה. היא הייתה טבחית טובה והשמות הללו -פלצ'ינטה,גומבוץ' - ורבים אחרים הם פסקול ילדותי. תודה שהזכרת |
25 הקוראים שאהבו את הביקורת
