ביקורת ספרותית על סטלינגרד מאת אנטוני ביוור
ספר מעולה

---

"לא הייתה אלא דרך אחת להחזיק מעמד: עליהם לשלם בחיי אדם. "זמן הוא דם," כך ניסח זאת צ'וּיקוב לימים בפשטות ברוטלית" (תפיסתו של מפקד הארמיה ה-62, ואסילי צ'ויקוב, את מחיר המערכה. עמוד 107).

"סטלינגרד" (הוצאת יבנה, 2000) מאת פרופסור אנטוני ביוור מתאר את המערכה המכרעת בסטלינגרד במלחמת העולם השנייה. צבא בין ברית המועצות לחם כנגד צבאות מדינות הציר בראשות גרמניה הנאצית, בעיר סטלינגרד (כיום וולגוגרד) ובמרחב הסמוך לה, בדרום ברית המועצות, מיולי 1942 עד ראשית פברואר 1943. הפלישה הגרמנית לרוסיה, "מבצע ברברוסה", נחשבת למתקפת פתע. "הוֶורמאכט לא ניסה כלל להסתיר את הכנותיו, אך דומה שהעדר-הסודיות רק חיזק במוחו המעוות של סטלין את הרעיון, שצעדים הללו אינם אלא חלק מתכניתו של אדולף היטלר לסחוט ויתורים נוספים" (עמוד 3). המשפט הזה, שמופיע באחד העמודים הראשונים של הספר, נשמע כמו תיאור שמתאים גם לתקיפה בפרל הארבור, למערכה בארדנים וגם, ברמה יותר מקומית, למתקפת הפתע המצרית-סורית ביום הכיפורים.

בתחילה עברו כוחותיו של היטלר דרך הצבא האדום כמו סכין חמה בחמאה. לאור הטיהורים שביצע בשעתו סטלין בצבא האדום לא היו מפקדיו ערוכים להתמודד עם גייסות הפנצרים ועם לוחמי ה"לאנדסר", חיל הרגלים הגרמני. אולם "מה שנעשה חיש מהר למעצור החמור ביותר על דרך התקדמותו של הוורמאכט היה דווקא מזג האוויר. עונת הגשמים והבוץ, הרַאסְפּוּטיצָה, החלה לפני אמצע אוקטובר. משאיות אספקה רבות של הגרמנים נתקעו, והיה צורך לגייס עגלות איכרים רתומות לסוס אחד, שכונו "עגלות פַּאנְגֶ'ה" ("פאנג'ה" היה כינויו של האיכר הפולני או הרוסי בפי הוורמאכט), מהקולחוזים והסובחוזים ששכנו בשטח של מאות קילומטרים. בכמה מקומות, שבהם לא נמצא לכוחות המתקדמים גזעי לִבנה להניחם מעל לבוץ כדי לאפשר את המעבר, השתמשו בגופות של רוסים כב"קורות". לא אחת היה ה"לאנדסר" מאבד מגף שנשמט מרגלו ושרע בבוץ, שהגיע עד למותניים" (עמוד 30). בביקורת שפרסם אודות הספר הפרופסור אמנון סלע ב"הארץ" הבהיר כי ה"רספוטיצה" היא למעשה "עונת השנה, שבה, בשל הגשמים או הפשרת השלגים, הופכות הדרכים למדמנה, שהיא לרוב בלתי עבירה לאדם ולבהמה ולעתים קרובות גם לא לרכב מכני או לטנק."

במערכה ברוסיה הלוגיסטיקה היתה גורם מכריע

המבצע כאמור החל ביוני 41'. חצי שנה אחר מכן כתב ביומנו הכומר הצבאי של דיוויזיית הפנצרים ה-18 ביומנו כי "כל הפרצופים מסביב הם חדשים. כששואלים על מישהו, נשמעת תמיד אותה תשובה: הוא מת או פצוע" (עמוד 34). עד מהרה התברר לצבא הגרמני כי הקושי האמיתי הוא לוגיסטי. "במהלך הקרבות הקצרים בפולין, בסקנדינביה, בצרפת ובבלקן התעוררו מעת לעת קשיי אספקה, אך אלה לא היו בלתי ניתנים לפתרון. אלא שברוסיה היתה הלוגיסטיקה גורם מכריע, לא פחות מכוח האש, כוח האדם הניידוּת והמוראל" (עמוד 28). ממש כשם שהסביר הרוזן קלמנס פון קאגֶנֶק "לייטנאנט בדיוויזיית הפאנצרים השלישית, שעתיד היה לזכות בתוך זמן קצר ב"צלב האבירים" המעוטר בעלי אלון. "אנחנו שועטים קדימה בשמחה, אך יודעים שהאויב עתיד לשוב ולתקוף אותנו בחורף." כמעט נשכחה מליבם יכולתה של רוסיה, על המרחקים האדירים שבה, על מזג האוויר הקשה ועל הדרכים הקלוקלות, לשחוק עד עפר את ציודם המודרני ולאלצם לשוב לשטות הלחימה ולתנאים של מלחמת-העולם הראשונה" (עמוד 63).

למרות הכישלונות שנחל הצבא האדום החלו לבלוט בתוכו גם גנרלים מסוג שונה ותוקפני יותר. "שורה של תקריות בגבול מנצ'וריה, ששיאם היה בקרב בחאלקין-גוֹל באוגוסט 1939, הוכיחו אילו הישגים יכול מפקד צעיר ותוקפני – במקרה זה גנרל גיאורגי ז'וקוב בן הארבעים ושלוש – להשיג. בינואר 1941 שוכנע סטלין לקדם את ז'וּקוב לראש המטה הכללי" (עמוד 20), וטוב שכך. תחת ז'וקוב קודמו שורת גנרלים בעלי ניסיון קרבי מוכח ונחישות רבה. "גנרל ואסילי צ'וּיקוֹב, שעתיד היה לקבל לידיו בתוך זמן קצר את הפיקוד על סטלינגרד, היה אחד האכזריים והקשוחים ביותר שבבני הדור החדש הזה. התפרצויות הזעם שלו לא נפלו מאלו של ז'וקוב. פני האיכר הקשוחים שלו ושערו הסמיך היו רוסיים אופייניים. היה לו גם חוש הומור בריא וצחוק פרחחי, שחשף שורה של שיני זהב" (עמוד 75). צ'ויקוב שעשה את עיקר שירותו בחיל הרגלים היה בדיוק האיש המתאים למלחמה האכזרית והממושכת שבסטלינגרד. ב-11 בספטמבר 1942 מונה הגנרל צ'ויקוב למפקד הארמיה ה-62 שהחזיקה בגזרת סטלינגרד. כששאל אותו הקומיסר חרושצ'וב, לימים מנהיג ברית המועצות, כיצד הוא מבין את המשימה שלפניו השיב, "נגן על העיר או שנמות" (עמוד 107).

קרב אגרוף בין ארמיות

הלחימה הפכה להתגוששות בין שני השליטים, היטלר וסטלין, אך גם בין שני מפקדי הארמיות פרידריך פון פאולוס הגרמני וואסילי צ'ויקוב הרוסי. פון פאולוס לא היה מפקד קרב שנודע לתהילה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה כקצין בגדוד רגלים. "בתור מפקד מחלקה בגדוד הרגלים ה-13 גילה פאולוס גבה-הקומה והאיסטניס יכולת, אך לא השראה יתירה – בהשוואה לאֶרווין רוֹמֶל, מפקד יחידת המקלענים. בניגוד לרומל, מנהיג נמרץ שהיה מוכן להתעלם מן הממונים עליו, הגה פאולוס כבוד מופרז לשרשרת הפיקוד" (עמוד 45). מאוחר יותר עבר למטה וזכה להערכה על פועלו בתחום זה.

מן הספר עולה כי במהלך הלוחמה בשטח הבנוי עלתה חשיבותם של הצלפים בקרב הארמיה ה-62. הצלפים הפכו נערצים, אמנות הצליפה הפכה לנדבך חשוב שיש לשכלל ולשפר בקרב חיילי הרגלים וכל צלף שהשיג ארבעים הריגות עוטר על גבורתו. "הצלף הידוע מכולם, אף שלא הגיע למספר הנקודות הגבוה ביותר, היה זאיצֶב מדיוויזיית בּאטיוּק, שבמהלך החגיגות לציון מהפכת אוקטובר העלה את מספר החיסולים שלו ל-149 גרמנים. (הוא הבטיח להגיע ל-150, אך היה חסר לו אחד.) אלוף החיסולים, שזוהה רק כ"זִיקאן" חיסל 224 גרמנים עד 20 בנובמבר. בעיני הארמיה ה-62 היה זאיצֶב השתקן, רועה הצאן ממרגלות הרי אוּרַל, נערץ יותר מכל אלוף ספורט. הידיעות על הישגיו עברו מפה לאוזן לאורך החזית כולה" (עמוד 169).

הישגיו של זאיצב היו יוצאים מן הכלל והוא אף הפך למדריך צלפים בארמיה ה-62. "בכמה מקורות סובייטים נאמר, שהגרמנים הביאו עימם את מנהל בית-הספר לקליעה שלהם כדי ללכוד את זאיצב, אך זה הערים עליו. לאחר מצוד שנמשך ימים אחדים, איתר זאיצב כנראה את מקום המחבוא שלו מתחת ליריעת ברזל גלי, וירה בו למוות. הכוונת הטלסקופית שהיתה קבועה על קורבנו של זאיצב, היהלום בכתר השלל שלו, מוצגת עד היום במוזיאון הכוחות המזוינים במוסקבה, אך סיפורו הדרמטי נשאר בלתי משכנע בעיקרו" (עוד 170). ניכר כי, בניגוד לשאר מעלליו המרשימים של זאיצב שבעבורם זכה בעיטורים רבים ובראשם בעיטור "גיבור ברית-המועצות", היה סיפור זה ככל הנראה דבר תעמולה סובייטית לא-מבוססת. זאיצב עצמו הוסיף לשרת במלחמה ונפצע כמפקד פלוגה בחזית אוקראינה. הוא מת בשיבה טובה בשנת 1991. בשנת 2006 בהתערבות נשיא רוסיה, פוטין, הועברה גופתו, כפי שביקש עם פטירתו, לקבורה בוולגוגרד. על חייו נעשה סרט אמריקאי-בריטי בשם "אויב בשער" (2001), בו גילם את דמותו השחקן ג'וד לאו.

דוגמה נוספת לאופן שבו לחמו חייליו של צ'ויקוב כנד מתקפות הארמיה השישית של הוורמאכט ניתן לראות בתיאור לחימתה של מחלקת רגלים מדיוויזיית המשמר ה-13. "בסוף ספטמבר השתלטה מחלקה מגדוד המשמר ה-42 על בניין בן ארבע קומות המשקיף על כיכר, במרחק כשלוש מאות מטרים מקצה שפת הנהר. המפקד, לייטנאנט אפאנאסייב, התעוור בראשית הלחימה, ולכן נטל סרג'נט יאקוב פבלוב את הפיקוד לידיו. במרתף הבניין התגלו כמה אזרחים, שהסתתרו שם כל עת הלחימה. אחת מהם, מריה אוליאנובה, נטלה חלק פעיל בהגנה. אנשיו של פבלוב פרצו את קירות המרתף כדי להקל את הקשר, וניקבו חורים בקירות כדי לשפר את נקודות הירי של המקלעים ורובי הנ"ט ארוכי-הקנה שלהם. כל אימת שטנקי פנצר קרבו אל הבית, היו אנשיו של פבלוב מתפזרים במרתף או בקומות העליונות, משם יכלו לתקוף את הטנקים מטווח קרוב. צוותי הפנצרים לא יכלו להגביה את קניהם די הצורך על מנת להשיב אש. לימים היה צ'וּיקוב מדגיש, שאנשיו של פבלוב הרגו חיילי אויב רבים יותר משאיבדו הגרמנים בכל כיבוש פריס" (עמוד 165). הלחימה נמשכה 58 ימים ובסופה עוטר פבלוב באות "גיבור ברית-המועצות".

גנרל חורף ניצח גם הפעם

המערכה בסטלינגרד החלה ביולי, אולם בנובמבר כבר היה ברור כי הזמן משחק לרעת הגרמנים. כוחות רעננים של הצבא האדום, ארמיות שריון ורגלים, הצליחו לכתר את הארמיה השישית ב"קֶסֶל" (אזור הכיתור) שבו החזיקה. במעין מערכת קאנה הצליחו הגנרלים ז'וקוב, צ'ויקוב (שכוחותיו שימשו כסדן) ורוקוסובסקי להדק את הכיתור סביב הארמיה השישית הלכודה, שנותרה מנותקת, מבודדת ומחויבת לדרישת היטלר להילחם עד הכדור האחרון. כנכדו של ניצול שואה היה לי קשה עד כמעט בלתי-אפשרי לחוש חמלה כלפי החיילים הגרמנים שלחמו בסטלינגרד, אולם גם אני לא יכולתי להישאר אדיש לתיאורו של ביוור את קורות שליחותו חסרת התוחלת של קפיטן וינריך בֶּהר. הגנרל פאולוס הטיל על בהר לסקור בפני היטלר, שסירב להכיר במצב האנוש של הארמיה השישית המכותרת בסטלינגרד, את המצב לאשורו. פאולוס קיווה שבהר, "שמדי הפנצר השחורים שלו, המעוטרים ב"צלב האבירים", היו עשויים ליצור את הרושם המתאים על הפיהרר" (עמוד 287), יצליח לחדור את התכחשותו של היטלר למציאות. בהר, שהוכיח כי אומץ לבו אינו שמור רק לשדה הקרב, התעקש למסור את הדין וחשבון שלו בפני היטלר רק בכדי להבין שזה האחרון, לדבריו, "איבד קשר עם המציאות. הוא חי לו בעולם של פנטסיות, של מפות ודגלים" (עמוד 289). או אז, הבין בהר, שהיה קצין לאומני נלהב, שהמלחמה אבודה וכי גרמניה תובס בה. חוסר יכולתם של הגנרלים של היטלר לעמוד בפני טירופו המגלומני ונחישותו לכבוש את רוסיה זיכתה אותה בכינוי, אותו הצמיד להם אחד מהם, גנרל הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) הברון ווֹלפראם פון ריכטהוֹפֶן, "נגדים במשכורת גבוהה" (עמוד 226).

במהלך המערכה נכשלו כל הניסיונות של הצבא הגרמני לכבוש את סטלינגרד מידי הצבא הסובייטי. המערכה הסתיימה בניצחון מכריע של הצבא האדום, אשר נחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט. המערכה באזור סטלינגרד ובתוך העיר עצמה הייתה אחת הקשות, העקובות מדם והממושכות ביותר במלחמת העולם השנייה ובתולדות המלחמות. היא ארכה למעלה משישה חודשים, ובמהלכה ספגו שני הצדדים כשני מיליון אבדות – הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים. המערכה, לצד הקרב במידוויי והמערכה כנגד רומל באפריקה, הפכה את תמונה המלחמה על-פיה. לאחר שנסתיימה לא יכול היה היטלר לממש עוד את חזונו. הכרעתו במבצעים אוברלורד ובגרטיון היתה רק עניין של זמן.

המחבר, פרופסור אנטוני ביוור למד בווינצ'סטר קולג' ובאקדמיה המלכותית הצבאית בסנדהרסט. בשנת 65' התגייס לצבא הבריטי ושירת כחמש שנים כקצין בגדוד הפרשים ה-11 בין היתר בגרמניה. הוא חקר את המערכה בסטלינגרד שנים ארוכות והתוצאה ספר משובח, מרתק ומרגש. המחבר הצליח להנגיש קורא את מהלכי הקרבות, דיוני המטה, קשיי מזג האוויר, הרעב הקור וחוסר התוחלת שאפף את אחת המערכות העקובות מדם בהיסטוריה האנושית. עבודת מחקר היסטורית מעולה הנקראת כדרמת מתח ומלחמה. מעין המשך טראגי ל"מלחמה ושלום" מאת טולסטוי (שתיאר כיצד רודן אחר, נפוליאון, פלש לרוסיה כ-130 שנים קודם לכן). קראתי את הספר בטרם גיוסי לצה"ל והקריאה בו עתה, כשאני מבוגר יותר ומנוסה יותר, היתה מחכימה ומלמדת בהרבה. מומלץ בחום רב. קריאת חובה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על סטלינגרד