ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
ספר מעולה

---

ראיתי את הספר 'היינו שקרנים' הרבה פעמים בסטימצקי, ומהפעם הראשונה שראיתי אותו, פשוט רציתי לקרוא אותו. אני לא יודעת אם זה בגלל השם שלו, בגלל הכריכה או בגלל התקציר. פשוט רציתי לקרוא את הספר הזה, ומשום מה הייתה לי הרגשה שזה ספר טוב. אבל לא קניתי אותו. לא רציתי סתם לקנות ספר שאני לא מכירה ולקחת סיכון.
זמן קצר אחר כך אני הולכת לספרייה מחפשת ספר. אין ספרים מעניינים היום.
ואז אני רואה אותו.
'היינו שקרנים'. נמצא שם. על אחד המדפים.
כמובן שבשניה שראיתי את הספר הזה לקחתי אותו וטסתי במהירות האור הביתה כדי לקרוא אותו. אבל לפניי זה, החלטתי לקרוא עליו כמה ביקורות. בכל הביקורות הייתה הערה מסוימת על הסוף של הספר. אני חייבת לסיים את הספר הזה ולגלות מה זה הסוף הזה!
אז קראתי אותו וסיימתי אותו באותו יום. לא הפסקתי לקרוא אותו לשנייה אחת עד שסיימתי אותו.

בהתחלה מספרים לנו סיפור מתוק ומושלם שמסופר מנקודת מבטה של קיידי סינקלר. מספרים לנו על משפחת סינקלר העשירה ועל האי הפרטי שבו הם מבלים את ימי הקיץ. מספרים לנו שבגיל 15 קיידי עברה תאונה, ושהיא לא זוכרת כלום מאז. מספרים לנו שעכשיו קיידי בת 17 ושהיא הולכת לבלות את הקיץ באי עם משפחת סינקלר.
אבל אף אחד לא מספר לנו מה הפרט החסר בסיפור. משהו חסר בסיפור, משהו לא מסתדר.
הספר הזה, ברובו, הוא ספר נוער כיפי וקיצי. ולא הבנתי, מה לעזאזל כל האנשים שכתבו עליו ביקורת מצאו בו?! מה מיוחד בספר הזה כל כך?!
ואיפשהו בעמודים האחרונים של הספר, הבנתי מה הם מצאו בו. הספר הזה הוא לא רק רומן כיפי וקיצי. הוא הרבה יותר מזה. הסוף, פשוט זעזע אותי. אני לא בוכה מספרים בדרך כלל, אבל מהספר הזה בכיתי. הרגשתי כאילו שיקרו לי במשך כל הזמן שקראתי את הספר ורק בקריאת העמודים האחרונים גיליתי את זה.
תקראו את הספר הזה. הסוף יפתיע אתכם, לא משנה כמה תרגישו שאתם מוכנים.
ואל תדפדפו קדימה לסוף הספר, כן?

» ביקורות נוספות של דיאנה
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים