יש נושאים שכמה שאדמיין אותם הם לא נתפסים בעיני. איך זה להיות אסטרונאוט? איזו מין הרגשה זה להיות לבד פחות או יותר, מוקף בחלל שחור? איך זה להיות אשה מוכה? לחוות בעתה מכל תנועה, להתכווץ ולהתגונן מהמכה שתבוא? לחשב אלפי חישובים בשנייה כדי לא לעורר את התוקפנות, להעמיד פנים שהכל כשורה, כי זו האחריות שלך? איך זה להיות פליט? איך כל הווייתך מצטמצמת לשניות ודקות, ימים, לפעמים, לא יותר? איך כל קיומך מתמצה בהשגת מסמכים, אין לך עבר מלפני שהפכת פליט, אין עתיד מעבר למטלה הקרובה, יש רק הווה?
זגרס כתבה פה סיפור שמנסה להמחיש לברי המזל שאנחנו את הפליטוּת. הגיבור המספר את הסיפור ברח ממחנה עבודה גרמני והגיע בדרך לא דרך למארסיי, הנמל שבתקופת המלחמה ההיא ייצג את האפשרות להימלט. וכך נמצא גבורנו – שהוא צעיר, ללא קשרי משפחה, לא נואש מדי - בעיר המקלט לפליטים, שומע עשרות סיפורים אישיים של פליטים, שכל קיומם מצטמצם לנקודה אחת: האם הישגת ויזה? וטרנזיט המאפשר לעבור בדרך במדינות אחרות? ומקום באוניה השטה ליעדך? תשלום עבור הכרטיסים? ערבון? ואישור יציאה מצרפת? ועד שתשיג את כל אלה האם השגת היתר ישיבה זמני בצרפת? כי הכרחי הוא לקבל היתר ישיבה זמני, בלעדיו לא תוכל לעזוב את צרפת, בה אסור לך להישאר... מבולבלים? זו מהות הסיפור.
זגרס כתבה סיפור קולח ומרתק, שאתה קורא ומניד את ראשך בתדהמה. זו (היתה?) שעתם היפה של פקידים בעלי חותמות, אישורים, צווים, מטרטרים את עדת האנשים הנואשים הזקוקים לחותמת, לאישור, לויזה, להיתר, כי הם יכולים. והפליטים? כל רמז של עוצמה ואיתנות נשאר במקום ממנו ברחו. אין ביכולתם למחות או להתלונן על עוול, כי אם יתלוננו תישלל זכותם לבקש את חסדם של בעלי החותמת.
הסיפור הזכיר לי לפעמים את "שער הניצחון" הנפלא של רמארק, העוסק גם הוא בפליטים בפאריס של לפני המלחמה. מבחינה כרונולוגית הוא קדימון לספר הזה.
על הכריכה האחורית כתוב שהוא יצא לאור בגרמניה ב 1944 – נתון לא סביר לחלוטין. הסופרת - יהודיה שגלתה מגרמניה ב 1933 ונמלטה עם משפחתה מפאריס הכבושה דרך מארסיי למכסיקו - אינה בדיוק הסופרת שגרמניה הנאצית - זו ששרפה ספרים על נושאים פחות טעונים מנושא הספר הזה – תוציא לאור את ספרה.
המתעניינים בגזע הייחודי של המין האנושי שיוצרת הפליטוּת – כדאי להם לקרוא את הספר הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
