“יש נושאים שכמה שאדמיין אותם הם לא נתפסים בעיני. איך זה להיות אסטרונאוט? איזו מין הרגשה זה להיות לבד פחות או יותר, מוקף בחלל שחור? איך זה להיות אשה מוכה? לחוות בעתה מכל תנועה, להתכווץ ולהתגונן מהמכה שתבוא? לחשב אלפי חישובים בשנייה כדי לא לעורר את התוקפנות, להעמיד פנים שהכל כשורה, כי זו האחריות שלך? איך זה להיות פליט? איך כל הווייתך מצטמצמת לשניות ודקות, ימים, לפעמים, לא יותר? איך כל קיומך מתמצה בהש”

“כבר בהתחלה ברור שאני מאד אוהב את זה, כי עמדה של מספר נונשלנטי, כזה שכאילו לא אכפת לו מכלום גם כשמסביב מתרגשים האסונות, שמסוגל להסתכל בגיחוך על הסיטואציות הכי נוראיות, אבל גיחוך שיכול לסחוב עליו אמפטיה, לא גיחוך מעליב, עמדה כזאת אני מאד אוהבת. הסיפור מתרחש רובו במרסיי בזמן מלחמת העולם השנייה. הנמל של מרסיי, שהיתה תחת שלטון וישי, היה נקודת הימלטות מאירופה והמוני פליטים מגרמניה, צרפת ומזרח אירופה”

“"מה זה,למה כולם עומדים מול השער?" אמרתי לחברה שהלכה איתי. "אולי השומר לא נותן לצאת",היא ענתה. "מה זה הדבר הזה,כבר 11 וסיימתי את הבית ספר,יום שישי היום,אני רוצה הביתה!",עניתי לה. "אני אלך לבדוק מה זה,זה ממש לא נראה לי הדבר הזה,יש לי זכויות ואני מודע להן",אמרתי לאיזו ישות בלתי נראית. "למה לא יוצאים?"שאלתי את החבורה שעומדת ליד השער. "יצחק השומר לא נותן לצאת",ענה לי ערס בקול מאנפף,כאילו הוא מצונן”

“יש נושאים שכמה שאדמיין אותם הם לא נתפסים בעיני. איך זה להיות אסטרונאוט? איזו מין הרגשה זה להיות לבד פחות או יותר, מוקף בחלל שחור? איך זה להיות אשה מוכה? לחוות בעתה מכל תנועה, להתכווץ ולהתגונן מהמכה שתבוא? לחשב אלפי חישובים בשנייה כדי לא לעורר את התוקפנות, להעמיד פנים שהכל כשורה, כי זו האחריות שלך? איך זה להיות פליט? איך כל הווייתך מצטמצמת לשניות ודקות, ימים, לפעמים, לא יותר? איך כל קיומך מתמצה בהש”

“כבר בהתחלה ברור שאני מאד אוהב את זה, כי עמדה של מספר נונשלנטי, כזה שכאילו לא אכפת לו מכלום גם כשמסביב מתרגשים האסונות, שמסוגל להסתכל בגיחוך על הסיטואציות הכי נוראיות, אבל גיחוך שיכול לסחוב עליו אמפטיה, לא גיחוך מעליב, עמדה כזאת אני מאד אוהבת. הסיפור מתרחש רובו במרסיי בזמן מלחמת העולם השנייה. הנמל של מרסיי, שהיתה תחת שלטון וישי, היה נקודת הימלטות מאירופה והמוני פליטים מגרמניה, צרפת ומזרח אירופה”

“"מה זה,למה כולם עומדים מול השער?" אמרתי לחברה שהלכה איתי. "אולי השומר לא נותן לצאת",היא ענתה. "מה זה הדבר הזה,כבר 11 וסיימתי את הבית ספר,יום שישי היום,אני רוצה הביתה!",עניתי לה. "אני אלך לבדוק מה זה,זה ממש לא נראה לי הדבר הזה,יש לי זכויות ואני מודע להן",אמרתי לאיזו ישות בלתי נראית. "למה לא יוצאים?"שאלתי את החבורה שעומדת ליד השער. "יצחק השומר לא נותן לצאת",ענה לי ערס בקול מאנפף,כאילו הוא מצונן”