רומן וינאי / דוד פוגל

רומן וינאי הוא אחד הספרים היותר טובים ומשובחים שקראתי לאחרונה. וזאת גם לאחר שנחשב ל"יצירה בוסרית" של פוגל שכתב אותה בשנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ולאחריה ונכללים פרטים אוטוביוגרפיים מחייו של פוגל עצמו.
אם זאת יצירה בוסרית כשפוגל היה צעיר וכתב באופן מרתק כל כך ובשפה העברית העשירה והארכאית של תחילת המאה שעברה, תמהתני איך נראית יצירה מאוחרת שלו.
מלבד השפה המליצית אך הבהירה וסוחפת ועשירה שאפשר לדמותה למשקה חריף ועשיר בטעמו המחליק בגרון וחודר את דרכו ישר ללב, ישנן תיאור הדמויות העגולות ומלאות החיים יצריות וטוטאליות שפוגל מצייר לנו במכחולו הריאליסטי. ישנם תיאורי נוף מזג אויר, אוירה ובעיקר
העיר וינה של תחילת המאה ה-20 : עיר תוססת ,סוערת, יצרית, נהנתנית, עיר ללא הפסקה אשר אנשיה נמצאים בתנועה מתמדת לבילויים ולהנאות לבתי מרזח, לבתי קפה, מסעדות, בתי בושת לכל מקום שאפשר לשאוב בו מרבית העונג לחושים.
בתוך האווירה ההוללת והפרוצה של העיר משתלב לו מיכאל רוסט הצעיר המקסים ויפה התואר
שבא זה מקרוב מעיר במזרח אירופה אל מרכז הממלכה האוסטרו- הונגרית טרום מלחמת העולם
הראשונה, ותיכף ומיד מתאים את עצמו לעיר כמו כפפה ליד. מיכאל מנצל את כל תענוגות החושים
שמזומנות לו בעיר היפה והסוערת ומנהל רומנים סוערים עם גברת מבוגרת ממנו בעלת הבית
אשר בו שכר חדר וגם מפלרטט קלות עם בתה ומדי פעם נהנה גם מפרוצות וינה.
מסתובב בין בתי מרזח קבועים עם חברים ושותה עמם לשוכרה. מיכאל מנצל את יופיו גילו
ובטחונו העצמי המופרז כיד למצות עד תום את התענוגות שהעיר מציעה לו.
הנאה רבה שאבתי מקריאת הספר ומגילוי סופר חדש לי לחלוטין (התודעתי אליו רק בסימניה)
וזאת ההזדמנות לומר תודה לכל כותבי הביקורות הקודמים שביקורותיהם המצוינות והמדוייקות
להפליא גרמו לי להסתקרן ולקרוא את הספר הטוב הזה. דבר אחד גרע כוכב חמישי
שלא הענקתי לספר- הסוף המעט לא ברור ולא קשור לעלילה שקדמה.
פוגל כנראה כתב את הספר במשך מספר שנים עם הרבה פרטים אוטוביוגרפיים וגנז אותו
במטרה לחזור אליו בעתיד. ואולי גם להכניס בו תיקונים ושינויים, אולי זאת הסיבה
לסוף הלא ברור. ובכל זאת הדבר אינו גורע מהכתיבה והעברית המשובחת ומייחודו של סופר
שעל פניו הוא מין שילוב מהנה מעגנון, בשביס זינגר, ואפילו מסטפן צוויג.
כן, הוא היה אכן ראוי לשבחים.

'רומן וינאי' הוא יצירה מוקדמת של דויד פוגל שהתגלתה באקראי לפני כשנתיים. דויד פוגל לא הספיק להביא אותה לידי גמר, וכמו שקורה לעתים עם יצירות בלתי-מושלמות המוצאות לאור פוסט מורטם, אחרים נטלו על עצמם לעשות זאת במקומו: יובל שמעוני ולילך נתנאל (שמצאה את כתב היד). העובדה שפוגל לא השלים את עיבוד כתב היד ניכרת, בעיקר באופן בו תחילתו וסופו של הסיפור מתחברים (או לא) לחטיבה האמצעית והעיקרית שלו. ולמרות חסרון זה, 'רומן וינאי' נקרא היטב ובעניין.

אף כי מדובר ביצירה מוקדמת של פוגל (כנראה מן העשור השני של המאה הקודמת), כושר ההתבוננות וחדות התיאורים של פוגל ניכרים לעין. הנה דוגמית: "בעוברך על פי לועי הרכבת התחתית הפעורים אל תוך העיר, עטף אותך רגע הבל אנשים אטום, נתעב, משומר עשרות בשנים, אשר קלח מתוכם בלי הפוגה." משפט זה ממש העלה באפי את ריחן הטחוב של מחילות הרכבת התחתית בפאריז.

עיקר העלילה מתרחש בוינה, בירתה של אוסטרו-הונגריה השוקעת. פוגל מתאר היטב את ההווי הדקדנטי של וינה בתקופה זו: עולם נהנתני של בתי קפה, של ברים אפופי נאפופים ועשן, של פרוצות רחוב ובתי זונות (ומסתבר שהיו שם גם בתי-זונות יהודיים). "...שדרה חברתית של אנשים הדואגים לקיומם הנבוב, לרווחתם ולתענוגיהם."

מיכאל רוסֶט,הדמות הראשית ב'רומן וינאי', הוא איש צעיר, נאה ואמיץ אשר הנשים נמשכות אליו כאל מגנט. הוא נהנתן ואגואיסט גמור שיש לו מעט מאד אמפטיה לאחרים. בהיותו בשיא עלומיו, חזק וחריף, העולם מסביר לו פנים והוא עבורו כחדר משחקים של ילד מפונק – הושט ידך וקח! ורוסט אכן לוקח, ועוד איך. הנשים הינן בעבורו כצעצועים לתינוק מגודל. בהימאס עליו צעצוע אחד, ייקח לו מיד אחר וישליך את הצעצוע הקודם מאחרי גוו.

מאחרית הדבר נראה כי ישנם יסודות אוטוביוגרפיים ברורים ב'רומן וינאי' ויתכן כי הוא משקף הסתכלות ביקורתית של פוגל הבוגר יותר על התנהלותו של פוגל הצעיר. בחלוף כעשרים שנה ממועד כתיבתו של הספר עלו הנאצים לשלטון והעולם הפסיק להסביר פנים. פוגל נרצח באושויץ בשנת 1944 אך למזלנו כתבי היד שלו שרדו.

אם אתעלם לרגע מהעובדה שאומרים שהספר הזה הוא מין אוטוביוגרפיה על חייו של פוגל עצמו, (המשולש אהבה, ועצם הסיפור של נער שמגיע לוינה בלי כלום), ואתייחס לספר הזה כרומן בפני עצמו, אז אהיה חייב דבר ראשון לשחרר את המחשבה הזאת שהכי מדויק יהיה לקרוא לספר ''רוסט והעיר הגדולה". שוו בנפשכם נער, קצת עצלן, קצת הרפתקן, שיוצא עם גילו הצעיר (18) אל וינה הגדולה של פעם. עכשיו תצמידו אליו אדם, שכמובן לא נתייחס אליו בכלל, אבל אדם עם מצלמה. אחת כזאת שתסריט את כל מה שעולה ביד הנער הצעיר. מאנשים שפגש, עד נשים שאהב. התקלויות, בתי קפה, וחילופי שיחות בנושאים קיומיים.
כזה הוא הספר. רומן חביב ביותר.
ועל אף שכנראה תקראו את התקציר ותצפו לרומן שעוסק במשולש אהבה- לא כך הוא בעיקרו. לכן חשבתי שיהיה יותר מדויק לקרוא לו ''רוסט והעיר הגדולה'', וזהו.
דבר נוסף וחשוב, שמאפיין את פוגל בעיקר, זאת השפה הגבוהה והארכאית. מלבד זה שאם תקראו אותה לאט תרגישו כמו בתיאטרון, אם תקראו אותה בקצב סביר, תראו פלא. היא מוסיפה המון נופך, ועומק, לתיאורים שלו.
אם כי אגיד בביטחון (בעיקר מפני האחרית דבר המעניינת שבסוף), שאין זה כשאר הספרים שלו, והרבה מן השפה המקורית שכתב, הוחלפה במודרנית. פרט שלי אישית קצת הוריד,וגרם לי לשים לב, עם השוואה לשאר הכתבים שלו, אבל לא בצורה משמעותית כלל.
בכל מקרה, ספר מומלץ לכשעצמו בכלל, ובגלל היותו של פוגל, בפרט. אדם מעניין מאוד.

היה לי מזל כשסבא השאיר לי ספר שירים נושן מאת דויד פוגל "לפני השער האפל" (וינה 1923) שהפך לאחד מאוצרותיי היקרים ביותר, וכשמצאתי את "רומן וינאי" ידעתי שמזומנים לי רגעי אושר והתרגשות. זהו סיפור על צעיר בן 18 שמגיע מעיירת הולדתו במזרח אירופה אל העיר היפה וינה בשנות העשרים של המאה העשרים, והוא גומע בשקיקה את חוויות המפגשים עם דמויות, עם נהנתנות, עם יופי ועם כול מה שנקרה בדרכו.
הספר גדוש באווירה מחשמלת של חיים תוססים ועשירים. ככול שנסחפים עם תאוות החיים של מיכאל רוסט, הגיבור הסקרן, כך עולה המתח שנוצר עקב הידיעה על סופם המר של חיים תוססים אלה.
דויד פוגל מתאר בכישרון גדול את הדמויות המרתקות, המחפשות את מקומן וייעודן, ונכספות אל משהו עלום ובדרך-כלל בלתי מושג, את התזוזה וההתרחשות הבלתי פוסקת של חיי-הכרך, את המולת העשייה והטרדה של תושבי העיר, את הריחות, השקיעות והדמדומים, אורות מנצנצים, טיפטוף גשם אירופי עדין שבא וש"נכלא" כלומר נפסק, את בליל הקולות, את הגנים, הסמטאות, הפסלים, הספסלים, הכלים והחפצים ההדורים בבתים וב"ריסטורנטים", ומיכאל הצעיר מתבונן על כול אלה ולא ממהר לשום מקום. הוא לא יודע אם כדאי לשאוף לאיזו תכלית כי "החיים הנגלים, כמו שהם, מעניינים למדי" (עמ' 60), הוא חש ש"העולם נאה וצעיר כמותו" (עמ' 67), הוא חש בתוכו כוח עלומים והוא זורם באופן מאופק עם חוויות של התאהבות בת חלוף, תוך שהוא שומר על ריחוק, עצמאות ושליטה בגורלו, ממלא את יומו בעינוגים מכול סוג ובעושר הפרטים הקטנים של קטעי חיים ומראות, צעיף-עשן של "סיגריטה" זוחל מעלה, שדרת עצים דוממת, כרכרות קולניות, "טראמים" דוהרים, צבעים מתחלפים, תנועה, חמימות, ודמיונות.
יש עוד צדדים רבים לרומן הקצר והמרגש הזה: תיאור העיר הוא מצבה מופלאה לזמנים שהיו, העברית כול כך יפה, מיוחדת ומעניינת, אפיוני הדמויות בפאסיביות, בעסקנות, בעליבות או באובססיביות מאפשרת התבוננות פסיכולוגיסטית אל הגיבורים, תענוג לקרוא את הספר ומכאיבה מאוד הידיעה שפוגל נרצח בידי הנאצים ועימו אבדו חייו היקרים ויצירות הספרות שלא כתב.

פוגל מרגש ברומן ספרותי זה, שהוא יצירת אמנות ,זה כמו לשמוע את ויוולדי ולהתרגש!
,.פוגל יודע לקחת את חלקקי האושר,הבדידות,הזעם,התשוקה,האהבה ולנתח לתאר ולהשאיר את הקורא פעור פה נוכח הדיוק של התחושות המובאות!
התחושות שאילולי הייתי מנסה לתאר בעצמי לא בטוח שהייתי מצליחה .הוא מרגש עם שפה של שבת לא מובנת בעליל שטווה
עלילה ברמיזה בלבד וצריך להתאמץ לקרוא בין השורות.

העלילה מתרחשת בוינה ווחושפת ברובה אנשים בודדים שמחפשים דרכם בעולם כולל הגיבור שלנו מיכאל רוסט בן 18
בליין, מאהב, בריון, עני, עשיר.....

פוגל יודע על נשים יותר מרוב הגברים שאי פעם הכרתי,
הוא מרגיש את דופק אהבתם,את בדידותן,את השגרה בין בני זוג הוא מתאר באופן מופלא ,את נפש האישה הבשלה המפתה וכן את נפש הילדה שבאישה שהיא הפתיה הגמורה המאוהבת המסמיקה
שכותבת מילות אהבה....ולסיום אני מצוטטת מהספר קטע שכמובן מתאר רגש מופלא שכזה...
"להחביא יד אחת בתוך כפו לעולמי עד,להיות גנוזה בו,מצומצמת בתוך נקודה אחת קטנה,רחוקה,כגרעין ישותו -רוצה הייתה להניח ראשה בחיקו ולבכות חרש,לא מתוך מכאוב כי אם מתוך אושר מפרפר במסתרים:מפני שהיום יפה כל כך עד כדי להעתיר עליו נשיקות......."

כמו שציינו כולם לפני וכמו שמודגש היטב על כריכת הספר ובאחריות הדבר של העורכים, "רומן וינאי" הוא סיפור גנוז של דוד פוגל, סופר יהודי שנודע בעיקר בגלל שיריו והספר "חיי נישואים", כתבים שאף הם התגלו בארכיונו של פוגל, שנרצח באושוויץ ב-1944 לפני שרבים מכתביו התפרסמו. העובדה הזאת, מעבר לעניין המיידי שהיא יוצרת, מסקרנת לאור קורות חייו של פוגל והקשר ביניהן לבין עלילת הספר.

הספר עצמו הוא סיפור לא ארוך במיוחד על מיכאל רוסט, צעיר יהודי מזרח-אירופאי שמגיע לוינה במטרה לגלות את העולם. בגיל 18 וחופשי מכל אחריות, רוסט נוח להתפתות לכל הרפתקה חברתית או רומנטית ומוכן לאכול את כל תענוגות העולם שמוצע לו, ווינה מציעה הרבה כאלה. פרשיות אהבים, קטטות, כסף ממקורות מפוקפקים, טיולים בשדרות וישיבות מתמשכות בבית קפה, תוך דיונים פילוסופיים על מטרת החיים וגורל האדם. רוסט הוא רק דמות אחת בגלריה של דמויות וינאיות צבעוניות, שכמו שהסבירו העורכים, נועדו להציג את פניה הרבות של העיר התוססת והנרקבת. אחדות מהן, כמו הצעירים היהודים המרוששים שמדברים על גדולת האדם אבל תלויים בנדבות מחבריהם לארוחת ערב, נראות חסרות כל היגיון כיום. אחרות, כמו הנערה שרוסט משחק ברגשותיה או הנער העשיר וחסר הביטחון, היו יכולות להילקח מחיינו אנו. האבחנה הזו בעלת משמעות, כי למרות שמדובר בסך הכל בפער של 100 שנה, העולם הטרום-מלחמתי שפוגל מתאר שונה לחלוטין משלנו, בהלך המחשבה, בקצב האירועים, במנהגים החברתיים, ובעיקר בשפה.

פוגל כתב עברית, למרות שחי בארץ רק שנה אחת לפני שחזר לאירופה. העברית שלו, ספק בגלל חוסר בקיאות מספיק וספק בגלל התקופה, לא דומה לשום דבר אחר שקראתי. הארכאיות והפעלים המשונים, המילים שלא משתמשים בהן ("העשן הכחלחל-אמוץ" "הטראמים המתרוצצים" "הנערות המפויכות תחת הסוככים") הן לא בדיוק עגנוניות וגם לא סתם ישנות - יש להן ממש צבע משל עצמן. הקסם העיקרי של הספר טמון בשפה הזאת, בצורך להתעקש על קריאה דקדקנית של התיאורים, במאמץ להבין מה בדיוק הוא מתאר ומה היה יכול להיות המקור של המילה הזו. המאמץ לגמרי משתלם - מזמן לא נתקלתי בתיאורים חיים כל כך, והחייאת העיר הכה אירופית מול העיניים דווקא בשפה הזו יוצרת שילוב קסום של יהדות ואירופאיות, שמתגלם גם בדמויות עצמן.

בחזרה לסיפור - פוגל אמנם עוקב בעיקר אחרי רוסט, אבל מדי פעם מתעכב על דמות שוליים כביכול, ודווקא הרגעים האלו הם מוצלחים יותר, אולי בגלל שרוסט הוא כל כך אנוכי וילדותי בדרך שבה הוא משתעשע בעיר ובאהובותיו. יתכן גם שמהסיבה הזו אהבתי את הרגעים שרוסט נדחק מעמדת הצעיר שהכל פועל לטובתו ולנוחותו - בוויכוח חסר מוצא עם פמיניסטית זועמת (ומוצדקת להפליא, שלא תבינו אותי לא נכון) ובזיכרונות החלומיים של שטעטל ילדותו. ברגעים האלו מתחזק עוד יותר קולו של הסופר, שרוב הפרטים בסיפור נלקחו מחוויותיו האישיות.
אין לדעת מה פוגל היה עושה עם כתב היד אם היה יכול לשפר אותו ולהוסיף עליו, ובהחלט מורגש צורך בעריכה ובחידוד של חלקים ממנו. אבל יותר מכל הספר עושה חושק לטייל בשדרה מוצלת, להביט בעוברים ושבים ולשבת באיזה בית קפה עם תזמורת דוהרת ורעש האורחים. נהדר.

ספר חדש/ישן של פוגל הוא חגיגה ספרותית בשבילי - סיבה טובה לכתוב עליו מספר משפטים.

פוגל הוא מהסופרים האהובים עלי בזכות הרומן הכביר שכתב "חיי נישואים". אם עדיין לא קראתם, עשו טובה לעצמכם ושימו ידכם על הספר, אני משוכנע שלא תתצטערו.

ב"רומן וינאי" הוא כותב על משולש רומנטי, שבו מעורבים בחור צעיר, אם ובתה וכן על דמויות נוספות שתורמות את חלקן לרומן עשיר וצבעוני. השפה הארכאית, מסימני ההכר שלו פשוט נהדרת ואם נתקלים במילה לא ברורה תמיד אפשר להעזר במילון. יש בספר אלמנטים ביוגרפים ואולי זו אחת מהסיבות שפוגל החליט בזמנו לא לפרסמו משום שלא הרגיש כנראה שלם עם מה שכתב.

לספר מצורפת אחרית דבר המשתרעת על פני 30 עמודים בקרוב אשר שופכת אור על גילויו המפתיע של הרומן ועל עריכתו מחדש בידי לילך נתנאל, ובה בן היתר נודע דבר מותו של פוגל. עד כה סברו שהוא מת משבץ או מירי של חייל גרמני בעוד הוא למעשה מת באושוויץ ב 1944.

לסיום המלצה: אם לא קראתם עדיין מפוגל, מוטב שתקראו ראשית את "רומן וינאי" זו יכולה להיות הכנה מצויינת ל"חיי נישואים".

מה כל כך יפה ומיוחד בספריו של דוד פוגל?
בראש וראשונה השפה העברית היפהפייה שאין לה אך ורע באותה תקופה מחוץ לפלשתינה א"י.
בשנית, החושניות הרבה והתפרצות היצרים שאין להם גבול.
שלישית, מוטיב האפלה/הלילה/הצבעים הכהים למיניהם שמכניסים את הקורא לתוך ענן חלומי ומכושף.
הייתכן כי פוגל היה דכאוני??
מה שבטוח הוא שסופר/משורר זה כובש את הקורא העברי ולא מרפה ממנו לעד.

רומן וינאי הוא רומן נעורים המתאר את סיפורו של מיכאל רוסט, צעיר פולני/רוסי שמגיע לוינה בראשית המאה העשרים. צעיר מלא חיים ומלא תשוקה לחיי הלילה ובעיקר לבנות המין הנשי. הוא מנהל מערכת אהבים עם אם ובתה ממש בדומה לניסיונו של פוגל עצמו שעה שהגיע לוינה והוא בן 19 שנים.
חיי הלילה של וינה מתוארים בפירוט רב, על סמטואותיה האפלוליות, על הזונות שלה, המסבאות שלה, ערב רב הטיפוסים משלל עמים ומכל מני מעמדות ודעות. פוגל פורס את העיר לפני הקורא שמבקר עמו ברחוב הרינג, בגן העם, ככר קרל וכמובן בית האופרה וגם מסבאת "אחדות" שבבעלות יהודים שומרי מצוות שזה קרוב הגיעו ממזרח אירופה. רוסט הצעיר נע בין יצרים והתאהבות לבין אהבה תמימה.
שלל הדמויות המלוות את מיכאל הצעיר מהוות פסיפס אנושי מגוון שאולי מבטא את פסיפס הטיפוסים שפוגל עצמו פגש בוינה ובכלל או אולי מביאים את פניו השונים של פוגל עצמו.
מדהים עד כמה הרומן רלוונטי, אנושי, ללא שום פוזה מיוחדת או אידיאולוגיה פוליטית או דתית. פשוט רומן שיכול להתרחש בכל מקום שבו קיימים גברים, נשים וחיים.
אני פשוט מוקסמת מהסופר הזה, ובדומה לרבים אחרים הולכת שבי אחרי אישיותו במיוחדת וכתביו כמו מן דיבוק שדבק בי מבלי שאוכל להינתק ממנו והוא מהלך עלי קסם ומושך אותי בחוטיו האפלים, החושניים והמקסימים.

עוד ספר מעולה מהז'אנר שמביא את ניחוחות אירופה של תחילת המאה העשרים. למרות שנטען שזהו ספר לא בשל שנמצא בעזבונו של דוד פוגל, אני מצאתי אותו שלם מאד עבורי. הכתיבה של פוגל מצליחה להעביר את הקולות, הניחוחות והמראות של וינה הנהנתנית של אותה תקופה, וכמובן שזו כתיבה ממקור ראשון, ממי שחי במקומות האלה בתקופה הזאת. למרות שסיפור הליבה די נדוש, זה לא פוגם בהנאה כיוון שעושר התיאורים וסך כל האוירה מחפה על כל חולשה שניתן למצוא בספר הזה. אותי גם מרתק תמיד ללמוד עד כמה החיים לפני מאה שנה היו דומים לחיינו היום, למעט הבדלים טכנולוגיים זניחים.
השימוש של דוד פוגל בשפה העברית שעדיין לא היתה בשלה להיות שפה מודרנית, ועל כן נראה שהמציא לא מעט מלים וביטויים, כמו השימוש במלים שכבר פסו מן העולם רק מוסיף עוד נדבך לחוויית הקריאה של הספר. מומלץ!