ביקורת ספרותית על אני עדיין כאן - פרוזה # מאת קללי אביט
ספר בסדר

---

הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת לנו עולם חדש של דילמות והשקפות. נושאים מרתקים המספקים חומר חדש לספרים ולסרטים. והספר הזה שייך באופן מוחלט לז'אנר הזה. אלזה שוכבת כ"צמח" חמישה חודשים אחרי תאונת טיפוס בקרח. היא מחוברת למכשירים שונים ושום דבר אינו מצביע על תגובה כלשהי. טיבו מגיע לבית החולים בו מאושפז אחיו אחרי תאונת דרכים בה הוא דרס - כשהיה שיכור - שתי נערות. ומכאן צריך הסיפור לצאת לדרך מרגשת, לא?

אני מניחה שכל אחד היה רוצה לדעת מה מרגיש אדם במצב "צמח". זה טבעי שנפחד ממצב כזה ונרצה איזו הרגעה: האדם הזה עדיין נמצא שם בפנים. הוא שומע ומבין, הוא לא הלך לשום מקום. וזה מה שעושה אביט בספר הביכורים הזה. אלזה שלה שומעת ומדמיינת, מבינה ואף חושבת על מטפורות מרגשות ("קשת בענן" "רסיס של אור") היא מפגינה שלל רגשות - לגלוג, כעס חיבה, אהבה... (הכל חוץ משיעמום) וכל אלה חולפים במוחה בלי שהמכשירים המשוכללים אליהם היא מחוברת יראו שמץ של פעילות מוחית. קללי אביט ללא ספק אינה מאמינה במכונות.

על הדרך מתארת אביט עוד מצבים מרגשים: טיבו, שמתאהב באלזה (!) זועם ומתעב את אחיו, אמו שרוצה רק לתמוך ולא לשפוט, זוג חבריו הנוסעים לסוף שבוע ומשאירים את התינוקת שלהם, בת מספר החודשים, עם טיבו שזו הפעם הראשונה שהוא מטפל בתינוק כלשהו. כמו שהבנתם האמינות אינה הצד החזק של הספר הזה.

והדילמה? נכון. האם מותר לנו לנתק "צמח" ממכשירים המחזיקים אותו בחיים, רק כי אנחנו לא יודעים אם הוא נמצא שם בפנים, שומע חושב ומרגיש? דילמה, אין ספק. ראוייה בהחלט לעיון רציני, ומוחמצת לגמרי, כך הרגשתי, בספר הזה.
לקללי אביט יש כוונות טובות. היא לא הצליחה לשכנע אותי - בעיקר כי היא נשארה באזור "מה שנכון לחשוב" ולא ניסתה לצאת ממנו (נניח בניגוד להרמן קוך או ליונל שרייבר). בזכות הכוונות הטובות היא מקבלת את הכוכב השלישי, ואל תגידו שאני לא נדיבה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אני עדיין כאן - פרוזה #