ביקורת ספרותית על אני עדיין כאן - פרוזה # מאת קללי אביט
ספר טוב

---

זו לא יצירת מופת, אבל זה יופי של ספר ביכורים!

כתוב מקסים, מרגש, מעורר חמלה ולא מעט מחשבה.

על פניו הספר ניראה קליל, ברם הוא עוסק על הבחירות בחיים, ובנושא מורכב שמגיע לשולחן השופטים: "המתת חסד".

סוגיה מורכבת שעוטפת לתוכה שאילתה מרכזית: "באיזו מידה האדם שייך לעצמו."

לאלזה זלייה בת ה-29 קר, היא רעבה ומפחדת. מפולת שלגים הותירה אותה ללא הכרה והיא מצויה בתרדמת, אך שומעת הכל...מחוברת למכונת החייאה בחדר מס' 52.

עמוד 6: "שישה שבועות אני ערה. שישה שבועות איש לא שם לב לזה."

"הם" חושבים שהיא אבודה לגמרי. האימא באה לבקר לעיתים רחוקות, האבא הפסיק לבקר אחרי עשרה ימים, ורק אחותה הקטנה מגיעה פעם בשבוע, בימי רביעי עם החבר התורן שלה.

בחדר הסמוך מאושפז אחיו של טיבו, שהיה מעורב בתאונת דרכים ובגלל שיכרותו דרס שתי נערות.

טיבו כועס על אחיו סילבן, ורק מסיע את אמו לבית החולים, אך לא יושב לידו. באחד הביקורים הוא נס מחדרו של אחיו, בכדי להתחפר בפינה אחרת בבית החולים, ובטעות נכנס לחדרה של אלזה האפוף בריח יסמין. מהלוח שלמרגלות מיטתה הוא למד שהיא בתרדמת והיום יום הולדתה, הוא מנשק אותה במצחה ונרדם בחדרה. צעדים של חבריה: סטיב, אלכס ורבקה שבאו לבקרה ביום הולדתה, מעירים אותו משנתו, ועורכים לו תחקיר שהוא עובר אותו בהצלחה רבה.

הסיפור ערוך בשני קולות: קולה של אלזה וקולו של טיבו. לאורך הסיפור אלזה אינה מגיבה לסביבתה, היא מצפה לביקוריו של טיבו, היא מאזינה לשיחות של הרופאים וחורצי דינה, היא כואבת אך לא יכולה להרגיש דבר. אלזה משתוקקת למגע וכל מה שהיא זוכרת הוא, שהדבר האחרון שנגע בה היה שלג. מאז היא הפסיקה להרגיש חום, קור, ולעומת זאת הרגש לא מת...

ככל שהקריאה מתקדמת הקורא למד על חיו של טיבו, מחשבותיו, יחסיו המורכבים עם אחיו ואמו, ותחושותיו כלפי האישה ששוכבת במיטתה בבית החולים ללא תנועה.

טיבו מטיב לתאר את חדרה של אלזה עמוד 78: "בועת אויר שהזמן עמד מלכת".

לדמויות של טיבו ואלזה מתווספות דמויות נוספות, כשקלרה התינוקת של גאל וז'וליין מסמלת את החיים החדשים, מקבלת את תשומת ליבו של טיבו, והוא אפילו השמרטף שלה, כאשר גאל וז'וליין יוצאים לסוף שבוע.

הרופאים לוחצים על הוריה של אלזה, כדי לקבל את הסכמתם לניתוקה ממכשירי ההחייאה. אלזה שומעת את ההתלבטות וההיסוסים של הוריה, את השיחות של הרופאים בינם לבין עצמם וכואבת. כולם יחד וכל אחד לחוד לא שם לב אליה...את הנחמה היחידה, היא מוצאת בביקוריו השבועיים של טיבו, שהופך להיות מנת החמצן השבועית שלה.

ניסיונותיה של אלזה לזעוק מהכלא בו היא נמצאת לכל העולם "אני עדיין כאן" לא נושאים פרי.

אלזה מאזינה לשיחה בין המנקה למתמחה, אחרי שנקרא לחדרה בגלל שהמנקה מריה שמעה רעש מכיוון מיטתה.

עמוד 106:
..."כן, עומדים לנתק אותה," הוא עונה בסופו של דבר.
"מתי?"
"עדיין לא ידוע."
"למה?" מריה ממשיכה, כמו בחקירת משטרה.
"כי בלתי אפשרי שהיא תחזור אלינו."
"איך אתה יכול להיות בטוח בזה?"
"רפואה זה מדע, מריה! ובכל מקרה, אני לא מתכוון לתת לך עכשיו שיעור. את רואה את הלוח כאן, בתחתית המיטה? בתחילת השבוע רשמנו בו סימון מיוחד. כן, קדימה , קחי אותו!" ...

רפואה זה לא מדע מדוייק...

למרות חסרונותיו של הסיפור, אהבתי את אופן העברת הרגשות למלים כתובות.

סוף הספר נותר פתוח ואכן "המתת חסד" אינה חוקית ברוב מדינות העולם, והנושא נתון לוויכוח רב ממדים של בעד ונגד.

בשורה התחתונה: אנחנו נולדים, אנחנו חיים, אנחנו מתים (עמוד 188) ...מתי? למה? מי מחליט?

ממליצה בחום, משום שהסיפור הזה יותיר אתכם עם ענן של אדי בושם צרפתי והרבה הירהורים...

לי יניני
נתונים:
שם הספר: אני עדיין כאן/JE SUIS LA
שם הסופר/ת: קללי אביט/Clelie Avit
שפה מקור: צרפתית
תרגום: אסנת יקירה
ז'אנר: פרוזה
מספר עמודים: 200
הוצאה לאור: הוצאת הכורסא*ידיעות אחרונות*ספריחמד
שנת הוצאה: 2015

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על אני עדיין כאן - פרוזה #