ביקורת ספרותית על אני עדיין כאן - פרוזה # מאת קללי אביט

---

לקרוא את הספר הזה היה לי כמו לאכול קרמבו. הוא קטן, עדין ושברירי, כזה שאוכלים אותו בכמה ביסים, ונשארים עם טעם של עוד.

טיבו הוא בחור צעיר שאחיו מאושפז בבית חולים אחרי שעבר תאונת דרכים. באחד הימים נכנס טיבו בטעות לאחד מחדרי האשפוז. בחדר שוכבת אלזה. היא שרויה בתרדמת מזה חמישה חודשים.

בכתיבה עדינה ולא עמוסה מתארת הסופרת שזה לה ספר ביכורים (מדהים, חייבת לציין), סיפור עדין ההולך ונרקם בין טיבו לאלזה.

שוב אנו עדים לפלא הלא ייאמן הזה שנקרא גוף האדם. אלזה מסוגלת לשמוע. והיא שומעת הכל, ולפי הצעדים היא יודעת לזהות מי נכנס לחדרה, ואפילו יש לה מעין ספירה פנימית של הימים.

הסיפור מסופר בשני קולות. קולו של טיבו, וקולה של אלזה.

לכאורה יש פה את כל המרכיבים לסיפור שיישב על בלוטות הרגש. אז כן, הוא יושב על המשבצת הזו, אבל לא מהצד הקיטשי. הוא לא סיפור סוחט דמעות, אבל הוא כל כך פורט על נימי הרגש, בצורה הכי עדינה והכי אמינה שאפשר.

ספר מענג ומומלץ.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אני עדיין כאן - פרוזה #