קמתי בארבע בבוקר. שמעתי רעש. חשבתי שיש פורץ. כיוונתי את השעון המעורר אל הדלת והדלקתי, כמו הארי פוטר שמכוון שרביט וצועק קללה בלטינית. לא היה כלום. לא פורץ ולא שרביט. רק העצבים שלי.
ירדתי למטה ובדקתי שעדיין לא גנבו את האוטו. התפלאתי שוב, כמו כל בוקר, לראות אותו חונה בחשכת אורות הרחוב העצלים. ואז נחת משהו לידי בטפיחה. משום מה לא נבהלתי. הייתי מת פעם אחת בחיים להיבהל ממשהו. למה אני לא גר בשטחים, למה. זו היתה חבילה אדומה. כן, אשכרה.
גמרתי את הספר בשעתיים, מארבע עד שש, כאילו ראיתי סרט צרפתי עכשווי מתוק, כאילו ישבתי בבית קפה בפריז, שותה שוקו ואוכל קרואסון עם חמאה ושוקולד ביום חורף שאחריו לא מצפות לי שום חובות ואני חופשי ללכת לאיבוד בפריז.
"אני עדיין כאן" כתוב כמו קרואסון, כמו סרט צרפתי עכשווי, קליל ומבדר. לא כמו הסרט הצרפתי המיוסר "serie noire" משנות השבעים. שני השחקנים מתו צעירים: מרי טרינטיניאן מתה ממכות בגיל ארבעים; פטריק דוור (Dewaere) התמכר לסמים והתאבד ביריה. גם לא כמו קישלובסקי. החיים מתקצרים עבורי עם השנים. לא אבזבז שעתיים מחיי על סרט של קישלובסקי. בהיה בעשב צומח יותר מעניינת וגם לומדים מזה יותר. לא, "אני עדיין כאן" זה לא קישלובסקי: אמנם יש בו צעירים מגניבים ומיוסרים, אבל בניגוד לקישלובסקי (אם אני צריך לכתוב את השם שלו עוד פעם אחת אני מתפטר) יש המון אקשן. הכותבת הצליחה ליצור דרמה, כשחצי ממנה מתרחש בראש של גיבורה הנמצאת במצב של תרדמת.
במקרה מצטלבים חייו של טיבו המיוסר והנבגד עם חייה של אלזה האירונית-אך-רגישה. מעגלי חייהם משיקים לאט ולבסוף מתלכדים בצורה כל כך נעימה שאתה שוכח שבדרך לשם היו כמה וכמה גוויות, פרידות, ריבים ובאופן כללי המון בדידות ועצב. זה ספר שסופו ידוע מראש - היי, סרט צרפתי עכשווי! - אבל ידיעת הסוף לא פוגמת בהנאה. כי הדרך אל הסוף הזה רוויה בשארם צרפתי. הספר מחליק בגרון בצורה שגורמת לך להרגיש פושע על כך שאתה מבזבז את זמנך בצורה כזו: נהנה מקריאה על צרות של אחרים.
פה ושם יש שורות תמוהות בדיאלוגים, ורק בקריאה שניה אתה מבין שזה תרגום מילולי מדי, שלא מצליח להעביר את הטבעיות שבדיאלוג. יש משפטים שנפתחים במילים כמו "אבל", שהם כנראה במקור "mais", מילה שפשוט אסור לתרגם ל"אבל". אף אחד לא פותח ככה משפט בעברית. גם ב"אסטריקס" יש בעיות תרגום כאלה. אבל בלעתי את הגלולה והמשכתי הלאה.
שורה תחתונה - כיף של ספר.

הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת לנו עולם חדש של דילמות והשקפות. נושאים מרתקים המספקים חומר חדש לספרים ולסרטים. והספר הזה שייך באופן מוחלט לז'אנר הזה. אלזה שוכבת כ"צמח" חמישה חודשים אחרי תאונת טיפוס בקרח. היא מחוברת למכשירים שונים ושום דבר אינו מצביע על תגובה כלשהי. טיבו מגיע לבית החולים בו מאושפז אחיו אחרי תאונת דרכים בה הוא דרס - כשהיה שיכור - שתי נערות. ומכאן צריך הסיפור לצאת לדרך מרגשת, לא?

אני מניחה שכל אחד היה רוצה לדעת מה מרגיש אדם במצב "צמח". זה טבעי שנפחד ממצב כזה ונרצה איזו הרגעה: האדם הזה עדיין נמצא שם בפנים. הוא שומע ומבין, הוא לא הלך לשום מקום. וזה מה שעושה אביט בספר הביכורים הזה. אלזה שלה שומעת ומדמיינת, מבינה ואף חושבת על מטפורות מרגשות ("קשת בענן" "רסיס של אור") היא מפגינה שלל רגשות - לגלוג, כעס חיבה, אהבה... (הכל חוץ משיעמום) וכל אלה חולפים במוחה בלי שהמכשירים המשוכללים אליהם היא מחוברת יראו שמץ של פעילות מוחית. קללי אביט ללא ספק אינה מאמינה במכונות.

על הדרך מתארת אביט עוד מצבים מרגשים: טיבו, שמתאהב באלזה (!) זועם ומתעב את אחיו, אמו שרוצה רק לתמוך ולא לשפוט, זוג חבריו הנוסעים לסוף שבוע ומשאירים את התינוקת שלהם, בת מספר החודשים, עם טיבו שזו הפעם הראשונה שהוא מטפל בתינוק כלשהו. כמו שהבנתם האמינות אינה הצד החזק של הספר הזה.

והדילמה? נכון. האם מותר לנו לנתק "צמח" ממכשירים המחזיקים אותו בחיים, רק כי אנחנו לא יודעים אם הוא נמצא שם בפנים, שומע חושב ומרגיש? דילמה, אין ספק. ראוייה בהחלט לעיון רציני, ומוחמצת לגמרי, כך הרגשתי, בספר הזה.
לקללי אביט יש כוונות טובות. היא לא הצליחה לשכנע אותי - בעיקר כי היא נשארה באזור "מה שנכון לחשוב" ולא ניסתה לצאת ממנו (נניח בניגוד להרמן קוך או ליונל שרייבר). בזכות הכוונות הטובות היא מקבלת את הכוכב השלישי, ואל תגידו שאני לא נדיבה.

זו לא יצירת מופת, אבל זה יופי של ספר ביכורים!

כתוב מקסים, מרגש, מעורר חמלה ולא מעט מחשבה.

על פניו הספר ניראה קליל, ברם הוא עוסק על הבחירות בחיים, ובנושא מורכב שמגיע לשולחן השופטים: "המתת חסד".

סוגיה מורכבת שעוטפת לתוכה שאילתה מרכזית: "באיזו מידה האדם שייך לעצמו."

לאלזה זלייה בת ה-29 קר, היא רעבה ומפחדת. מפולת שלגים הותירה אותה ללא הכרה והיא מצויה בתרדמת, אך שומעת הכל...מחוברת למכונת החייאה בחדר מס' 52.

עמוד 6: "שישה שבועות אני ערה. שישה שבועות איש לא שם לב לזה."

"הם" חושבים שהיא אבודה לגמרי. האימא באה לבקר לעיתים רחוקות, האבא הפסיק לבקר אחרי עשרה ימים, ורק אחותה הקטנה מגיעה פעם בשבוע, בימי רביעי עם החבר התורן שלה.

בחדר הסמוך מאושפז אחיו של טיבו, שהיה מעורב בתאונת דרכים ובגלל שיכרותו דרס שתי נערות.

טיבו כועס על אחיו סילבן, ורק מסיע את אמו לבית החולים, אך לא יושב לידו. באחד הביקורים הוא נס מחדרו של אחיו, בכדי להתחפר בפינה אחרת בבית החולים, ובטעות נכנס לחדרה של אלזה האפוף בריח יסמין. מהלוח שלמרגלות מיטתה הוא למד שהיא בתרדמת והיום יום הולדתה, הוא מנשק אותה במצחה ונרדם בחדרה. צעדים של חבריה: סטיב, אלכס ורבקה שבאו לבקרה ביום הולדתה, מעירים אותו משנתו, ועורכים לו תחקיר שהוא עובר אותו בהצלחה רבה.

הסיפור ערוך בשני קולות: קולה של אלזה וקולו של טיבו. לאורך הסיפור אלזה אינה מגיבה לסביבתה, היא מצפה לביקוריו של טיבו, היא מאזינה לשיחות של הרופאים וחורצי דינה, היא כואבת אך לא יכולה להרגיש דבר. אלזה משתוקקת למגע וכל מה שהיא זוכרת הוא, שהדבר האחרון שנגע בה היה שלג. מאז היא הפסיקה להרגיש חום, קור, ולעומת זאת הרגש לא מת...

ככל שהקריאה מתקדמת הקורא למד על חיו של טיבו, מחשבותיו, יחסיו המורכבים עם אחיו ואמו, ותחושותיו כלפי האישה ששוכבת במיטתה בבית החולים ללא תנועה.

טיבו מטיב לתאר את חדרה של אלזה עמוד 78: "בועת אויר שהזמן עמד מלכת".

לדמויות של טיבו ואלזה מתווספות דמויות נוספות, כשקלרה התינוקת של גאל וז'וליין מסמלת את החיים החדשים, מקבלת את תשומת ליבו של טיבו, והוא אפילו השמרטף שלה, כאשר גאל וז'וליין יוצאים לסוף שבוע.

הרופאים לוחצים על הוריה של אלזה, כדי לקבל את הסכמתם לניתוקה ממכשירי ההחייאה. אלזה שומעת את ההתלבטות וההיסוסים של הוריה, את השיחות של הרופאים בינם לבין עצמם וכואבת. כולם יחד וכל אחד לחוד לא שם לב אליה...את הנחמה היחידה, היא מוצאת בביקוריו השבועיים של טיבו, שהופך להיות מנת החמצן השבועית שלה.

ניסיונותיה של אלזה לזעוק מהכלא בו היא נמצאת לכל העולם "אני עדיין כאן" לא נושאים פרי.

אלזה מאזינה לשיחה בין המנקה למתמחה, אחרי שנקרא לחדרה בגלל שהמנקה מריה שמעה רעש מכיוון מיטתה.

עמוד 106:
..."כן, עומדים לנתק אותה," הוא עונה בסופו של דבר.
"מתי?"
"עדיין לא ידוע."
"למה?" מריה ממשיכה, כמו בחקירת משטרה.
"כי בלתי אפשרי שהיא תחזור אלינו."
"איך אתה יכול להיות בטוח בזה?"
"רפואה זה מדע, מריה! ובכל מקרה, אני לא מתכוון לתת לך עכשיו שיעור. את רואה את הלוח כאן, בתחתית המיטה? בתחילת השבוע רשמנו בו סימון מיוחד. כן, קדימה , קחי אותו!" ...

רפואה זה לא מדע מדוייק...

למרות חסרונותיו של הסיפור, אהבתי את אופן העברת הרגשות למלים כתובות.

סוף הספר נותר פתוח ואכן "המתת חסד" אינה חוקית ברוב מדינות העולם, והנושא נתון לוויכוח רב ממדים של בעד ונגד.

בשורה התחתונה: אנחנו נולדים, אנחנו חיים, אנחנו מתים (עמוד 188) ...מתי? למה? מי מחליט?

ממליצה בחום, משום שהסיפור הזה יותיר אתכם עם ענן של אדי בושם צרפתי והרבה הירהורים...

לי יניני
נתונים:
שם הספר: אני עדיין כאן/JE SUIS LA
שם הסופר/ת: קללי אביט/Clelie Avit
שפה מקור: צרפתית
תרגום: אסנת יקירה
ז'אנר: פרוזה
מספר עמודים: 200
הוצאה לאור: הוצאת הכורסאידיעות אחרונותספריחמד
שנת הוצאה: 2015

לקרוא את הספר הזה היה לי כמו לאכול קרמבו. הוא קטן, עדין ושברירי, כזה שאוכלים אותו בכמה ביסים, ונשארים עם טעם של עוד.

טיבו הוא בחור צעיר שאחיו מאושפז בבית חולים אחרי שעבר תאונת דרכים. באחד הימים נכנס טיבו בטעות לאחד מחדרי האשפוז. בחדר שוכבת אלזה. היא שרויה בתרדמת מזה חמישה חודשים.

בכתיבה עדינה ולא עמוסה מתארת הסופרת שזה לה ספר ביכורים (מדהים, חייבת לציין), סיפור עדין ההולך ונרקם בין טיבו לאלזה.

שוב אנו עדים לפלא הלא ייאמן הזה שנקרא גוף האדם. אלזה מסוגלת לשמוע. והיא שומעת הכל, ולפי הצעדים היא יודעת לזהות מי נכנס לחדרה, ואפילו יש לה מעין ספירה פנימית של הימים.

הסיפור מסופר בשני קולות. קולו של טיבו, וקולה של אלזה.

לכאורה יש פה את כל המרכיבים לסיפור שיישב על בלוטות הרגש. אז כן, הוא יושב על המשבצת הזו, אבל לא מהצד הקיטשי. הוא לא סיפור סוחט דמעות, אבל הוא כל כך פורט על נימי הרגש, בצורה הכי עדינה והכי אמינה שאפשר.

ספר מענג ומומלץ.

לאחרונה אם היו מציגים את הרגשות שלי בגרף קו הסטטוס יהיה ישר ללא עליות ומורדות. אבל הספר הזה גרם לקו לעלות ולהתפתל ובעיקר גרם לי להרגיש את המילה חיים.
דווקא בתוך הסערות והצרות הסופרת כותבת בחיות וחיוניות אופטימית שכלכך נדירה בעולם הזה עד שלפעמים נראה לי שזו מתנה מולדת. כל פרק הוא בצבע וגוון אחר הספר הזה הוא כמו פלטה של צייר , חיה מלאה צבעים רגשות והשראה. הדמויות כלכך מציאותיות , טיבו לא שרירי וחתיך עולמי, אלזה לא בלונדינית עם גוף של מיס יוניברס.
הם בסך הכל שני אנשים רגילים שמנסים למצוא את היציאה מהמנהרה שבנו להם החיים. הם רגישים ואגואיסטים , הם בעלי שליטה וספונטניים.
בספר היא מראה שבסופו של דבר הגורל שלנו תלוי בסופו של דבר בנו וברצון שלנו! גם כשאלזה הייתה כמו רוח רפאים שומעת אך לא נשמעת , וזה כלכך מייאש כשלא מאמינים בך זה גורם לך שגם אתה לא תאמין בעצמך.וטיבו האמין בשבילה וזה כלכך ריגש אותי שבתוך כל ההתנכרות של הרופאים וחוסר האמון של ההורים הייתה קרן אור של חסד של נתינה ואמון ללא תנאים. בהתחלה חשבתי איזה מן סיפור אהבה זה יהיה?! הבחורה בקומה!!! אבל הסיפור אהבה הזה הוא הסיפור אהבה הכי מדהים שקראתי אי פעם. הוא אמיתי הוא לא אינטרסנטי ,הוא נותן , והוא הראה לי שיש גם טוב בעולם הזה שיש אהבה אמתית ,שיש קרן אור לכל אחד, ובעיקר שהחיים שווים אתזה!
ספר מדהים ופסיכולוגי,נוטף חיים ואופטמיות, ממליצה לכל אדם שמחפש י"ציאה מהמנהרה ".

מצאתי את הספר הזה אחרי שנברתי בערימות של ספרים ומתחת לערימה של רבי מכר (שלא בהכרח טובים) מצאתי את הספר המדהים הזה.
לא הצלחתי להוריד את הספר מהיד. סיימתי אותו תוך שעות ספורות ואני חייבת להודות שלא הספיק לי.
התאהבתי באלזה וטיבו ומצאתי את עצמי כמו אוהדת במשחק כדורגל מדברת בקול רם אל הספר.
הספר כתוב בצורה פשוטה ומקסימה שממגנטת אותך לעלילה.
הייתי שמחה אם הסופרת הייתה מציגה את הדמויות ברבדים מעט יותר עמוקים, זה הדבר היחידי שהיה חסר לי בספר.
מניסיון אני נוטה לא לאהוב טרילוגיות או סדרות כי לרוב זה מותח את העלילה לרמה שכבר נאבד כל מה אהבת בספר, אך במקרה הזה מצאתי את עצמי מקווה שיצא ספר נוסף לשמוע על המשך סיפורם של אלזה וטיבו. גם אם זה לא יקרה אני יודעת ללא ספק שאת הספר הזה אני עוד אפתח ואקרא שוב!

סיפור מקסים ומרגש.
טיבו מגיע לבית החולים כיוון שאחיו מאושפז שם (עקב תאונת דרכים שעשה שהיה שיכור והרג 2 נערות), הוא נכנס לאחד החדרים ומוצא את אלזה השקועה בתרדמת. מתפתח בניהם סיפור אהבה.
הסיפור כתוב בצורה מאוד פשוטה (אני חושבת שבפשטות הזו דווקא מצאתי את היופי…) ולמרות זאת הוא מעלה הרבה מאוד נושאים לחשיבה… הדילמה המרכזית היא האם זה בסדר לאבד את התקווה ולנתק את אלזה ממכשירי הנשימה או להמשיך להחזיק בתקווה שתתעורר על אף הזמן הרב שעבר...
מומלץ!

לא הכרתי את הספר,
לא שמעתי על הסופרת.
נכנסתי לקריאה בלי ציפיות .
שמחה על הבחירה שלי של ספר זה מהמדף.
מעבר לרומן ולא במובן הרגיל של המילה, יש כאן למידה על עולם התרדמת, גם מהצד של המשפחה והסובבים של האדם המצוי במצב זה, והמפתיע -גם של האדם עצמו(הצמח).
הסיפור מסופר בשני קולות, של אלזה ושל טיבו.
אינני רוצה לעשות ספוילרים או לספר על העלילה עצמה,רוצה רק להמליץ ולומר לכו תקראו.
זהו סיפור על קשר בלתי אפשרי, על המקומות שאנשים מגיעים אליהם שהם זקוקים לשקט, על היחסים המורכבים בתוך משפחה, על יחסי רופא חולה , ועל הקשבה לקול הפנימי של שני גיבורי הספר שגרמו לי להתאהב בהם.
הספר כתוב בצורה קולחת, זורמת ובפשטות, שרק הופכת את הספר להפתעה נעימה.
זה לא ספר ענק או משהו שאסור לפספס, זהו ספר שגרם לי לרצות לחזור הבייתה לקרוא בו, מה צריך יותר מזה?

הספר 'אני עדדין כאן' מדבר על שני אנשים שגורלם נצלב בגלל הבית החולים.
אלזה - אישה שהייתה הולכת תמיד לטיפוס קרחונים, ובאחד מטיפוסייה, היא נופלת ונקברת תחת שלג, וכתוצאה כשהיא מובלת לבית חולים היא שרועה בתרדמת במשך חצי שנה.
טיבו - גבר אשר מגיע לבקר את אחיו לאחר שגרם לתאונה כשהיה שיכור ודרס שתי נערות למוות.
טיבו מוצא נחמה ושלווה בחדרה השקט של אלזה, בעוד רצונה של אלזה -ששומעת הכל סביבה- רוצה מאז ומתמיד להתעורר רק כדי לראות את טיבו, הבן אדם היחיד ששמחה לשמוע על בואתו.
אט אט נרקם ביניהם סיפור אהבה שנראה חד צדדי לשניהם.
אבל השאלה היא אם הוא יהיה יעבוד.

~ביקורת עצמה~
טוב. אני לא ממש יודעת איך לתאר את הספר. הוא היה טוב, נהדר, זה בטוח, אני נהנתי. אבל היה משהו שחסר לי, שלא הביא לספר 5 כוכבים.
אבל אני לא יודעת מהו.
אולי העלילה לא הייתה לטעמי.
אני לא ממש יודעת, אני רק יודעת שנהנתי מהקריאה, אבל זה בעיקר בגלל כישורי הכתיבה הנהדרים של אביט.
אני מניחה שאם סופר אחר היה כותב את העלילה, אז הספר היה בקושי על 2 כוכבים, אבל הכתיבה הייתה כל כך נהדרת.

קראתי את הספר יחסית לאט. כי זה היה קצת בבית, וקצת בבית ספר. ולשם שינוי, לקרוא בכללי 2 ספרים בחודש התקדמות נחמדה, בעובדה שהיו לי את הימים שלי שבקושי קראתי פעם בחודשיים.

את האמת, נראה לי רציתי את הספר די מזמן. אני חופשתי עוד באזור ינואר-פברואר ספר לעבודה לשואה, ובשם קרץ לי, אז חשבתי למה לא, והוא יושב לי ברשימת ספרים למשך7 חודשים בערך.
ואני לא יודעת למה אפילו, פשוט נורא התחשק לי לקרוא אותו על פני שאר הספרים, או ספרים חדשים יותר מימנו שקניתי, ואני לא יודעת למה אפילו.
אביט נראה לי עשתה איתו משהו=^=

אז, אם לקצר, אני ממש נהנתי מהספר, זה היה נחמד להעביר את הזמן, במיוחד שדי אהבתי לשם שינוי את ההתנהגויות של רוב הדמויות, בעובדה שגם ככה שמו דגש בעיקר על טיבו ואלזה, וכמה מישניות.
זו פעם ראשונה שאין ספר שיש שם דמות מעצבנת או דחפנית.
טוב, חוץ מקלרה כנראה~^~
אוקיי קיצרתי חרא.
אז יותר קצר - נהנתי מהספר, מאוד. ממליצה אותו למי שרוצה לקרוא כדי להעבי את הזמן, כי אני נהנתי להעביר את הזמן איתו.