ספרות ילדים.
אח.
ספרות ילדים היא מבחינתי הכל. העבר וההווה והעתיד, והיא כל נשימה שלי וכל מחשבה שלי, וכל מה שאני עושה ומה שאני סופגת ועולם הערכים שלי והחיים.
ספרות ילדים היא הכי הכי נעלה מבחינתי.
טוב, קצת הגזמתי. לרגע ניסיתי לתת דרור לפאנגירל שבי. ספרות ילדים באמת כל כך חשובה לי.
יש לי בעיה קלה: אני לא מבינה את הגדולה שבספרי מבוגרים. באמת. אני יכולה לקרוא ספר יפה, אפילו מאוד, לחייך ולהנהן, ו-טוב, לא ביג דיל. ספר נחמד, התפתחות דמויות מצוינת, עלילה מעניינת, לא וואו.
ישנם קצת יוצאי דופן. ואולי לא קראתי מספיק ספרי מבוגרים, או שאלו שקראתי במקרה לא משהו.
אבל, נו.
ספרי ילדים, לעומת זאת. אולי אני ילדותית, אולי לא התבגרתי, אולי שתי האופציות נכונות...
מבחינתי אין מה להשוות בכלל. זה ז'אנר טוב בהרבה.
טוב, חפירות חפירות בלה בלה. בואו ניגש לעניין.
הספר הזה מופלא.
כן כן, זה עם הכריכה החומה פה למעלה, זה שעוסק ב - לא פחות ולא יותר! - סופרי ילדים ישראליים מספרים על הכתיבה שלהם.
לכאורה, מה יותר משעמם מזה. ובנוסף, הם ישראלים.
י-ש-ר-א-ל-י-ם.
לפעמים אני מכלילה באופן נורא, אני יודעת. מה לעשות, אני נוטה לזלזל בספרות ישראלית. אל תרצחו אותי עכשיו! לא כולה. יש בה חלקים משובחים ביותר. אבל בואו נגיד שהמקום שבו אני חולמת לעשות טיול בעקבות סופרים (חננה בננה, אני יודעת) לא יהיה ישראל. יותר בכיוון של אנגליה.
אז כן. סופרים ישראלים.
פתחתי את הספר. התחלתי לקרוא. מה אומר ומה אדבר? נכבשתי בקסמו כליל.
יש בו תמימות. תמימות לא מעושה, ואחת מזן יוצא דופן: מבוגרים לא תמימים כותבים ומדברים באופן מלא תמימות. יש פה ידיעה שאת הגס, הלא נכון, הנמוך - משאירים בצד. הוא לא שווה שנייה מזמננו, מילה מכתבינו. פשוט לא טורחים להתעסק במה שלא חשוב מספיק.
מה שחשוב הוא ממילא טהור ואמיתי.
אני לא מתה על ציטוטים בביקורות שלי, אני לא מאוד מאמינה בציטוטים. ההוצאה מהקשר לא מחמיאה ומעוותת את מה שכתוב, בעיני.
אבל פה אסטה ממנהגי ואצטט, קצת:
"מלה גסה, לדעתי, היא "להרוג". ואנחנו משתמשים בה בלי חשבון בכלל. לפעמים אפילו הורים אומרים לילדיהם: "אני אהרוג אותך!" בצחוק אמנם, אבל אומרים. אם מותר להגיד ככה, מותר להגיד הכול"
-יהודה אטלס
יש פה אנשים שכותבים מרצון אמיתי. קשה למצוא רדיפת בצע או כבוד. אנשים שמשהו בער בתוכם, לצאת! והם הוציאו אותו החוצה. ומאחר שמדובר בחומר לילדים שרצה לצאת, הכבוד שלי אליהם עולה פי כמה וכמה.
יש פה שובבות. חלק מהסופרים בכל הפרק שלהם בחרו לשים פואמה. חלק בחרו לראיין את עצמם. ואחד מספר לנו שכדי לראות את הרעיונות של הסופר, צריכים לגשת להציץ לו באוזן שמאל. (בחיי!)
יש פה אמת. הרבה אמת. הסתכלות נקייה וישרה על העולם. מסתבר שסופר ילדים צריך קודם כל להבין טוב מכולנו מה זה כל הדבר המוזר הזה, וכך הוא יכול לתרגם זאת לשפת מציאות פשוטה. ילדים מבינים כשבונים להם טירות באוויר על בסיס כלום. ככה אני מאמינה.
טוב, האמת צריכה להיאמר: ילדים הם לא כאלה שיות תמימות. הם מסוגלים להיות אכזריים או מונחי דחפים בצורה מוקצנת מאוד. אבל בסופו של דבר? הם משקפים אותנו הכי טוב.
מי שיודע לכתוב לילדים פענח סוד.
ותענוג לקרוא את איך שהוא מספר על הסוד הזה.
















![מדיקן [מרגנית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/936655.jpg)