ביקורת ספרותית על שתי השמשות של דדיקה מאת מגי אוצרי
ספר מעולה

---

הספר "שתי השמשות של דדיקה" של מגי אוצרי אינו ספר טוב, לעניות דעתי.

הוא ספר מצוין, בעיני: לא יחסית לספר ביכורים; לא יחסית לגילה של הסופרת או כל "תירוץ" אחר שניתן להעלות על הדעת.

הוא מצוין בזכות איכויותיו.

הספר הזה הוא, בעיני, מלאכת מחשבת. אוצרי הצליחה לשכן בנוחות ב-223 עמודים סיפור מרתק הנפרס על פני כמה דורות ומספר עשורים; היא ליקטה לסיפור שלה דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב ורלבנטית ליעדה של הסופרת בכתבה ספר זה: "הרגשתי שאני רוצה לכתוב סיפור על משפחה, שונה משלי, אך חריגה בספירה התרבותית, שתעמיד דמות אחרת של הגרוזיני." כך אמרה בראיון שהתפרסם מוקדם יותר השנה. אוצרי לא מסתפקת בזה, אלא מצליחה לטפל ברגישות ובעומק בסוגיות כבדות משקל, שכולן זוכות להצגה מרשימה, במידה שונה של תמציתיות,: חלקן אוניברסליות – יחסי אימהות ובנות ועיצוב הפרט במסגרת המורשת החברתית-תרבותית. כל זאת יחד עם נושאים פרטניים כמו יחסים המיגדריים בחברה הגיאורגית; יחסי יהודים ונוצרים במדינה זו, התעמרות השלטונות הסובייטים במבקשי העליה ושבר ההגירה – אהין אף לומר : החלום ושברו, לו אחראים, מחד, המהגרים שטוו חלומות והקולטים שאצה להם הדרך להשליך את אלה שמקרוב באו אל כור ההיתוך הציוני, מאידך.

עם זאת, התרשמתי שביסודו של דבר הספר הזה בוחן את סוגית המיגדר שהיא, כך אני סבור, אבן מסד בכל חברה אנושית. אוצרי באה להזים את הסטריאוטיפים הנפוצים כלפי החברה הגיאורגית בארץ, אך היא אינה עושה זאת באמצעות האדרה של החברה הזאת אלא באמצעות תיאור מרשים, עמוק ומרתק של הווית החיים, הערכים והמסורות בחברה הזאת. אוצרי משכילה לתאר גם את הקשים והמחרידים שבתמונות בספר: סצינות גילוי העריות בבית משפחת אסאטיאני והאונס הקבוצתי של בת המשפחה מאדו על ידי חבורת נערים אלה כתובות בלשון מאופקת וכמעט ניטראלית. כך גם המחווה האנושי של דדיקה, אימה של הגיבורה, מתוארת באופן כמעט תיאורי ללא סופרלטיבים.

המיניות תופסת מקום מרכזי, שכן גילוייה של זו בעת התבגרות הנערה הופכת אותה לאובייקט בעיני הגברים. המין עצמו הוא גם דרכו של הגבר לתבוע זכות על האישה. בעוד שבגיאורגיה הדבר הופך לסמל השיעבוד, אוצרי הופכת את היוצרות בישראל ושם המין עבור הגיבורה, שהיא היוזמת, הוא זה המאפשר לה, בעיניה, יציאה לעצמאות מכבלי התרבות והמסורת המשפחתית. אבל גם תחת השמש הישראלית, המין אינו הופך למשהו נאצל יותר במקרה הזה - הוא נותר אמצעי: עבור האישה, אבל גם עבור הגבר.

הסיפור הנפלא הזה מעוטר בכמעין מנגינה מלווה רבת עצמה בסיפורה המרתק של המלכה הגיאורגית תמר בגרטיוני (1160-1213) כפי שמתואר באפוס הגיאורגי הגדול "עוטה עור הנמר" של שותא רוסתווילי. ואכן דרך שני סיפורים אלה מציגה אוצרי סיפור שהוא במילים שלה "היה ברור לי מבחינה אידיאולוגית, שאם אני כותבת ספר הוא יהיה מנקודת מבט של נשים". הן המלכה תמר והן דדיקה, למרות מאות השנים המפרידות ביניהן והבדלי המעמדות המבדילים ביניהן, הן נשים חזקות בחברות פטריאכליות מובהקות.

התרשמתי שלשמו של הספר יש משמעות מורכבת : אוצרי סיפרה באותו ראיון עיתונאי כי מקור הרעיון לשם הוא שעבור הגיבורה השמש בגרוזיה אינה אותה שמש כמו בישראל. אבל בנוסף, יש להן איזכור באותה פואמה של רוסתוולי המלווה את הסיפור:

”ושתי בנות השמש הנוגות שתיפרדנה,
נשבעו היות לנצח אחיות ותפרטנה".

ואפשר ש(גם) זוהי תמצית הסיפור – סיפור על פרידה ומכאוב.

השורה התחתונה: ספר נפלא, עמוק, רגיש ועשיר. חמישה כוכבים.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על שתי השמשות של דדיקה