הספר "שתי השמשות של דדיקה" של מגי אוצרי אינו ספר טוב, לעניות דעתי.

הוא ספר מצוין, בעיני: לא יחסית לספר ביכורים; לא יחסית לגילה של הסופרת או כל "תירוץ" אחר שניתן להעלות על הדעת.

הוא מצוין בזכות איכויותיו.

הספר הזה הוא, בעיני, מלאכת מחשבת. אוצרי הצליחה לשכן בנוחות ב-223 עמודים סיפור מרתק הנפרס על פני כמה דורות ומספר עשורים; היא ליקטה לסיפור שלה דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב ורלבנטית ליעדה של הסופרת בכתבה ספר זה: "הרגשתי שאני רוצה לכתוב סיפור על משפחה, שונה משלי, אך חריגה בספירה התרבותית, שתעמיד דמות אחרת של הגרוזיני." כך אמרה בראיון שהתפרסם מוקדם יותר השנה. אוצרי לא מסתפקת בזה, אלא מצליחה לטפל ברגישות ובעומק בסוגיות כבדות משקל, שכולן זוכות להצגה מרשימה, במידה שונה של תמציתיות,: חלקן אוניברסליות – יחסי אימהות ובנות ועיצוב הפרט במסגרת המורשת החברתית-תרבותית. כל זאת יחד עם נושאים פרטניים כמו יחסים המיגדריים בחברה הגיאורגית; יחסי יהודים ונוצרים במדינה זו, התעמרות השלטונות הסובייטים במבקשי העליה ושבר ההגירה – אהין אף לומר : החלום ושברו, לו אחראים, מחד, המהגרים שטוו חלומות והקולטים שאצה להם הדרך להשליך את אלה שמקרוב באו אל כור ההיתוך הציוני, מאידך.

עם זאת, התרשמתי שביסודו של דבר הספר הזה בוחן את סוגית המיגדר שהיא, כך אני סבור, אבן מסד בכל חברה אנושית. אוצרי באה להזים את הסטריאוטיפים הנפוצים כלפי החברה הגיאורגית בארץ, אך היא אינה עושה זאת באמצעות האדרה של החברה הזאת אלא באמצעות תיאור מרשים, עמוק ומרתק של הווית החיים, הערכים והמסורות בחברה הזאת. אוצרי משכילה לתאר גם את הקשים והמחרידים שבתמונות בספר: סצינות גילוי העריות בבית משפחת אסאטיאני והאונס הקבוצתי של בת המשפחה מאדו על ידי חבורת נערים אלה כתובות בלשון מאופקת וכמעט ניטראלית. כך גם המחווה האנושי של דדיקה, אימה של הגיבורה, מתוארת באופן כמעט תיאורי ללא סופרלטיבים.

המיניות תופסת מקום מרכזי, שכן גילוייה של זו בעת התבגרות הנערה הופכת אותה לאובייקט בעיני הגברים. המין עצמו הוא גם דרכו של הגבר לתבוע זכות על האישה. בעוד שבגיאורגיה הדבר הופך לסמל השיעבוד, אוצרי הופכת את היוצרות בישראל ושם המין עבור הגיבורה, שהיא היוזמת, הוא זה המאפשר לה, בעיניה, יציאה לעצמאות מכבלי התרבות והמסורת המשפחתית. אבל גם תחת השמש הישראלית, המין אינו הופך למשהו נאצל יותר במקרה הזה - הוא נותר אמצעי: עבור האישה, אבל גם עבור הגבר.

הסיפור הנפלא הזה מעוטר בכמעין מנגינה מלווה רבת עצמה בסיפורה המרתק של המלכה הגיאורגית תמר בגרטיוני (1160-1213) כפי שמתואר באפוס הגיאורגי הגדול "עוטה עור הנמר" של שותא רוסתווילי. ואכן דרך שני סיפורים אלה מציגה אוצרי סיפור שהוא במילים שלה "היה ברור לי מבחינה אידיאולוגית, שאם אני כותבת ספר הוא יהיה מנקודת מבט של נשים". הן המלכה תמר והן דדיקה, למרות מאות השנים המפרידות ביניהן והבדלי המעמדות המבדילים ביניהן, הן נשים חזקות בחברות פטריאכליות מובהקות.

התרשמתי שלשמו של הספר יש משמעות מורכבת : אוצרי סיפרה באותו ראיון עיתונאי כי מקור הרעיון לשם הוא שעבור הגיבורה השמש בגרוזיה אינה אותה שמש כמו בישראל. אבל בנוסף, יש להן איזכור באותה פואמה של רוסתוולי המלווה את הסיפור:

”ושתי בנות השמש הנוגות שתיפרדנה,
נשבעו היות לנצח אחיות ותפרטנה".

ואפשר ש(גם) זוהי תמצית הסיפור – סיפור על פרידה ומכאוב.

השורה התחתונה: ספר נפלא, עמוק, רגיש ועשיר. חמישה כוכבים.

הסיבה הראשונה שבגללה כדאי לקרוא את הספר הזה היא העדה הגרוזינית.

היום קוראים למדינה הזאת שפעם הייתה חלק מברית המועצות - גיאורגיה. את היהודים שעלו משם לישראל אנחנו מכירים כ"גרוזינים" ויש עליהם בדיחות, ומערכונים וגם סרטים כמו חתונה מאוחרת ומתנה משמיים בבימויו של דובר קוסשווילי. אבל בספר הזה למדתי שיש הרבה יותר מזה.

גיבורת הספר היא בת לעולי גרוזיה, ויש לה מערכת יחסים טעונה מאוד עם אמא שלה. כך מתחיל הספר. היא מספרת לנו על תולדות משפחתה בגולה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, בערך. על החיים שהיו תחת השלטון הסובייטי, על הרצון לעלות לישראל, על משברים כלכליים, הריונות, חברויות ויחסים במשפחה.

הפרקים בספר נקראים בשמות של אנשים שעוזרים להביא עוד נדבך בסיפור אל הוקרא. העלילה לא מתקדמת בצורה ליניארית כרונולוגית אלא נעה מההווה, לעבר, לעבר הרחוק ולעבר הקרוב יותר. גם שזורה אגדה עתיקה בין הפרקים, ורק בפרק הסיום מתברר הקשר המיתי בינה לבין הגיבורה.

אני גיליתי עולם קסום בספר הזה שלא ידעתי על קיומו ועל יפעתו. עם כל הכעס והאכזבה ועלבון שיש לגיבורה מול אמא שלה, היא מגלה הרבה רוך וחמלה לסבתותיה, לדודים וגם לאמא הפרטית שלה, כחלק מהמכלול הזה.

לכן, בעיני, הסיבה הראשונה לקרוא את הספר שכתבה מגי אוצרי, בהוצאת כינרת, בשם: שתי השמשות של דדיקה, היא בשל יהדות גרוזיה, על מנהגיה, על שפתה, על עברה ועל אהבת ציון המיוחדת והבלתי מתפשרת שבה. הסיבה השנייה היא הכתיבה הנהדרת, בעברית עשירה ומלאת דימויים מקוריים, שהופכים את הקריאה לתענוג עילאי.

והאמת היא שיש גם סבה שלישית, אבל היא מתגלה רק בפרק האחרון, אז משאירה לכם לגלות לבד.

ספר מיוחד מעורר רגשות ומחשבה.
ספר המלמד אותנו הן על גאורגיה והן על העדה הגרוזינית.
זהו הסיפור של נשות גרוזיה.

“אמא שלי תמיד היתה מצהירה בפסקנות, שסיפורה של אישה מתחיל תמיד בסיפור של האישה שנשאה אותה בבטנה במשך תשעה ירחים… יהיה זה אך ראוי שעתה גם סיפורי שלי יתגלגל ויתגלה וייחשף מתוך סיפורה של אמי. אמא שלי. דֵדִיקָה, שפעם היתה דדיקה מיכאלשווילי, והיום היא כלום”.

הספר מספר על ילדה, בת למשפחה גרוזינית עם אם זועמת ונוקשה.
בת זנוחה, מוכה ועזובה שכל משאת נפשה הוא לרכך את ליבה של אימה ולעמוד בדרישותיה.
“עד יום מותם נלחמים ילדים על אהבת הוריהם. מרגע שיוצאים לאוויר העולם, מרגע שנושאים בעול הנשימה, עד לרגע שנופחים את נשמתם, נקברים באדמה, פיהם מתמלא עפר — הם נלחמים. וגם אחרי שהוריהם כבר אינם בין החיים, הם עדיין נלחמים, ומכים, וצועקים, ורוקעים ברגליהם כפעוטות המבקשים דבר־מה. עדיין נלחמים על אהבתן של רוחות”.

הספר לוקח אותנו מימי מלחמת העולם השנייה בגרוזיה הפורחת ועד שנות השמונים בחיפה לאורך חייהן של שלוש דורות נשים – סבתא,אם ובת.
אוצרי משלבת בצורה מופלאה ומרתקת סיפורי מציאות ואגדה לאורך סיפורי הנשים החזקות הללו.

הספר מציג שושלת נשים חזקות בעדה הגרוזינית החיות בסביבה פטריאכלית. משפחה בה האב הוא המפרנס והאם עובדת בבית וחלוקת התפקידים ברורה וידועה.
עדה המאמינה כי לבן תמיד עדיפות על בת.
הגברים מזלזלים וכוחנים לנשיהם ואין משמעות לאהבה בין בני זוג.

זהו הסיפור הראשון שיצא לי לקרוא על העדה הזו. למדתי ונחשפתי ליהדות גרוזיה, לאמונותיה, ההיסטוריה שלה ומנהגיה.
וכמובן לא ניתן להתעלם מאהבת ציון שלה.

אהבתי את הסוף המפתיע.

ממליצה בחום לאלה שאוהבים לטייל למקומות רחוקים וללמוד על תרבויות חדשות ולאלה שאוהבים ספרים מנקודת מבט פמיניסטית.

ספר מצויין ומגיעים לו בהחלט 5 כוכבים אך לאכזבתי שמעתי אותו ולא קראתי והספר הקולי הוא פשוט בושה ל-Icast ולכל מי שקשור לספר ואמור לעשות לו QA - קריינית שאין לה מושג מה היא מקריאה, לא מחוברת לטקסט ולא מכירה מושגים בסיסיים בעברית - הכי "אהבתי" את "יודעת את השפה על BOREA".
הרגיז אותי לא פעם וכמעט וזנחתי את הספר משום כך, אך הספר טוב וחבל היה לי לוותר.

זה היה יכול להיות ספר שמתאר סיפור מעניין למדי, אך הוא כתוב בצורה מעצבנת, כך שהקריאה בו לא מהנה בכלל. יש בו 33 פרקים, וכל פרק נקרא על שם דמות שמוזכרת באותו פרק, ושקשורה למספרת (שעד הפרק האחרון לא מוזכר בספר השם שלה). לעיתים הדמות היא אכן מרכזית, כמו בן משפחה של המספרת, ואז גם אותה דמות מוזכרת בפרקים נוספים בספר, ולעיתים היא שולית ביותר, עד שזה אפילו מגוחך שההמחברת החליטה לקרוא לפרק על שמה של אותה דמות.
מה שמקשה בעיקר על הקריאה בספר, היא העובדה, שאין בו טיפת סדר וארגון כרונולוגי. לדוגמא, בתחילת הספר יכול להיות תיאור של מה שהתרחש בחייה של דמות מסויימת בשנות נעוריה, כעבור כמה פרקים יהיה תיאור מותה של אותה דמות, בפרקים מתקדמים יותר יסופר על רגע לידתה, ובסוף הספר- על אותה דמות בגיל המעבר שלה. כמו כן, יש "קפיצות" בזמן ובתקופה בין גרוזיה לישראל.
עובדה נוספת שתורמת להיותו של הסיפור מעצבן הינה בכך שיש בו יותר מידי דמויות (זה גורם לכך שלא זוכרים מי התחתן עם מי, מי אח של מי או מאיזה צד של המשפחה הסבא הזה) ומושגים רבים בשפה הגרוזינית (במיוחד שמות מאכלים, אך לא רק) ולא תמיד יש הסבר ופירוש בשפה העברית. חבל שלא נכתב מילון מושגים קצר בסוף הספר.