“הספר "שתי השמשות של דדיקה" של מגי אוצרי אינו ספר טוב, לעניות דעתי. הוא ספר מצוין, בעיני: לא יחסית לספר ביכורים; לא יחסית לגילה של הסופרת או כל "תירוץ" אחר שניתן להעלות על הדעת. הוא מצוין בזכות איכויותיו. הספר הזה הוא, בעיני, מלאכת מחשבת. אוצרי הצליחה לשכן בנוחות ב-223 עמודים סיפור מרתק הנפרס על פני כמה דורות ומספר עשורים; היא ליקטה לסיפור שלה דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב ורלבנטית ליעדה”

“ללה, גיבורת הסיפור שלוקה בהיפומאניה אומרת בעמוד הראשון: "אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי.." הסיפור נפרש בפנינו שלא בבת אחת. מניפה הנפתחת ונסגרת. יש עלילה כרונולוגית אבל היא נקטעת על ידי מחשבות. על ידי היזרקות למקרים מהעבר. מוטיבים מוסיקליים ובעיקר בדיקה חוזרת ונשנית של נפשה המרהיבה והמבהיקה והמיוחדת במינה של ללה. ואכן, בסגנונה הפחוס והמיוחד מגי אוצרי בראה נערה חכמה”

“הסיבה הראשונה שבגללה כדאי לקרוא את הספר הזה היא העדה הגרוזינית. היום קוראים למדינה הזאת שפעם הייתה חלק מברית המועצות - גיאורגיה. את היהודים שעלו משם לישראל אנחנו מכירים כ"גרוזינים" ויש עליהם בדיחות, ומערכונים וגם סרטים כמו חתונה מאוחרת ומתנה משמיים בבימויו של דובר קוסשווילי. אבל בספר הזה למדתי שיש הרבה יותר מזה. גיבורת הספר היא בת לעולי גרוזיה, ויש לה מערכת יחסים טעונה מאוד עם אמא שלה. כך מת”

“היפומאניה הוא ספר קשוח, וערמומי. ואני אוהבת את הספרים שאני קוראת בדיוק כאלו. שמשאירים אחריהם שריטה שתמיד תזכיר לי מה גרם לה. כי בדיוק כמו שאנחנו נושאים איתנו את זיכרון האנשים, כן, גם דמויות שקראנו עליהן בספרים ראוי לזכור. ואם שאלתם למה ערמומי, אז אספר לכם. כשהתחלתי לקרוא את הספר, מיד התחברתי לכתיבה של אוצרי. כי אי אפשר שלא. יש לה כתיבה ישירה, כזו מאוד בהירה, שמיד אתה מבין למה היא מתכוונת, וכל מ”

“הספר "שתי השמשות של דדיקה" של מגי אוצרי אינו ספר טוב, לעניות דעתי. הוא ספר מצוין, בעיני: לא יחסית לספר ביכורים; לא יחסית לגילה של הסופרת או כל "תירוץ" אחר שניתן להעלות על הדעת. הוא מצוין בזכות איכויותיו. הספר הזה הוא, בעיני, מלאכת מחשבת. אוצרי הצליחה לשכן בנוחות ב-223 עמודים סיפור מרתק הנפרס על פני כמה דורות ומספר עשורים; היא ליקטה לסיפור שלה דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב ורלבנטית ליעדה”

“ללה, גיבורת הסיפור שלוקה בהיפומאניה אומרת בעמוד הראשון: "אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי.." הסיפור נפרש בפנינו שלא בבת אחת. מניפה הנפתחת ונסגרת. יש עלילה כרונולוגית אבל היא נקטעת על ידי מחשבות. על ידי היזרקות למקרים מהעבר. מוטיבים מוסיקליים ובעיקר בדיקה חוזרת ונשנית של נפשה המרהיבה והמבהיקה והמיוחדת במינה של ללה. ואכן, בסגנונה הפחוס והמיוחד מגי אוצרי בראה נערה חכמה”

“הסיבה הראשונה שבגללה כדאי לקרוא את הספר הזה היא העדה הגרוזינית. היום קוראים למדינה הזאת שפעם הייתה חלק מברית המועצות - גיאורגיה. את היהודים שעלו משם לישראל אנחנו מכירים כ"גרוזינים" ויש עליהם בדיחות, ומערכונים וגם סרטים כמו חתונה מאוחרת ומתנה משמיים בבימויו של דובר קוסשווילי. אבל בספר הזה למדתי שיש הרבה יותר מזה. גיבורת הספר היא בת לעולי גרוזיה, ויש לה מערכת יחסים טעונה מאוד עם אמא שלה. כך מת”

“היפומאניה הוא ספר קשוח, וערמומי. ואני אוהבת את הספרים שאני קוראת בדיוק כאלו. שמשאירים אחריהם שריטה שתמיד תזכיר לי מה גרם לה. כי בדיוק כמו שאנחנו נושאים איתנו את זיכרון האנשים, כן, גם דמויות שקראנו עליהן בספרים ראוי לזכור. ואם שאלתם למה ערמומי, אז אספר לכם. כשהתחלתי לקרוא את הספר, מיד התחברתי לכתיבה של אוצרי. כי אי אפשר שלא. יש לה כתיבה ישירה, כזו מאוד בהירה, שמיד אתה מבין למה היא מתכוונת, וכל מ”