הביקורת נכתבה ביום רביעי, 16 בדצמבר, 2015
ע"י מיכאל
ע"י מיכאל
"הקול השותק" הוא ספר העוסק במערכת החינוך בעיקר בבית הספר היסודי.
החל מהנהלות כושלות , שיטות הוראה וטיפול, הספר עוסק "ב"נשכחים". "הנשכחים" ילדים מכיתה א' שנבלעים בהמון גדול וסואן ומאיים , ילדים ללא פנים, כאשר הורים עובדים שעות רבות הם כביכול נשכחים-הצרכים, הפחדים והרצונות. של הילד הבודד המתקשה להגדיר את עצמו ולמעשה אין לו הכילים להגן על עצמו , מי הוא כעומד מול מערכת בירוקרטית של בעלי תפקידים מהמורה שבדרך כלל מותש, היועצת שאמורה לעשות מעבר ליכולתה ולטפל במספרים בילתי אפשריים של פניות וברשימות אין סופיות. מנהל שאמור להתאים עצמו לשינויים ולהנחיות המונחתים עליו ולהתמודד עם המועצות המקומיות/ עיריות,הורים לא מרוצים. שה"נשכחים" מסיימים את יום הלימודים עוברים רבים מהם אל המועדונית, ששם הם שוב במצב דומה. ואם העינינים מסתבכים באחד השלבים התשובה היא מעבר לשולחן שאחריו יושבת פקידת הרווחה או קצינת הביקור הסדיר. אלו ה"מקצוענים" שאינם מצויידים באמצעים שיספיקו כדי לסייע ואף רצונם גדול יכולתם מוגבלת מאד.
אנו עוסקים בילד בן שש או בילד "גדול" בן שתים עשרה. ה"מערכת" נוהגת להסביר לנזוף, ואפילו לאיים.
זו נקודת ראות במוסד חינוכי נורמטיבי.
בבית הספר של התלמיד ה"נכשל", ה"עבריין", או ה"לא מקובל" גרוע עוד יותר. כאן תהליך החיברות יתבצע עם בני מינו כאשר המערכת נוטה להקשיח עמדות ברמת הפרט והכלל ובמילים "נקיות" עוברים למערכת משקמת אלא שזו מכתימה מראש את השוהים בה בכתם שילך את ה"מטופל" שנים רבות אולי לכל חייו.
"פירות" של המערכת באים לידי ביטוי באלימות . בהפעלת כוח - שוב החלש נתון למרותו של הכביכול חזק יותר בעידן הטלפונים החכמים והפייסבוק האלימות אינה יודעת גבולות גם כשהילד מוגן כביכול בביתו. הוא עדיין פגיע. "הקול השותק" הספר מתואר כסובל מניכור, מאלימות וחוסר האמפטיה שכופה השגרה החינוכית הפורמלית.ישנה התייחסות לתחומים אתניים ,למיגדר, למעמדות כלכלים. המערכת הבירוקרטית מחייבת לקיחת חלק בזה, היא אמורה לחנך להקנות ידע, לצד החינוך מתנהל כל מה שתואר כאן.
אינטראקציה האישית אינטנסיבית היא תשובה ועשוייה לשפר את התהליך מה שלא ברור לי מי יהיו אלו שיקחו אחריות לחמלה-לאינטראקציה, לשינוי מאין "יפלו" המלאכים שיהיו מסוגלים להביא לשינוי?
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רויטל ק.
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
"דוגמה חיובית"
זה עניין סובייקטיבי. כל אחד ומה שחיובי בעיניו. טוב שיהיה יותר ממודל אחד של בי"ס כדי שהורים יוכלו לבחור את מה שטוב בעיניהם. מה שטוב ונכון בעיניך - לא בהכרח יהיה טוב ונכון עבור הורים אחרים. |
|
|
.
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
לגבי מועדוניות עם אוכל
אני לוקח ילדים ממש קטנים הביתה בשעה שש בערב זה כבר חושך.
אצלנו בית הספר זה קהילתי-לא בשם שלו במהות. את צודקת שזאת הכללה לגבי כל החינוך הדתי. אני מתאר לך בית ספר מסוים בירושלים. אולי הוא דוגמה חיובית. אפשר לקחת את זה כדוגמה חיובית. בזמן האחרון יש לי בעיה שבית ספר מתחרד ורוצים להפריד לגמרי-מוסד נפרד לבנים ולבנות. אני ממש לא אוהב את זה. אם זה יקרה תהיה לי בעיה. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
ילדים מסתגלים
מהר למעבר מגן חובה לבית הספר ולשינויים הכרוכים במעבר הזה . זה כל מה שאמרתי.
לא רואה שום צורך בקשר אינטימי בין הצוות החינוכי לתלמידים. הורים מצפים ממורים להיות זמינים 24 שעות ואם מורה אומרת שהיא זמינה רק במייל אז היא חצופה וצריך לפטר אותה כי היא לא יוצרת קשר אינטימי (זה אמיתי, זה קרה בכיתה של הבן שלי). אני כן רואה צורך חיוני בקשר יותר אינטימי בין הורים לילדיהם ובלקיחת אחריות הורית על חינוך הילדים במקום לגלגל את האחריות על מערכת החינוך ולהיות עסוקים בלחפש אשמים. |
|
|
רויטל ק.
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
ושוב - כל זה אולי נכון לבית הספר של ילדיך
אבל ממש לא לכלל החינוך הממלכתי דתי. אצלנו - ביה"ס אינו חלק מהקהילה, הוא מכיל ילדים ממספר קהילות שונות או שאינם משתייכים לקהילה מסויימת. רוב האמהות עובדות, לשעות שבין סיום הלימודים לשעת הגעת הורים ישנו צהרון וישנו תלמוד תורה. אני בספק אם יש איזשהו בי"ס בארץ עם מועדונית עד הלילה. אם יש - מניחה שזה נדיר, בחינוך הממלכתי ובממלכתי הדתי גם יחד. |
|
|
.
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
לרויטל!
נכון בית הספר הוא חלק מהקהילה.
זה מה שיפה כאן. אם כבר מדברים על זה אז בדרך כלל האמהות לא עובדות ואם עובדות יש סבתא בבית. הילדים פחות הולכים לכל המועדניות. יש בבית ספר של הילדים שלי פעילות הכנת שעורים אבל זה ממש לא מועדונית עד הלילה. הילדים הרבה בבית או אצל חברים ומשפחה. |
|
|
מיכאל
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
פואנטה!
"הקול השותק" זהו ספר העוסק במערכת החינוך, אני לא כתבתי את הספר הזה.
ראי ביקורת שלך:מורים לא יכולים לשבת בחיבוק חם ואוהב-אם נגדיר זאת כקשר יותר אינטימי בין הילד לבין הצוות החינוכי זה בסדר? יותר מידי שיחות גיבוש ומוטיבציה על חשבון לימודים. ילדים אלימים כבר בכתה א'-לא ניתנים לריסון. בחלק החיובי כתבת שילדים מסתגלים לשינויים ובעיות פרטניות מטופלות. הילד מסתגל למה בדיוק? למה שתארת לאלימות? למורים שמשקיעים יותר מידי בשיחות גיבוש ומוטיבציה ואני מרשה לעצמי להוסיף לדבריך זמן שמתבזבז על חוסר משמעת ואלימות בכיתות ובכלל בבתי הספר. לא נראה לי שכושר הסתגלות של הילדים לדברים הללו זה הפתרון "הקול השותק" שותק כי כבר בכיתות הנמוכות לומד להכיר את המערכת-מבחינתם ככה זה עובד כבוגר, אני מבין שזה עובד רע. |
|
|
בת-יה
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
כל בר דעת יודע שמערכת החינוך בארץ צריכה לעבור שינוי מהותי, אבל
משום מה אין לאף אחד אומץ לעשות את זה.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
אני חושבת שלהציג ילדים
כ"נשכחים" והולכים לאיבוד בתוך מערכת אטומה ומסועפת זה לא נכון וגם לא הוגן. ילדים מסתגלים מהר לשינויים ואם יש בעיה פרטנית, היא תמיד מטופלת.
חוץ מזה, המורים לא יכולים לשבת עם כל ילד בחיבוק חם ואוהב, כמו שאתה יושב עם הנכד שלך, והציפיות לקשר אישי הן פשוט לא ראליות. מעבר לזה, ה"מערכת" כל-כך מבולבלת מהציפיות המוגזמות וכל-כך רוצה לרצות שהיא עסוקה יתר על המידה בשיחות "גיבוש-חינוך-מוטיבציה" שלא משיגות שום תוצאה בשטח ונעשות על חשבון הלימודים. ובל לא נשכח שלאותה "מערכת" מגיעים ילדים שכבר בכיתה א' לא ניתנים לריסון, זורקים חפצים ומרביצים למורים וזאת לגמרי לא אשמתה של ה"מערכת" אלא העדר חינוך בסיסי מהבית. |
|
|
רויטל ק.
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
אברהם, אל תקיש מבית הספר של הילדים שלך לכלל מערכת החינוך הממלכתית דתית.
א. מספר ילדים בכיתה - לפעמים דווקא ההפרדה גורמת ליותר ילדים בכיתה:
אם יש בשכבה 50 בנות ו-40 בנים, הבנות יהנו מ-2 כיתות של 25 תלמידות, והבנים - יהיו 40 בכיתה, במקום 3 כיתות של 30... ב. צורת עבודה בקבוצות ועזרה לחלשים - לא חושבת שיש שוני בעניין זה בין חינוך דתי לחילוני. ג. טלפון חכם - אסור להביא, אבל לפעמים יש בבית, ויש קבוצת ווטסאפ כיתתית. אין למורים שליטה על מה שקורה אחרי שעות הלימודים. ד. כבוד לצוות - תלוי צוות, תלוי הורים. ה. ביקור חולים - מתקשה להאמין שיש שוני בעניין זה בין מערכת החינוך הדתית לחילונית. אצלנו לא מגיעים מורים לבקר, ואני גם לא מצפה לזה. ו. אירועים סביב החגים - קיים בכל מערכת החינוך הממלכתית. סביב שמחות במשפחה - לא קשור לבית הספר, קשור לקהילה. |
|
|
.
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
אני מסורתי למדתי ושלחתי את ילדי למערכת חינוך דתית ממלכתית.
גם שם לא הכל דבש. אבל מספר הילדים בכל כיתה הרבה יותר קטן. כל בית הספר יחסית לא גדול. יש כתות נפרדות לבנים ולבנות כך שבעיית המגדר פחות קשה. שיטת הלימוד די שונה. ילדים עובדים בעיקר בקבוצות והחזקים מצווים לעזור לחלשים. יש הרגשה שהחלשים לא נופלים בין הכסאות.
ההורים ברובם נותנים כבוד לצוות. יש בינהם רבנים מוסמכים וזה מחייב כבוד. לגבי פלאפון חכם אסור להביא ואסור להשתמש. גם מורים נמנעים משימוש בו לפחות בבית הספר. היחס של הצוות מאד אישי. יש מצוות ביקור חולים. אין דבר כזה שילד חולה לא לבקר. גם המורים מבקרים בבתים. יש ארועים סביב החגים וסביב ללידות , בריתות, חתונות במשפחה, בנוסף נפגשים בבית הכנסת אחרי הלימודים זה עולם אחר לגמרי. אני עברתי במערכת הזו אשתי התנגדה בסוף הסכימה לניסיון ואם היום היו מציעים לה לעבור לחינוך ממלכתי רגיל לא הייתה מוכנה. יש עוד דבר שלדעתי משפיע על כל החיים אני נוהג מונית. יש המון שעות של המתנה החברה בשעות האלה משתגעים משיעמום ועושים שטויות. אצלי הרגל שיש באוטו ספר לא רק ספרי קודש גם ספרים אחרים אני מורגל לקרוא בשעות שמחכה. דבר אחרון מבחינה כלכלית רוב התלמידים לא מבתים עשירים. אבל אין תחרות על מותגים. לא באביזרים של אופנה, לא באוכל. לא קונים "דני ודניאלה וכאלה - במשך השבוע אוכלים בעיקר בסיסי בשבת קונים ממתקים וזה שמחה, כל ה"מגיע לי" ו"לכולם יש" כל זה הרבה פחות. שוב אני לא הופך את הבית ספר הדתי לגן עדן אבל בהשוואה למה שאני רואה שקורה בחוץ המצב כאן אחר לגמרי. |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
יש הרבה מה לומר על מערכת החינוך.
הרבה ביקורת מכל מיני זוויות. המסקנה היא שתמיד יש מישהו חלש שנגרס בגלגלי השיניים של המכונה החברתית - הילד חסר האונים, המורה החלש, ההורה המבולבל ואפילו המנהל החייב להיות פוליטיקאי... נראה שזו מערכת בעייתית מעצם היותה מערכת. (לא אין לי מושג איך - או אם - אפשר לשפר אותה) |
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
