מעטים הספרים העוסקים בחינוך שמוכנים להביט נוכחה בשאלה העמוקה 'מהו חינוך', להיישיר מבט אל עומק המועקה ולנסות לפרק את גורמיה מזוויות שונות. בדיוק בנקודות המורכבות ביותר, אנו מתקשים לשאול את השאלות הקריטיות, וספר זה עושה בדיוק זאת - בוחן את הפריזמה של חינוך מתוך הניסיון לחלץ את שאלת הילד, ולא שאלת המורה. הספר כתוב כדיונים, לא כמאמרים סגורים, מקטעי דיון על תרחישים המתרחשים בבתי ספר - סיפוריים, יותר מאשר קונקרטיים, אך עדיין נוגעים היטב ברוח הדברים. באופן זה, הספר נגיש, ומציג לא רק את הזווית האקדמית, המלומדת, אלא את הזווית הלומדת - ללמוד מה עובר על הילדים, מה הילדים אומרים, ולא לדעת מראש בדיוק במה מדובר. זהו מהלך אמיץ, גם אם לעיתים מצאתי כמפליג אל מחוזות הדמיון בפרשנויות, לפחות זה נעשה בתעוזה עם נכונות להציג עמדות שונות, לא בהכרח מסכימות, ובכך לייצר תמונה יחסית מגוונת ועשירה של התרחיש הבית ספרי והקול השותק, הנאלם, של חלק מהילדים במערכת אשר מלכתחילה הייתה אמורה להיות למענם - ולא למען תחרושת התוצרים האקדמיים.

"הקול השותק" הוא ספר העוסק במערכת החינוך בעיקר בבית הספר היסודי.
החל מהנהלות כושלות , שיטות הוראה וטיפול, הספר עוסק "ב"נשכחים". "הנשכחים" ילדים מכיתה א' שנבלעים בהמון גדול וסואן ומאיים , ילדים ללא פנים, כאשר הורים עובדים שעות רבות הם כביכול נשכחים-הצרכים, הפחדים והרצונות. של הילד הבודד המתקשה להגדיר את עצמו ולמעשה אין לו הכילים להגן על עצמו , מי הוא כעומד מול מערכת בירוקרטית של בעלי תפקידים מהמורה שבדרך כלל מותש, היועצת שאמורה לעשות מעבר ליכולתה ולטפל במספרים בילתי אפשריים של פניות וברשימות אין סופיות. מנהל שאמור להתאים עצמו לשינויים ולהנחיות המונחתים עליו ולהתמודד עם המועצות המקומיות/ עיריות,הורים לא מרוצים. שה"נשכחים" מסיימים את יום הלימודים עוברים רבים מהם אל המועדונית, ששם הם שוב במצב דומה. ואם העינינים מסתבכים באחד השלבים התשובה היא מעבר לשולחן שאחריו יושבת פקידת הרווחה או קצינת הביקור הסדיר. אלו ה"מקצוענים" שאינם מצויידים באמצעים שיספיקו כדי לסייע ואף רצונם גדול יכולתם מוגבלת מאד.
אנו עוסקים בילד בן שש או בילד "גדול" בן שתים עשרה. ה"מערכת" נוהגת להסביר לנזוף, ואפילו לאיים.

זו נקודת ראות במוסד חינוכי נורמטיבי.
בבית הספר של התלמיד ה"נכשל", ה"עבריין", או ה"לא מקובל" גרוע עוד יותר. כאן תהליך החיברות יתבצע עם בני מינו כאשר המערכת נוטה להקשיח עמדות ברמת הפרט והכלל ובמילים "נקיות" עוברים למערכת משקמת אלא שזו מכתימה מראש את השוהים בה בכתם שילך את ה"מטופל" שנים רבות אולי לכל חייו.
"פירות" של המערכת באים לידי ביטוי באלימות . בהפעלת כוח - שוב החלש נתון למרותו של הכביכול חזק יותר בעידן הטלפונים החכמים והפייסבוק האלימות אינה יודעת גבולות גם כשהילד מוגן כביכול בביתו. הוא עדיין פגיע. "הקול השותק" הספר מתואר כסובל מניכור, מאלימות וחוסר האמפטיה שכופה השגרה החינוכית הפורמלית.ישנה התייחסות לתחומים אתניים ,למיגדר, למעמדות כלכלים. המערכת הבירוקרטית מחייבת לקיחת חלק בזה, היא אמורה לחנך להקנות ידע, לצד החינוך מתנהל כל מה שתואר כאן.
אינטראקציה האישית אינטנסיבית היא תשובה ועשוייה לשפר את התהליך מה שלא ברור לי מי יהיו אלו שיקחו אחריות לחמלה-לאינטראקציה, לשינוי מאין "יפלו" המלאכים שיהיו מסוגלים להביא לשינוי?