אני לא יודעת אם יצא לכם להיחשף לאופנה האחרונה של קישוטי שולחן בחתונות ושאר אירועים, אבל אני גיליתי אותה לאחרונה. במקום אגרטל עם פרחים, או נרות דולקים או בלונים, יש מי שבוחר לעטר את שולחנותיו בספרים ישנים. כן, שניים או שלושה ספרים, בכריכה קשה, בכיתוב מוזהב, עם חוט רפיה שקושר אותם יחד, ומפית שמעטרת מלמעלה. אולי בגלל שזה מוסיף נופך אינטיליגנטי לשולחן, או משהו.
אז אתמול פגשתי ככה את עגנון. כשאלה כרכים של אנציקלופדיית "מכלל" ז"ל על עיטורי הזהב שלהם, או כרך של כתב העת העתיק מערכות, אני מניחה שמילא, אין מה לעשות עם ספרים שעבר זמנם, אז לפחות שיקשטו. אבל אתמול היה שם עגנון על השולחן. לא בלבוש החדש, החגיגי והצבעוני המצולם כאן, אלא בכריכה הקשה, עותק מהסט הקלאסי של "כל כתבי". וכך הוא ישב שם, עם חוט הרפיה שלו, נתון למאכלים שנמרחים ונשפכים סביבו, ודי עצוב. התחשק לי לפתוח אותו מקישוריו, למחות את כתמיו, ולהכניס אותו לתיק שלי. אין ספק שמקומו בספריה ולא בינות לסלטי חצילים וטחינה ולקולה זירו.
ולא עשיתי את זה. פחדתי שיראו את זה בעין לא יפה.
אתמול הפקרתי את עגנון לגורלו. ועצוב.

















