“וזו התמונה הגדולה: עלייה שניה, סופר צעיר, בוסרי בן 21, סיפור ראשון שלו. העלילה מתעתעת, לא ברורה בעיקר. מין סיפור טרגדיית אהבה שלא מומשה, אכזבה, ניתוק. הרבה זמן לא קראתי שפת עברית שנושקת לשמים, נראה לי האחרון היה של פוגל. השפה שלנו כיום היא שפת רחוב לעומת כתבי עגנון. אנחנו כיום אומרים בדיוק את המחשבות שעולות לנו בראש די בבוטות , כמעט בלי לסנן אותם, פשוט יורים. אבל אם נחזור לעגנון, הצורה בה הוא מגיש לנו את השפה כמו נותן לנו הוראה או מסר סמוי לכבד אותה כפי שהוא מכבד, כל מילה שבה.

"עגונות"

זהו ספר עם לקט סיפורים של עגנון שנכרכו ביחד וכנראה עוד אגיע אל כולם. הסיפור לכאורה "עגונות" נשמע פשטני מאוד כשאני מביאה את עצמי לספר לכם עליו. אפשר ממש לסיימו בשני משפטים. אבל יש בו עניין הרבה יותר גדול כשאני מנתחת את גודל המשמעות שעגנון הביא כאן.

אציין שזהו סיפור אהבה, לא סתם אהבה. אהבה שלא דוברה במילים בין דינה לבין בן אורי. לא היה דיאלוג או מבט או נגיעה או כל דבר שקורה כשאוהבים. הייתה שירה, והייתה קדושה שריחפה והרבה התכוונות של הלב. לא נקבע כלום או נחתם כלום. אם כך זוהי אהבה שקוימה בממד הרוחני. וכמו בעולם היהודי של עגנון אהבה וזיווגים שייכים לשדכנים ולמתקני זיווגים של מעל. דינה נועדה כבר לאחר וזה בזמן שליבה כבר נשבה. וגם השידוך שאביה של דינה שידך לה,גם ליבו אהב אחרת. אם כך מי אילו מתקני הזיווגים שעשו שגיאה כל כך ענקית שטעו בחיבורי הלבבות. וכך השכינה בכלל לא שרתה לא אצל דינה וגם לא אצל הזיווג שלה למרות שחיתנו אותם. ליבם היה שבוי כבר לאחרים. וכך חותנו וחיו בתוך נישואין ללא אהבה. וזו הטרגדיה הגדולה. הסיפור נוגע בממדים מטאפיזיים היות והסוף היה לא נהיר. אני רק רציתי שהלבבות יתאחדו.

הנדבך הנוסף בסיפור
זה הבחור של דינה שהיה נגר והביאו אותו במיוחד כדי לבנות את ארון הקודש. את כל האהבה הוא שם בארון עד שלא נשאר לו מקום לשום דבר אחר. ואם באותה תקופה משוררים ויוצרים שרו וכתבו על כך שהם באו לבנות את ירושלים. להקים בית לאומי, להשיל את היהודי הגלותי ולהיות ארץ ישראלי. עגנון בסיפוריו בא לבנות את ההיכל, את ירושלים של מעלה. האחריות הגדולה למימוש חלום הגאולה היהודי, לכך הוא התכוון. מכשול האהבה שלא מומש בא בד בבד עם המכשולים שהיהודים עברו כשהגיעו לארץ ישראל.

אין אף עגונה בסיפור, כי עגונה זו אישה שנעזבה על ידי בעלה בלי שיתירו אותה מנישואיה. אם כך יש נישואין של הלב ויש על הנייר. מבחינת דינה בן אורי נעלם לאחר שהכין וסיים את הארון. אז אולי כאן המשמעות של שם הסיפור. מעבר לכל האנדרלמוסיה שסיפרתי יש גם את האב, הרבי שעשה שרשרת חטאים מבחינתו ששידך והתברר שעשה שידוך לא נכון כי לא נכחה שום שכינה בנישואין של בתו דינה ולכן גם הוא נעלם כי היה חייב בטהרה זיכוך ותיקון לעצמו.

כמה קטן הסיפור ככה מלא יופיו כרימון כשמתארים עיגון מיסטי בין נשמות אוהבות שקשורות זו בזו.
שתהיה לנו שנה טובה ושכל אדם ימצא את הזיווג שלו שבלב.”

“אני לא יודעת אם יצא לכם להיחשף לאופנה האחרונה של קישוטי שולחן בחתונות ושאר אירועים, אבל אני גיליתי אותה לאחרונה. במקום אגרטל עם פרחים, או נרות דולקים או בלונים, יש מי שבוחר לעטר את שולחנותיו בספרים ישנים. כן, שניים או שלושה ספרים, בכריכה קשה, בכיתוב מוזהב, עם חוט רפיה שקושר אותם יחד, ומפית שמעטרת מלמעלה. אולי בגלל שזה מוסיף נופך אינטיליגנטי לשולחן, או משהו.

אז אתמול פגשתי ככה את עגנון. כשאלה כרכים של אנציקלופדיית "מכלל" ז"ל על עיטורי הזהב שלהם, או כרך של כתב העת העתיק מערכות, אני מניחה שמילא, אין מה לעשות עם ספרים שעבר זמנם, אז לפחות שיקשטו. אבל אתמול היה שם עגנון על השולחן. לא בלבוש החדש, החגיגי והצבעוני המצולם כאן, אלא בכריכה הקשה, עותק מהסט הקלאסי של "כל כתבי". וכך הוא ישב שם, עם חוט הרפיה שלו, נתון למאכלים שנמרחים ונשפכים סביבו, ודי עצוב. התחשק לי לפתוח אותו מקישוריו, למחות את כתמיו, ולהכניס אותו לתיק שלי. אין ספק שמקומו בספריה ולא בינות לסלטי חצילים וטחינה ולקולה זירו.

ולא עשיתי את זה. פחדתי שיראו את זה בעין לא יפה.
אתמול הפקרתי את עגנון לגורלו. ועצוב.”