אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים של ריירדן; מצד אחד, אני מאוהבת בכתיבה שלו, צוחקת בקול מכל הבדיחות, רוצה שהוא ימשיך לכתוב לנצח ולעולם לא יעצור. ו... מהצד השני, בחייאת ראבק, ריק, אולי הגיע הזמן שתעצור? אני חושבת שהוצאת לאור כבר מספיק ספרים.
הרבה פעמים שמעתי תלונות על שהספרים של ריק חוזרים על עצמם, שוב ושוב אותו רעיון חרוש, ולמען האמת, לא באמת שמתי לב לזה עד מגנוס צ'ייס.
ולמרות זאת, הספר היה מלא בדמויות חדשות וססגוניות - כמו הארת'סטון, אלף קוסם, שבמקרה גם חירש-אילם שמדבר רק בשפת הסימנים, סאמירה אל-עבאס, נערה מוסלמית בעלת חיים כפולים, סורט, יועץ האופנה של השטן, ת'ומאס ג'פרסון ג'וניור (אתם יכולים לקרוא לו טי ג'יי), חייל מת ממלחמת האזרחים האמריקאית, ועוד.
הספר היה גם עמוס במושגים מהנים ובלתי אפשריים להגייה! אוגדרסיל, איינהריאר, אייקת'ורניר, גלייפניר, ויינונגגפ נמצאים די גבוה ברשימה, למרות שאי אפשר לשכוח את ירמונגנד, לידסשלב, סומרברנדר וסוורטאלף. (הייתי צריכה להסתכל על מילון המונחים בסוף הספר כדי בכלל להצליח לאיית את זה)
והיו כל כך הרבה קטעים שגרמו לי לצחוק בקול, הנה טעימה (לא) קטנה-
---
יום אחד אני רוצה ללמוד על הוויקינגים, גברים שלובשים חזיות מתכת הם ממש מגניבים!
---
"מה המצב?"
"אממ, מת, מתברר," אמרתי.
הוא צחק. "כן. אתה תתרגל."
---
"טוב, קודם כל, מי קורא בשם לארוחת הערב שלו? אני לא רוצה לדעת איך קוראים לארוחת הערב שלי. תפוח האדמה הזה - לתפוח האדמה הזה קוראים סטיב?"
---
חששתי שהאסלה תהיה איזו מכונת מוות ויקינגית עם גרזנים ורובי קשת מופעלים בהדחת המים, אבל היא פעלה כמו כל אסלה רגילה. היא בהחלט לא הייתה מפחידה יותר מהשירותים הציבוריים בפארק.
---
"אל תייחס למלורי. היא מותק, ברגע שמתגברים על הידיעה שהיא בן אדם נוראי."
---
"למה, לדעתך, קוראים לבוסטון 'מרכז היקום'?"
"שיגעון גדלות?"
---
"בואו נכבוש את הגבעה הזאת!" הוא הצביע על רכס סמוך בקצה חורשת העצים.
"למה? צעקתי.
"כי זאת גבעה!"
"הוא אוהב לכבוש גבעות," רטנה מלורי. "זה קטע כזה של מלחמת האזרחים."
---
תמיד ראיתי בעצמי אתאיסט.
אז העונש שלי היה, כמובן, לגלות שאני בן של אל נורדי, שאני מגיע לחיים-שאחרי-המוות ויקיגיים, ושנערך לי טקס אשכבה נוצרי עם ארון פתוח בקאפלה קיטשית. אם היה אל עלין כלשהו, הבוס הגדול של כל היקום, הוא התגלגל מצחוק עכשיו.
---
"אתה עלול לזרז את הגעת יום הדין."
"לזרז... בכמה בדיוק?"
"איך נשמע לך השבוע הבא?"
"אה."
---
"אבל באמת נהניתי מהסיבוב הקצר שלנו בעיר. היה נחמד לדבר איתך בפרטיות."
"אני מסמיק," רטנתי. "רגע, לא. זה הדם שמכסה את הפנים שלי."
---
"מגנוס, אני שמחה שעדיין לא נהרגת. אני רוצה להיות שם כשזה יקרה."
---
הייתי גאה בארבעתנו, שהגבנו כצוות מגובש. כאיש אחד, כמו מכונת לחימה משומנת היטב, הסתובבנו וברחנו על נפשנו.
---
הסתכלתי על הגמדים במבט יהיר, כאילו אומר, כן, נכון מאוד. יש לי להב דיסקו מדבר ולכם אין.
---
"אני לפחות אדאג שתזכה למשפט צדק לפני שהברונים ישליכו את נשמתך אל ינונגגפ!"
סאמירה ואני החלפנו מבטים. לא היה לנו זמן להילכד ולהישלח לאסגרד. ובהחלט לא היה לי זמן שישליכו את הנשמה שלי למקום שאפילו לא הייתי מסוגל לבטא את השם שלו.
---
"הם שודדים ורוצחים אנשים כבר יותר מאלף שנים! הם ינסו להרוג בהזדמנות הראשונה."
"אז בגדול," סיכמתי, "הם בערך כמו כל טיפוס אחר שפגשנו עד עכשיו."
---
הצלחתי לחמוק ממנו בתמרון מתוחכם של נפילה על הישבן.
---
"אני מקווה שייתנו לנו לאכול לפני שיהרוג אותנו שוב. אני גווע ברעב."
---
הצטרפו למגנוס צ'ייס (העתק בן 16 של קורט קוביין) וחבריו - ולקיריה, גמד, אלף, ולהב מדבר בשם ג'ק (שרוצח ענקים דרך הנחיריים) - במסע החיפושים שלהם למניעת יום הדין, ההנאה מובטחת.
נ.ב. - זה מגנוס לא 'מגנס'. התרגום די עיצבן אותי רוב הספר :/
