בכיתה ז' בערך, המורה שלי לספרות אמרה "לכל ספר יש פואנטה כלשהי ומשהו שהסופר רצה להעביר".
גם בספרים הטיפשיים כמו יומנו של חנון יש (וזה די מפתיע אותי) וגם לספרים שאתה לא מרגיש מוסר השכל כלשהו, אלא רק נהנה מהאקשן שיש בו.
אבל לפעמים, אחרי שאני קוראת ספר, אני מנסה לפעמים להבין מה הסופר רצה למסור לי בספר הזה תחת המסווה של העלילה הזו.
יש סופרים, כמו פטריק נס, שאפשר להבין בקלות את הנושאים למרות שהם מוחבאים מתחת למעטה של מדע בדיוני, הרפתקאות ואקשן מצוין. אבל יש סופרים שאתה צריך לנחש בעצמך מה הם רצו לומר לך ואיך.
כך שלאחר שסיימתי את הספר הזה, הספר השלישי מתוך ששת ספרי נפילת הממלכות של מורגן רודס, עשיתי לעצמי "סיכום ביניים" וישבתי לרגע וחשבתי מה היא רצתה לומר לי, לנו הקוראים, גם אם בגלוי וגם אם לא. אי לא בטוחה שמה שמצאתי זה באמת מה שהיא רצתה למסור לנו, אבל אני ראיתי אותם ככה:
1. המסכות של מאגנוס.
מי שמכיר את מאגנוס, אחת הדמויות הראשיות בספר, יודע שהוא תמיד לובש מסכות כדי להסתיר את רגשותיו האמתיים ולהיראות תמיד אדיש למצבים וקשוח וככה אנשים לא יכולים לדעת מה הוא מרגיש ולא יוכלו לפגוע בו.
מי שמכיר אותי יודע שמאגנוס הוא ללא ספק הדמות האהובה עלי בסדרה. לא רק בגלל שהוא אפל כזה ואדיש כמו שכולם חושבים עם "הצלקת המסתורית" אלא בגלל שהוא אנושי במלוא מובן המילה. יש לו סודות להסתיר אבל קשה לו לחשוף אותם. אבל לפעמים, המסכות שלו נשברות ואנשים יכולים לראות את הרגשות שלו, את הסודות שלו והדברים החשובים לו.
אני חושבת שבסופו של דבר, כל בן אדם מרכיב על עצמו מסכה ומסתתר מאחוריה. כל אחד מאיתנו מנסה לפעמים להיות מי שהוא לא ליד אנשים מסוימים ושם לעצמו מסכה של מישהו כזה. בייחוד בני נוער אני חייבת לומר. יש כאלו ששמים לעצמם מסכות סטראוטיפיות כמו "ליצן הכיתה" שרוצה להיות מקובל על כולם ולכן הופך לכזה, ילדה אחרת שמה מסכה של כזו שאוהבת סגול וקניות אם כי לפעמים היא סתם רוצה לשבת בבית שלה ולראות טלוויזיה אבל היא שמה את המסכה כדי שלא תהיה מנודה, שיהיו לה חברות ותגיע לראש הפירמידה החברתית. אנחנו גם בעצם מדביקים מסכות על אחרים כמו "הספורטאי הטיפש" או "החנונית הביישנית". ולא רק שיש מסכות סטראוטיפיות, האמת שלא.
אנחנו שמים אותם כדי להרגיש שווים, כדי שאף אחד לא ידע מה אנחנו חושבים, שאף אחד לא יפגע בנו וידע את החולשות שלנו. אנחנו שמים מסכה על הסודות שלנו, שומרים אותם טוב-טוב מאחורי המסכה.
אבל כמו מאגנוס, אנחנו מורידים את המסכה כלפי אנשים שאנחנו אוהבים, היקרים לנו ביותר, או שאנשים שאוהבים אותנו ומחשיבים אותנו כיקרים להם יכולים להוריד את המסכה ולגלות אותנו באמת.
2. התנגדות לסביבה שסביבנו
לפני כמה חודשים, אולי פחות, הגיע לנו מרצה לבית ספר שהסביר לשכבה שלי על "מנהיגות הנוער וכמה אנחנו יכולים לשנות את הסביבה שלנו". הוא סיפר לנו שפעם, היה הרבה יותר מרד בין הנוער- "מרד נעורים" ולא שעכשיו אין, יש ועוד איך, אבל הוא פחת כי הדור שלנו הפך לאגואיסט. בהתחלה עיקמתי את האף, אבל אחר כך הבנתי אותו והבנתי שהוא צודק. לפעמים אנחנו מרוכזים בטלפון שלנו יותר מידי ולא מסתכלים על מה שסביבנו. מה שעצוב לי הוא שבעצם בגיל הזה אנחנו אמורים לגבש דעה על הכל: טעם במוזיקה, תחביבים ברורים, אג'נדות, אבל בכיתה שלי יש כאלו שלא יודעים עוד כלום חוץ מהבועה הקטנה שלהם. אבל אני מניחה שה יקרה עוד שנתיים, שנה או חודשיים, יש לנו עוד זמן.
בספר, הגיבורים מתנגדים למה שסביבם, ולא שיש להם ברירה, יש להם הפיכה שלטונית והם מתנגדים לה. קליאו, לוסיה ומאגנוס- שלוש מתוך ארבעת (או חמשת, אני לא מחשיבה את ליסנדרה) חייבים להשתתף בכל הדבר הזה כי הם בראש השלטון, אם כי מאגנוס ולוסיה לא חייבים והם בעצם חותרים מתחת לכל מה שמוכר להם ומנסים לשנות את המצב לא רק לטובתם, אלא שוב, לאלה שיקרים להם. ג'ונאס הוא בעצם מנהיג המורדים שמנסה להחזיר לעצמו ולעמו את ממלכתו הנכבשת ומנסה לעשות זאת כמיטב יכולתו ולא נכנע גם אם הוא נכשל וגם אם הוא מצליח במשהו קטן.
ולא רק הגיבורים הראשיים מתנגדים- רוב דמויות הספר מתנגדות למשהו שהם שייכים אליו מעברם ומשנים את דעותיהם, גם אם הם מבוגרים ותומכים במורדים וגם אם הם...טוב, לא אומר כלום כדי לא לתת ספוילר, אבל בקיצור, כולם מתנגדים לסביבה שלהם, בין אם רצו ובין אם לא, בסופו של דבר הם פוקחים עיניים ושמים לב למה שסביבם.
3. מניפולציות
"פחד והפחדה הם טקטיקות שעובדות טוב מאוד על אלו שמרשים לעצמם לפחד ולהיות מאוימים," קליאו או מאגנוס אומרים.
בספר הזה כל אחד עושה מניפולציות על האחר כדי להשיג את מה שהוא רוצה, בדרך ישרה או לא, הכל כדי להשיג את מטרתו: להשיג את הקריסטלים הקסומים (הרביעייה), לשמור על כס השלטון, לקחת את כס השלטון ועוד.
אני משווה את זה למניפולציות שקורות בפוליטיקה, כי מה לעשות, גם בעבר וגם בהווה אנשים משטים בנו או באנשים אחרים בעולם כדי להשיג את המטרה הפרטית שלהם. נכון, הפוליטיקאים של היום מנסים לדאוג לעם שלנו, אני בטוחה בכך, אבל מתישהו אולי מסתתר איזה שוחד קטן, איזו רשימה מוסתרת או משהו שהוא לא לגמרי בדרך הישר.
אבל לא רק פוליטיקאים עושים את זה- גם אנחנו עצמנו. אנחנו משטים בחברה שלנו וגורמים לה לחשוב אחרת ובעצם להסתיר את כוונתנו האמיתית, גם אם זה סתם לקרוא לילד חכם שיעזור בעבודה בהיסטוריה ובמקום שינסה לעזור, פשוט תעתיק את התשובות. אתה משטה בילד שעזר לך, ובעיקר בעצמך.
אבל בסופו של דבר, אנחנו עושים מניפולציות על כולם רק כדי שלנו יהיה טוב, לנו וליקרים לנו.
4. ניצול
במהלך הספר, הנסיכה לוסיה בעלת כוחות הקסם האדירים חושבת שכולם מנצלים אותה, גם אלו שאהבו אותה כמו אביה ואחיה המאומץ מאגנוס וגם קליאו. היא חושבת שהיא לא יכולה לבטוח באף אחד ושכולם בסוף יבגדו בה.
אתם חשבתם פעם דבר כזה?
ולפעמים לא עד כדי כך קיצוני, האם חשבתם פעם שאתם בסביבה לא בטוחה שבה כל אחד יכול לפגוע בכם?
אני מניחה שכן, לכל אחד יש את הסביבה שבה הוא בטוח ואת הסביבה שלא. לכל אחד יש המקום הזה שאליו הוא רוצה לברוח שהכל נראה לו כה שחור, דוחק ומאיים, שכאילו הוא יאבד בה ויגיע לתהום שחורה ובלתי פוסקת.
ויש את המקום הזה, המקום המואר, שבו אתה מרגיש הכי שמח שאפשר, בטוח ומוגן מכולם, כאילו הוא זוהר באור זהוב ויפה.
גם לוסיה חוותה משבר כזה שבו רצתה לברוח ולהשאיר את הכל מאחור. וזה המקום היחידי האמת היא, הפעם היחידה והראשונה, שבה באמת חיבבתי אותה לכל הספרים. היא נראתה לי אנושית פתאום, עם כל שנאתי אליה, היא אנושית. יש לה מצבים קשים שבהם היא רוצה לברוח, כמו שאני הרגשתי פעם ואולי גם אתם.
5. הסתגלות לשינויים
כבר מהספר הראשון, הגיבורים מתמודדים עם שינויים: ג'ונאס עם מות אחיו שנרצח, קליאו עם ההתמודדות עם אחותה החולה, נישואיה לארון שהיא לא סובלת, מאגנוס עם השינוי שהוא חש כלפי לוסיה ולוסיה עצמה בשינוי שהיא מגלה על עצמה ועל כוחותיה.
ככל שהספרים ממשיכים, השינויים גדלים וגדלים והגיבורים נמצאים בסביבה שונה ומסוכנת יותר. הם לא סובלים את השינויים, מנסים להילחם בהם, להשכיח אותם ולהדחיק אותם, אבל הם מנסים להתרגל אליהם.
כמו רוב בני האדם, אני לא סובלת שינויים. כל שינוי קטן מעצבן אותי, אפילו שקלתי להחזיר לתמונת הפרופיל הקודמת שלי בסימניה כי היה לי מוזר ששיניתי. היו לי שינויים כגדולים כמו מעבר מיסודי לחטיבה (ובקרוב מחטיבה לתיכון), לעבור מורה לפסנתר שהיה לי מאוד קשה, לעבור מצבים מדכאים ומוות כמו שהדמויות חשות. אבל כמוהם, כמו כל בני האדם, אני מנסה להתמודד איתם. אני לא יכולה להתחמק מהם ואני חייבת לטפל בהם ולהתייצב מולם. אני מניחה שככה כל בני האדם, לא?
וכל הסעיפים האלה ועוד רבים אחרים, נקשרים בסרט שנקרא "רדת החשכה" ונפילת הממלכות בפרט.
ומעבר חד אל הדעה שלי על הספר-
סדרת נפילת הממלכות היא ללא ספק אחת מהסדרות האהובות עלי, בעשיריה הפותחת. היא שומרת על מתח תמידי כל ספר מחדש, שזה דבר נדיר בפני עצמו, ומציבה את הגיבורים בתלאות והתמודדויות קשות.
כמה דברים השתנו בספר וכמה לא:
#הדברים שהשתנו#
*דמויות חדשות:
פליקס, שכיר החרב החדש של ג'ונאס. אהבתי את פליקס ותמכתי בו, לא ציפיתי שהוא יהיה מה שהוא, חשבתי שהוא משהו אחר, אני סקרנית לשמוע עליו עוד.
אמארה, אחותו של אשור מהאימפריה הקרשיאנית. אף פעם לא אהבתי אותה, נראתה לי שאב בעור של כבש, כמו שאומרים.
*הזוגות והאהבה שם (וזה לא משמח).
*המוות- כלומר, עדין היה מוות אחד שאהבתי וכמה שלא, אבל הדמויות שמתו הן אחרות (וזה לא ספוילר, כולם יודעים שבסדרה הזו יש הרבה מוות)
*הקסם תופס יותר מקום מהספרים הקודמים, לטובה ופחות לטובה יחד.
* באופן מפתיע, חיבבתי את ליסנדרה יותר הספר (נחזור לכך בסוף)
#הדברים שנשארו#
*התרגום די גרוע ומתבלבלים בין אותיות, זכר/נקבה וכו', אבל עדין נהניתי.
* מאגנוס וג'ונאס עדין דמויות מעולות.
* גאיוס עדין מלך אכזר.
*הספר עדין מותח ולא יכולתי לעזוב אותו.
* הכריכה עדין מדהימה כמו הכריכות הקודמות, עבודת פוטושופ מדהימה.
* הכתיבה עדין מעולה.
* אני עדין בעד קליאו+ג'ונאס.
*אני עדין שונאת את לוסיה, אלקסיוס ואת הקשר שלהם.
*אהבתי את הספר מאוד והוא קיבל חמישה כוכבים מוצדקים.
והערה: הוא פחות טוב מהספר השני, שהיה הכי טוב בינתיים, אבל הוא עדין מעולה.
*אני שוב מחכה כבר לספר הבא בסדרה.
וכמו שאמרתי, בספר אהבתי את ליסנדרה יותר.
הסיבה לכך היתה פתיח מפרק שלה שגרם לי להזדהות, למחשבה, והייתי רוצה לצטט אותו ולגמור בכך את הביקורת שלי. אני יודעת שהיא יצאה ארוכה מאוד וכל הכבוד למי שקרא אותה עד פה, שהיא אולי שוב מעלה ריב קטן, אך עדין-תודה שקראתם ומי שלא רוצה לקרוא את זה, תודה שקראת. וגם למי שקורא, אני מקווה שיהנה:).
"היא נזכרה שהילדים בכפר היו לועגים לה כשהיתה בת שש, אולי בת שבע. פעם, ילד אחד, מרושע במיוחד, הכשיל אותה בדרכה חזרה הביתה מהיער, כשזרועותיה היו מלאות עצי הסקה שנשלחה לאסוף.
היא לא ראתה את הרגל שהמעידה אותה. והיא לא הבחינה בשלולית הבוץ שמתחתיה עד שנשכבה עליה, עם הפנים בתוך הרפש, עצי ההסקה מתעופפים ידיה ונוחתים בתוך המים הבוציים. הורסים לגמרי.
"ליסנדרה בכיינית," התגרה בה ילד אחר כשהתחילו הדמעות לזלוג מעיניה. חבריו הצטרפו לצחוק. "ליסנדרה בכיינית! בכי עוד יותר חזק, לא שומעים!" הם ברחו משם כשגרגור התקרב, (הערת שוליים למי שלא קרה- גרגור הוא אחיה) אבל היא בקושי היתה מסוגלת לראות אותו מבעד לדמעות. עצי ההסקה נהרסו, אחרי שנדרש לה נצח כדי לאסוף מספיק זרדים וענפים יבשים. בלעדיהם, היה ידעה בבית לא יהיו לא ארוחת ערב ולא חום. היא ניסתה לקום, רק ישבה שם בשמלה מטונפת בבוץ ובכתה.
"תפסיקי את זה," אמר אז גרגור.
אבל היא לא יכלה. היא לא היתה מסוגלת להפסיק לבכות, על אף שרצתה מאוד.
"תפסיקי עם זה," אמר שוב, אחז במפרקי ידיה ומשך אותה בכוח על רגליה. "תפסיקי לבכות!"
"הילד הוא דחף אותי, הוא כל כך רע!"
"ואת מופתעת? הוא לכל מי שמרשה לו. נו באמת, ליז הקטנה. חשבתי שאת יותר חכמה."
"דבריו הפתיעו אותה. "יותר חכמה?"
"אולי את באמת תינוקת בכיינית."
"אני לא!"
הוא דחף אותה עד שכשלה לאחור ונפלה שוב לתוך השלולית. היא הביטה בו בזעזוע.
"את מתכוונת להרשות לי לעשות את זה?" שאל בתקיפות.
"מה?"
"קומי!"
הזעזוע פינה את מקומו לזעם כשעמדה על רגליה. היא נעמה בו מבט, אגרופיה הקטנים קפוצים לצד גופה, ושכחה את הדמעות.
"זה יותר טוב," אמר. "את לא בוכה כשמישהו מפיל אותך. את קמה על רגלייך. את קמה ונלחמת בחזרה. ומהר מאוד אף אחד כבר לא יפיל אותך, כי הם יידעו שלא כדאי להם. את לא תתני לאף אחד לדחוף אותך ולהתעלל בך ולגרום לך לבכות. הבנת?"
אז, לפני שנים, ליסנדרה לא הבינה מה הוא מנסה ללמד אותה. היא ידעה רק שהשמלה שלה התלכלכה, ושאמא תכעס על כך שהיה בזבזה כל כך הרבה זמן, אבל הביאה ליבתה רק בוץ.
קומי. שוב ושוב. תמיד יהיו כאלה שידחפו אותך לבוץ וילעגו לך. הם רוצים לראות דמעות. הם רוצים לראות תבוסה, כי זה גורם להם להרגיש טוב יותר בקשר לחייהם הקטנים והעצובים.
אבל לפעמים קשה לקום בחזרה. לפעמים הבוץ כה סמיך סביבך, עד שאת לא יכולה להיחלץ ממנו. והצחוק הלעגני לא מפסיק."
