- אז מה עשיתם היום?

- אה, סתם. הלכנו לנדנדות בפארק.

- נדנדות? אבל אתם לא ילדים קטנים. מה יש לכם מנדנדות?

- זה מרגיע מאוד. וכיף. יש לך משהו נגד ילדים קטנים?

- לא, לא ממש. אבל ילדים זה ילדים, ומבוגרים זה משהו אחר. ילדים לא יודעים לשלוט בעצמם. כשהם קטנים הם בוכים כל הזמן. אחר כך אם משהו לא מוצא חן בעיניהם הם יכולים להשכב על הרצפה ולבעוט ולצרוח. מבוגרים זה כבר משהו אחר לגמרי.

====

וכן, זה בלבול קבוע. בלבול בין פעילויות ובין התנהגויות. זה שהתנהגויות של ילדים קטנים לא בהכרח מתאימות למבוגרים, לא אומר שפעילויות של ילדים קטנים פסולות. אבל נראה לנו שכן, ולכן נפסלות דרכים הגיוניות להירגע. ונשאר, אני יודעת מה נשאר? סיגריות ואלכוהול. זה אסור לילדים, ולכן בטוח בוגר מאוד.

ובכן, קוראים לי נצחיה, עברתי את גיל ארבעים זה מכבר. הילדה הקטנה ביותר שלי כבר מזמן לא בגן. אם חלילה אפגע בפיגוע חבלני או בתאונת דרכים, אף כלי תקשורת לא יגדיר אותי בתור צעירה. ובכל זאת, אני נהנית מאוד לקחת עפרונות צבעוניים ולמלא משטחים בציור. כיף לי. זה גם מרגיע מאוד. אלא לא ספרים שאפשר לתת לילד בן ארבע או חמש. למעשה, המומחים יאמרו שאף ספר צביעה לא טוב לילד בן ארבע או חמש, בהיותו מדכא יצירתיות והרסני. אבל הוויכוח הזה אינו רלוונטי, שכן בספרים מהסוג הזה ממילא הפרטים קטנים מדי עבור היכולת המוטורית של ילד קטן. וכך, במקום לשבת מול הטלוויזיה ולשמוע על עוד פיגוע, ועוד דקירה, ועוד אסון. ובמקום לברבר את זמני מול הפייסבוק בוויכוחים עם אנשים נורא חכמים שבטוחים שיש להם את התשובות בכיס הקטן, ואיך זה שביבי עוד לא התקשר אליהם ומינה אותם ליועצים בכירים. ובמקום לצאת העירה ולחשוב אם כן או לא מסוכן. ובמקום להתקשקש עם הווטסאפ ולהעביר שמועות לא מבוססות ולהגביר את ההיסטריה. במקום כל זה - אני יושבת לי עם היער הקסום שלי. כלומר של הבת שלי. אני אימצתי לה. ועם העפרונות הצבעוניים שלה, וצובעת עלים, ופרפרים, ופרחים, ושועלים וארנבות ושאר יצורים וצמחים.

מרגיע. מאוד. איכות מדידטטיבית. שולחת את המחשבות לזרימות אחרות. משרה שלווה.

עם זאת, אפשר לשאול מה המקום לסקירה של ספר כזה באתר של ספרים. ובכן, בספרי טקסט הכותב מזמין את הקורא בעקבות דימיונו-שלו. והדימיון של הקורא הולך בעקבות המילים ומשלים אותן. זה היופי בקריאה, שהיא נותנת צוהר לעולמות אחרים, שברובם אינם קיימים. כך גם התמונות בספרי התמונה. סתם התבוננות ודפדוף לא עושה את זה, אבל יחד עם המעשה האיטי של הצביעה, עם ההתחכות העקבית אחרי הצורות והקווים, נפתח גם הדימיון. הציירת יצרה כאן עולמות שונים ומיוחדים, והצובע משלים אותם בדימיונותיו. היא ציירה את הצוהר, ומי שצובע נכנס דרכו לעולם שכולו קסם.

ואם השתכנעתם - קחו את הספר. וחבילה גדולה של עפרונות צבעוניים. נסו ותהנו.

- אז מה עשיתם היום?

- אה, סתם. הלכנו לנדנדות בפארק.

- נדנדות? אבל אתם לא ילדים קטנים. מה יש לכם מנדנדות?

- זה מרגיע מאוד. וכיף. יש לך משהו נגד ילדים קטנים?

- לא, לא ממש. אבל ילדים זה ילדים, ומבוגרים זה משהו אחר. ילדים לא יודעים לשלוט בעצמם. כשהם קטנים הם בוכים כל הזמן. אחר כך אם משהו לא מוצא חן בעיניהם הם יכולים להשכב על הרצפה ולבעוט ולצרוח. מבוגרים זה כבר משהו אחר לגמרי.

====

וכן, זה בלבול קבוע. בלבול בין פעילויות ובין התנהגויות. זה שהתנהגויות של ילדים קטנים לא בהכרח מתאימות למבוגרים, לא אומר שפעילויות של ילדים קטנים פסולות. אבל נראה לנו שכן, ולכן נפסלות דרכים הגיוניות להירגע. ונשאר, אני יודעת מה נשאר? סיגריות ואלכוהול. זה אסור לילדים, ולכן בטוח בוגר מאוד.

ובכן, קוראים לי נצחיה, עברתי את גיל ארבעים זה מכבר. הילדה הקטנה ביותר שלי כבר מזמן לא בגן. אם חלילה אפגע בפיגוע חבלני או בתאונת דרכים, אף כלי תקשורת לא יגדיר אותי בתור צעירה. ובכל זאת, אני נהנית מאוד לקחת עפרונות צבעוניים ולמלא משטחים בציור. כיף לי. זה גם מרגיע מאוד. אלא לא ספרים שאפשר לתת לילד בן ארבע או חמש. למעשה, המומחים יאמרו שאף ספר צביעה לא טוב לילד בן ארבע או חמש, בהיותו מדכא יצירתיות והרסני. אבל הוויכוח הזה אינו רלוונטי, שכן בספרים מהסוג הזה ממילא הפרטים קטנים מדי עבור היכולת המוטורית של ילד קטן. וכך, במקום לשבת מול הטלוויזיה ולשמוע על עוד פיגוע, ועוד דקירה, ועוד אסון. ובמקום לברבר את זמני מול הפייסבוק בוויכוחים עם אנשים נורא חכמים שבטוחים שיש להם את התשובות בכיס הקטן, ואיך זה שביבי עוד לא התקשר אליהם ומינה אותם ליועצים בכירים. ובמקום לצאת העירה ולחשוב אם כן או לא מסוכן. ובמקום להתקשקש עם הווטסאפ ולהעביר שמועות לא מבוססות ולהגביר את ההיסטריה. במקום כל זה - אני יושבת לי עם היער הקסום שלי. כלומר של הבת שלי. אני אימצתי לה. ועם העפרונות הצבעוניים שלה, וצובעת עלים, ופרפרים, ופרחים, ושועלים וארנבות ושאר יצורים וצמחים.

מרגיע. מאוד. איכות מדידטטיבית. שולחת את המחשבות לזרימות אחרות. משרה שלווה.

עם זאת, אפשר לשאול מה המקום לסקירה של ספר כזה באתר של ספרים. ובכן, בספרי טקסט הכותב מזמין את הקורא בעקבות דימיונו-שלו. והדימיון של הקורא הולך בעקבות המילים ומשלים אותן. זה היופי בקריאה, שהיא נותנת צוהר לעולמות אחרים, שברובם אינם קיימים. כך גם התמונות בספרי התמונה. סתם התבוננות ודפדוף לא עושה את זה, אבל יחד עם המעשה האיטי של הצביעה, עם ההתחכות העקבית אחרי הצורות והקווים, נפתח גם הדימיון. הציירת יצרה כאן עולמות שונים ומיוחדים, והצובע משלים אותם בדימיונותיו. היא ציירה את הצוהר, ומי שצובע נכנס דרכו לעולם שכולו קסם.

ואם השתכנעתם - קחו את הספר. וחבילה גדולה של עפרונות צבעוניים. נסו ותהנו.