לא תאמינו, אבל השגתי ראיון אקסקלוסיבי עם ויקטוריה היסלופ, מחברת "הזריחה", ראיון שנערך עמוק בתוככי מוחי הקודח:
"ערב טוב", פצחתי, "ותודה שהסכמת להתראיין לסטטוס שלי בפייסבוק."
"על לא דבר. רק תמהר, יש לי פתיחה חגיגית בחמי טבריה."
ניגשתי ישר לעניין: "את יודעת שאת מזכירה את אונורה בלזק?"
"באמת?" חייכה ויקטוריה.
"כן", חייכתי צהובות, "גם הוא כתב על המשקל רק כדי לשלם את החשבונות."
ויקטוריה החווירה:
"תשמע, הילד בגן אנתרופוסופי. אתה יודע כמה שכר הלימוד שם?"
"לפחות משלמים טוב?" שאלתי.
"לא רע."
"לפי מילה? על המשקל? חופן דולרים לערמת ניירת מודפסת?"
ויקטוריה הצהיבה:
"איך אתה יודע?"
"טוב, תשמעי, אחרי שקראתי את 'הזריחה' אני מכיר את כל המאכלים הקפריסאים מהמאה האחת עשרה ועד היום..."
"וזה טוב?" למלמה ויקי חלושות.
"...לא, זה לא", הקפדתי עמה, "חמישים צורות לסדר תכשיטים על אישה, שבעים וחמש דרכים לבנות בית מלון..."
"טוב", למלמה ויקי, "זה מידע שימושי."
"...ואת כל סוגי המזון, התכשיטים, ברכות המזל בקפריסאית, חומרי הבניין, הצמחים, המשקאות והערסים הלאומנים שמגדלים על האי המסכן הזה."
"מה, קראת הכל?" התפלאה ויקטוריה.
"כן", ציינתי, "אבל כמו שכתב יהודה אטלס, בספרו האפי לא פחות 'והילד הזה הוא אני', 'את הספר מהספריה / גמרתי לקרוא בשעה ורבע / רק כי דילגתי / על כל תאורי הטבע'."
"אתה מעליב", עשתה ויקי מאמץ חסר אמינות להיעלב.
"את מעליבה יותר", החזרתי.
"אבל עשיתי תחקיר!" ציינה ויקי נואשות.
"תני לי לנחש: קראת את הלונלי פלאנט של קפריסין?"
"לא! מה פתאום! את מדריך שיחור."
"פלוס ערך הוויקיפדיה על קפריסין?"
"אבל באנגלית! השקעתי!"
הרמתי ידיים.
"לפחות נהנית כשכתבת את הספר?"
ויקי נשמה עמוק:
"אני רוצה עורך דין."
"יש עלילה, יש אקשן ויש אפילו כמה סגירות מעגל בסוף. יעיל מאד", הוספתי.
ויקטוריה הביטה בי בחשדנות מוצדקת:
"זו מחמאה?"
"טכנית, את יודעת לכתוב."
ויקי הנהנה במורת רוח:
"אני קולטת אותך. חתיכת נחש שכמוך."
"מה פתאום?" הרמתי גבותי בפליאה, "אני רק מנסה לעזור למי שבטעות יקרא את מה שכתבתי, להגיע להחלטה מושכלת."
"יש גזר דין?" שאלה ויקי ביאוש.
"שני כוכבים מתוך חמישה. מצטער. אני מקווה שהתרגומים לעשרים שפות והסרט ההוליוודי על פי ספרך – והמקום - ינחמו אותך על הביקורת שלי, בין שאר אבלי ציון. אם כי יש לי הרגשה שכתבת את זה מראש כתסריט להוליווד, אבל כשדחו את זה עשרה מפיקים החלטת להציע את זה למוציאים לאור בתור ספר."
ממבטה ההמום של הסופרת הבנתי שלא הייתי רחוק מהאמת.
"בינינו, ויקי - אפשר לתת לך עצה?"
ויקטוריה בהתה.
"תסגרי את הפה. שלא תבלעי זבוב."
ויקטוריה התעשתה מהר:
"אפשר לשחד אותך?"
"אל תדברי ברמזים. אם את רוצה משהו, דברי דוגרי."
"אני מציעה לך תכשיטים! אוצרות! יהלומים! פנינים! בשביל שלא תפרסם את הביקורת הזו!"
ויקטוריה החלה לבכות, אך הייתי נחוש להגן על קהילת הקוראים. עשיתי נסיון אחרון:
"אבל למה כתבת את זה?" שאלתי נואשות. "הרי רואים שכל כך לא רצית לכתוב את זה. הדמויות מחוקות כמו המחברת של הבת שלי אחרי שיעורי בית בחשבון."
ויקטוריה קמה על רגליה הרועדות. הבנתי את הרמז:
"ויקטוריה היסלופ, אני מודה לך על הזמן שהקדשת לסטטוס שלי. וכעת אני עובר לספר הבא..."
"אתה בוגד בי עם ספר אחר?" קטעה אותי ויקטוריה. היא נשמעה פגועה יותר מכפי שתיארתי לעצמי שאפשרי בקרב קהילת הסופרים-לפי-משקל. ניסיתי להישמע בלתי-מתנצל ככל האפשר:
"כן, אה... רומן ביכורים."
ויקטוריה גייסה את שרידי הכבוד העצמי שלה:
"אני מוכנה להתערב איתך שאני עולה עליה."
משכתי בכתפי:
"שכנעי אותי."
"אני עשיתי תחקיר על קפריסין. היא לא."
"אהמ." כחכחתי. "עם זה אני לא יכול להתווכח."
ויקטוריה חייכה חיוך ניצחון ונפנינו איש לדרכו. היא - לחיים חסרי האמינות של המשתאות וההפקות ההוליוודיות של ספריה, ואני - לחיי הצנועים והאמינים מעט יותר, ששום דבר לא קורה בהם חוץ מרומנים בינוניים שמסרבים להתרומם, ובלבי - התקווה לגלות את הסטונר הבא.
וכך הפסדתי ענק יהלומים כחולים, שרשראות פנינים, תכשיטים שעוברות שלושים דורות במשפחה ופנינה קטנה וקצת מעוכה בטמבון, יד שניה ממנהל מועדון לילה קפריסאי שהגורל התאנה לו.

קראתי הרבה ביקורות גרועות על הספר הזה..
ובכל זאת נתתי לו הזדמנות,
ומה אגיד לכם- לדעתי ספר מעולה!
הדמויות, הסיפור, המיקום.. הכל..
קראתי אותו ברצף ולא יכולתי להפסיק.
אני ממליצה..

לויקטוריה היסלופ יש נוסחה קבועה. היא לוקחת תקופה היסטורית בה אירע משהו אשר נכנס לספרי ההיסטוריה, וזה סיפור המעטפת, כשלצידו מתפתח סיפור אנושי, כשבמרכזו סיפר אהבה, או סיפור משפחתי. וזה עובד. הפרט אל מול הכלל, הקטן אל מול הגדול. סיפור אנושי, משפחתי, כשברקע מתחוללת מלחמה, זו נוסחה מנצחת.

מלחמת טורקיה קפריסין פילגה את האי לשני צדדים: הצד היווני והצד הטורקי. זה סיפור המעטפת של הזריחה. שהוא החלק הכי טוב בספר הזה. אבל לצערי הרע עולה על הטוב בספר הזה. החל בחוסר אחידות במקצב הספר, דמויות שטחיות, עד כדי אבסורד. מי שהיה "טוב" הופך באחת ל"רע" מבלי לעבור תהליך שיגרום לדמות להפוך את עורה בצורה כזו.

יש לי בעיה קשה עם אמינות.כן, גם בסיפור צריך לשמור על רמה מסוימת של אמינות. אני יושבת וקוראת את הפתרונות של היסלופ בצורת מבצעים צבאיים שלא היו מביישים את בכירי המוסד, ואולי אף היו גורמים ללסת שלהם להישמט.

לא מספריה הגדולים של היסלופ. נקודת האור היחידה בספר היא הקטע ההיסטורי, המלחמה, המאורעות.

אם תשאלו לדעתי, על זה אפשר לוותר.

נתונים טכניים:
שם הספר: הזריחה
שם הסופרת: ויקטוריה היסלופ
סוגה: פרוזה
שפה מקור: אנגלית
מספר עמודים: 398
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
שנת הוצאה: 2015

סקירה:

זהו ספרה הרביעי של ויקטוריה היסלופ שתורגם לעברית, וגם אני בין מעריציה לא דילגתי עליו. קהל הקוראים בוודאי מכיר את ההרגשה של ציפיות מסופר אהוב... נכון? אני מודה שהיו לי ציפיות מהספר "הזריחה" והפעם, בניגוד לספר הקודם "חוטים מקשרים" אני לא יכולה להגיד "Wow".

גם הספר הזה עוסק באגן הים התיכון, והפעם ויקטוריה היסלופ לקחה אותנו לסיור ב"פמגוסטה" שבקפריסין. (עיר נמל בחוף המזרחי של קפריסין מזרחית לניקוסיה).

רקע: ב-1974 התורכים פולשים לפמגוסטה שבקפריסין והתושבים נמלטים ומשאירים מאחוריה עיר רפאים. כיום העיר נקראת "ורושה", ועד היום היא מצוייה מאחורי גדרות תיל של הצבא התורכי ועדיין עיר שוממה.

הסיפור מתחיל ב-15.8.1974 בפמגוסטה. מקום של שמש ים תיכונית עם שמים נקיים מעננים. חוף לבן וים בצבע טורקיז. עיר תיירותית עם היסטוריה מסבירת פנים.

כל היופי והאופוריה הללו נקטעים ב-1974 , עם פלישתו של הצבא התורכי שבעקבותיה חולקה העיר. כל העלילה מתמקדת על רקע היסטורי של הפלישה במספר דמויות ומשפחות:

סאוואס פפקוסטה, בן 33 נראה קצת מבוגר לגילו, איש חסון ושאפתן.

אפרודיטי-אשתו של סאוואס וביתם של טריפונס וארטמיס מרקידיס. משפחה עשירה בעלת נכסים, בתי מלון וספינות בפמגוסטה. האם ארטמיס לא התלהבה מהשידוך של ביתה לסאוואס, מכיוון שהוא בא ממשפחה חקלאית זעירה,ולטענתה אינו מתאים לביתה המשכילה והיפה.

למרות כל העושר, אובדנו של דימטריס,בנם של טריפונס וארטמיס האפילו על חיי היום יום. (בנם ואחיה של אפרודיטי, נהרג במהומות שהתחוללו בניקוסיה ב-1964 בין הקפריסאים לתורכים). טריפונס המשיך בעבודתו ואילו ארטמיס נותרה ספונה בתוך ביתה, כשתריסיו מוגפים ימים ארוכים. לאחר נישואי אפרודיטי לסאוואס, הוריה של אפרודיטי- טריפונס וארטמיס עזבו את קפריסין ועברו לאנגליה, כאשר סאוואס ואפרודיטי נותרו בקפריסין, והמשיכו לנהל את נכסי משפחת מרקידיס.

הנכס הראשון שסאוואס תקע בו יתד בהשקעה כספית של חמו – טריפונס היה בית המלון "הזריחה".

מרקוס- יד ימינו של סאוואס ניהל את מועדון הלילה של המלון "קלר דה לון". הוא ידע להקסים את סאוואס, במיוחד על ידי כך שרווחי המלון הכפילו את צפיותיו, מפני שהרווחים נבעו מהצלחתו של מועדון הלילה ה"קלר דן לון", בניהולו של מרקוס. ההשקעה והפאר הניבו פירות וכך גם הכיסים הלכו ותפחו, אך לא לזמן ארוך, ומשפחת פפקוסטה עברה מהר מאוד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

לדמויות הללו מתווספות שתי משפחות: משפחת אזקאן-קפריסאים ממוצא תורכי ומשפחת סקארוס, קפריסאים ממוצא יווני.

החלק הראשון של הספר מתרכז בסיפור אהבה ומשולש רומנטי, על רקע הפלישה התורכית לפגמוסטה, והחלק השני מתרכז בשתי המשפחות, כאשר החברות ביניהן נוצרה בגלל נשות המשפחה.

ויקטוריה היסלופ מצליחה לקחת את הקורא לטיול ברחבי העיר, בעת הפלישה ולאחריה, ומאירה בזרקור על תקופה היסטורית, שכמעט ולא משוחחים עליה. על גבי אותו רקע היסטורי, היא שוזרת ורוקמת מערכות יחסים מורכבות, שאולי לא היו מתקיימות לולא אותה פלישה תורכית.

יש בעלילה הזו אהבה, קנאה, חברות, בגידה, מוטיבציה, השגיות, פוליטיקה, נקמה, שפיכת דם, איבה, נאמנות, אובדן, אונס, ביזה, וגם לא מעט חמלה. מאידך גיסא ולמרות כל התרכובת הזו, לא מצאתי עומק בדמויות ולעיתים "עודף מיותר". לדוגמא, לא הבנתי מה היה הקשר של האורחת מגרמניה במלון - פראו ברוכמייר לעלילה הזו. לטעמי דמות מיותרת שהוסיפה עוד כמה שורות לספר. ככל שהמשכתי בקריאה הרגשתי שהחלק הראשון והשני מתחברים באילוץ וללא תחכום של ממש.

הכישרון של ויקטוריה היסלופ מתבטא בכתיבה ובסגנון הרגיש שלה, שעל אף שהעלילה לא מתוחכמת, היא מצליחה לשאוב את הקורא לפנימיותה, ולוא רק בגלל פיסות היסטוריה מעניינות. כן, היא בהחלט יודעת לתאר את הרגעים המיוחדים של כל דמות, את מלחמת ההישרדות ושהחיים הם מעל לכל, אבל הפעם היה קצת חסר משהו...

לטעמי ואני מדגישה רק לטעמי, העלילה בספר הזה מדומה לתבשיל שחסרים בו תבלינים. מי שמחפש ארוחה עסקית יוכל להתענג עליו גם ללא תבלינים, אך מי שמחפש ארוחת גורמה, עלול למצוא את עצמו מחפש איפה הגורמה.

אין כאן המלצה או אי המלצה, כל מי שאוהב את סגנונה הייחודי של ויקטוריה היסלופ, ואהב את הרומן הראשון שלה "האי של סופיה" והאחרון שהיה אהוב עלי במיוחד "חוטים מקשרים", ייהנה גם מהספר "הזריחה", למרות היותו נטול תבלינים אבל עם מרכיבים בסיסים טובים.

בסולם הכוכבים שלי, אפשר לקרוא, זה לא מוקפץ סיני, או פסטה אל-דנטה, אבל בהחלט סלט ירקות דיאטטי, בלי שמן זית, לימון, מלח וקצת פלפל...

בסולם לי יניני: 3 כוכבים מתוך 5 כוכבים.

לי יניני

קראתי את שלושת הראשונים של ויקטוריה היסלופ ואהבתי אותם ואני יכול לומר זאת גם על ספרה הרביעי "הזריחה". אני אוהב בעיקר את עיסוקה בנושא הסכסוכים הפוליטיים השונים ומה קורא לאדם הפשוט אשר נקלע בעל כורחו לסכסוך או עימות פוליטי כזה המעורבים בו כוחות החזקים ממנו בהרבה.

הפעם לקחה אותנו היסלופ לא הרבה שנים לאחור, אל ימי הפלישה הטורקית לקפריסין. היסלופ בונה בספרה מספר דמויות כאשר לכל אחת מהן דרך משלה להתמודד עם המצוקות הקשות הנכפות עליהן עקב המצב הפוליטי הרעוע בקפריסין של מקאריוס, וכן לאחר נפילתו וכבוש צפון האי על ידי הטורקים.

פמגוסטה שהייתה בעבר עיר תוססת ומלאת תיירים ושמחת חיים, הפכה לבת ערובה של ההיסטוריה והכיבוש של הצבא הטורקי בקפריסין. הסיפור הוא סיפור אנושי והוא משקף את הטרגדיה של הקפריסאים בכלל (טורקים ויוונים כאחד) שנעקרו מבתיהם, כפריהם ועריהם, שבהם חיו במשך דורות. בתווך, סיפור על אחווה בין משפחה טורקית למשפחה קפריסאית ממוצא יווני אשר הגורל המשותף שהתאכזר לשתיהן, מחבר בינהן חיבור אנושי וכנראה יוצא דופן באותן הנסיבות בקפריסין של 1972.

מה שעושה את הסיפור של פמגוסטה טרגי במיוחד הוא העובדה שהעיר נותרה קפואה, מוקפת בגדרות תייל והפכה לעיר רפאים למשך עשרות שנים.

שורשיו של הסכסוך היווני טורקי נעוצים עוד במאה ה-16 אז כבשו לראשונה הטורקים את האי. 500 שנות סכסוך ללא פתרון הנראה באופק, מעניין מה זה אומר על הסכסוך הקרוב יותר לליבנו.

יש בספר כמה קטעים המזכירים קצת רומנים למשרתות אבל אלו בעייני חלקים זניחים ולא העיבו אפילו במאום על הנאתי מהספר.

אני כמובן ממליץ.

הפעם ויקטוריה היסלופ לוקחת אותנו לקפריסין!
נחמד מאוד לטייל עם ויקטוריה היסלופ כי עבודת הרקע שלה תמיד מרשימה ועוזרת לדמיין טוב יותר את הסיפור.
הרבה פעמים לקרוא בספרים שלה זה כמעט כמו לפתוח ספר היסטוריה ואצלה גם על הדרך מקבלים גם סיפור טוב.
אז זהו שהפעם קיבלתי את כל ההיסטוריה (המרתקת) בלי הסיפור.
אין ספק שההיסטוריה של קפריסין מאוד מעניינת, המלחמות עליה והאוכלוסיה המעורבת שלה של יוונים וטורקים יוצרים באמת רקע מדהים לסיפור אבל איפה הוא?

סיימתי כבר לקרוא כמעט חצי ספר ועדיין לא הבנתי לאיפה העלילה זורמת. מי הדמות הראשית? מי מוביל פה את הסיפור?
אז באמת מהחצי השני דברים יותר התפתחו לכיוון מסויים והרגשתי שאני מפוקסת על קו העלילה אבל אז קרה משהו שאחד הדמויות עשה (אני בכוונה לא עושה ספויילר) שמבחינתי לא התאים לאופי שלו כפי שהועבר אלינו בכל חציו הראשון של הספר.
אני כבר אמרתי מספר פעמים בביקורות על ספרים אחרים שאחד הדברים שמפריעים לי בספר זה כשהדמות לא אמינה בעיניי.

מעבר לזה היה חסר לי פה כל כך סיפור אהבה! ויקטוריה היסלופ יודעת לתת סיפור אהבה! הרי היא עשתה את זה כל כך יפה ב"אי של סופיה" וב"חוטים מקשרים" (גם בריקוד של סוניה אבל הוא בכל מקרה ספר לא טוב...כלום לא יעזור לו).
אני חושבת שאם פה היה מעורב גם סיפור אהבה טוב הספר היה יותר מתרומם וכובש.

בגלל שתי הבעיות הנ"ל הספר הזה הוא רק בסדר. מעניין בגלל ההיסטוריה והאירועים אבל לוקה בחסר בכל מה שקשור לעלילה.
חבל.

ספר מקסים המתאר תקופה קשה בקפריסין - פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974.
בתחילת הספר מתוארת תקופת שגשוג ושפע לבני הזוג פַּפַּקוֹסטָה שחונכים את מלון "הזריחה" –
המלון המפואר והחדיש ביותר על קו המים, המתווסף למלון נוסף בבעלותם...
תיאור הפאר והעושר, מסיבות הקוקטלים, התכשיטים היקרים, הבגדים המרהיבים וכד'
יבואו בניגוד גמור למה שיתרחש בהמשך..
לפתע הכול נקטע בעקבות המלחמה.
העיר מופגזת וכל תושבי פמגוסטה נמלטים מהעיר בבהלה, במכוניות, באוטובוסים או ברגל.
מסיבות שונות נשארות בעיר רק 2 משפחות בלבד – משפחת גאורגיו היוונית ומשפחת אזקאן הטורקית
שלא יודעות זו על קיומה של זו. מלון הסנרייז ("הזריחה") מחבר בין המשפחות שמנסות לשרוד
ולהסתתר מפני החיילים הטורקים המפטרלים בעיר הכבושה...
מומלץ בחום.

סיימתי הבוקר לקרוא את הספר, סיפו אהבה שמשתלב במלחמה קשה בין טורקיה לקפריסין בשנות השבעים מלחמה שהניבה את רוב האזרחים מביתם בהתחלה בגלל הפחד מה הפגזות ובהמשך הרעב שבר אותם. הטורקים הרסו הכל הפגיזו והשמידו כל חלקה טובה. אחר כך בזזו את החנויות בעיקר חניות מזון. האזרחים שאף אחד לא דאג לצרכיהם גם לא למזון החלו לחפש מזון בחנוײַות המזון הנטושות, אבל גם זה נגמר, המלחמה נמשכה ונמתחה לאורך שנים וגרמה לכך שכל הזמן משפחות שבתיהם לא הופגז נטשו בכל אופן את הבית בגלל שלא מצאו מזון, הטורקים נכנסו לבתים שלא הופגזו ושדדו מהם הכל. הביזה השתוללה שם ע״י הטורקים. לצאת לרחוב היה ממש מסוכן, יצאת ולא ידעת אם תזכה לחזור. כל זאת לאורך תקופה ממושכת של שנים. כל התיירות הרבה והמשגשגת נהרסה כליל. ספר קשה אבל מרתק. רומן הסטורי.

הרבה זמן לא כתבתי ביקורת על ספר וזה מוזר לי לכתוב עכשיו קל וחומר אחרי שקראתי את הספר הזה שפחות התחברתי אליו מבין ספריה של ויקטוריה היסלופ (שאני מאד אוהבת את ספריה כך שזה מוזר לכתוב את הביקורת הפחות נעימה)
הספר הוא טוב כלומר אפשר לקרוא אותו ולהתחבר אליו, אבל אני פחות התחברתי אל הדמויות הם לא נכנסו אצלי ללב. המשכתי לקרוא בכל זאת כי רציתי לדעת מה עולה בגורלם של הדמויות בסיפור הרווי מלחמה והרבה יזע ודמעות עם הרבה חמלה ואחווה לעומת זאת. סיפור מעורר תהיות על עולמנו, על האנשים שחיים בנינו, השונה והאחר.
סיפור שיש בתוכו גם אהבה ומשפחתיות לצד מלחמות ושנאה.
יש בו הרבה סיפורים קטנים, שמתחברים לסיפור אחד גדול (שאולי קצת מבלבל בהתחלה, אבל כשנכנסים וקוראים עוד ועוד, אז מבינים את החיבור בין הסיפורים והאנשים בסיפור.)
ובכל זאת למרות ארבעה כוכבים שנתתי לספר, אני ממליצה עליו בחום בגלל הרקע וההיסטוריה שיש בספר שאפשר ללמוד ולהחכים ממנו. (מלחמת האזרחים בקפריסין בין הקהילות של יוון וטורקיה)