יש ספרים שהתקציר שלהם נשמע נפלא אבל בכל זאת אתה לא מרשה לעצמך לצפות מהם יותר מדיי, ואז הם מפתיעים אותך וסוחפים אותך.
הספר אכן מתחיל בתיאור שטחי של חבורת "מקובלות" אמריקאיות מטומטמות ומעצבנות, אבל לאט לאט אפשר לראות תהליך התבגרות לא שגרתי, לאט לאט מראים לך איך כל צעד בחיים יכול לשנות את כל היום שלך, את כל החיים שלך, ואת החיים של הסובבים אותך. זה גם לא ספר על רומנטיקה ואהבה קיצ'ית, אלא מציג גם את הצד השני הסתמי שזוגיות יכולה להגיע אלייה.
הספר הזה מלא בדמויות שלא קל להתחבר אליהן, אך מגלים רבדים ומתחילים להבין אותן, אולי לא להסכים עם דרכי הפעולה שלהם, אבל כן גורם לך להבין שיש דברים שהם נסתרים מן העין.
לדעתי, הסיפור הזה הוא קודם כל על חשבון נפש שמתגבר ומסתבך, על חברויות ואומץ, על השלמה ועל קבלה, וכמובן גם על מעשים טובים בים של אנוכיות וחוסר אמפתיה בסיסית לבני אדם.
זה ספר שהשאיר אותי בתהייה בדבר הרנדומאליות הנוראית של החיים, ועל לקיחת אחריות גם עלייה.
לכן, הסיפור הזה הוא באמת על החיים האמיתיים, למרות הרובד הבדיוני שלו.


"רוב הזמן - תשעים ותשעה אחוז מהזמן - אתה פשוט לא יודע איך ולמה החוטים נשזרים זה בזה, וזה בסדר. אתה עושה מעשה טוב, ומשהו רע קורה. אתה עושה מעשה רע, ומשהו טוב קורה. אתה לא עושה כלום, והכל מתפוצץ.
ולעיתים ממש ממש נדירות - בזכות יד הגורל או איזשהו ציאוף מקרים, כמו פרפרים שחובטים בכנפיהם סתם ככה, ופתאום על קצוות החוטים נשזרים לרגע - יש לך הזדמנות לעשות את הדבר הנכון".

מי שמכיר את ספרייה הישנים של היסלופ יכול להתאכזב.
חשבתי בהתחלה לעזוב את הספר, את האמת הוא שיעמם קצת, ולא התחברתי לאף דחות.
החלטתי עקב היכרות עם שאר הספרים שלה להמשיך, ואכן החל מעמוד 150-200 הספר פתאום השתפר פלאים. והזכיר לי קצת את קודמיו.
עדיין לא התחברתי מדיי לאף דמות (היה גם קשה לעקוב אחרי כל הדמויות המרובות), אבל בסוף הספר כן הבנתי מה הרעיון וההגיון שלו, ואני שמחה שקראתי אותו. אכן מחציו השני לפחות - ספר טוב.

בד"כ אני נמשכת לסיפורים קיצוניים, אך הפעם משהו התפספס לי.
אולי זו הכתיבה. אני מבינה שהחוסר בסימני פיסוק, החזרות המתישות על אותם דברים וסגנון הכתיבה של ילד ביסודי - בעצם באים להביע את מצב הדמות.
אולי זו העלילה - שפשוט לא מתקדמת לשום מקום, אחרי 200 עמודים כל מה שאני יכולה להגיד שסופר לי זה על שגרת היום - הארוחות ההקאות וההרצאות. כמה אפשר לטחון מים?
אולי זו אני הבעייתית. אני מאמינה שספרים מסוג כזה זה או שאתה ממש ממש מתחבר, או שבכלל לא. והאמת שאני מאמינה שהפעם "זה לא אתה זה אני".

לקח לי שני פרקים עד שהתחלתי לרפרף.
משעמם, כתוב בצורה עייפה ומייגעת.
גם אם יש בספר הזה סיפור מרתק, לא הצלחתי לא להירדם בנסיון להגיע לאותו הסיפור.

הגעתי קצת אחרי האמצע.
הספר לא אמין בעיניי,
הרגשתי כאילו הנסיון להרכיב עלילת פתיחה כדי לתאר דרכה את הדמות הראשית לא משכנע,
או כאילו הקטעים הסוטים בספר באים לכפר על כל מה שחסר ב200 עמודים הראשונים של הספר,
הרגשתי שהספר מאולץ, לא מתפתח לשום מקום משמעותי,ובגלל זה גם מאוד לא התחברתי עם הדמות שנהייתה גרוטסקית יותר עם כל פרק ופרק.
אני אסיים את הספר רק כי אני לא אוהבת לסיים באמצע,
אבל לכל מי שחושב לקרוא אותו - עזבו, לא תפסידו כלום.

בספר הזה אין תחכום, כל מילה היא פשוטה כמשמעה - מה שגורם לספר הזה להיות זורם. עד כדי כך שתוך יומיים סיימתי אותו בלי לאבד ריכוז מדיי פעם.

אני חושבת שהסופרת יכלה להאריך אותו עוד קצת ולשים לב יותר לפרטים הקטנים, לדוגמא - אני לא חושבת שהיא פירטה מספיק על ההשפעה של המגפה על העולם, היא הזכירה מדי פעם כמה השפעות ללא פירוט אך הדבר היחידי שבאמת היה מפורט עד כדי כך שאפשר לדמיין זה הפחד מהחיים בגלל גנבים ואנשים שחוטפים בחורות.
היו גם דברים לא מאוד הגיוניים, כמו שהאיש שחטף אותה והתחתן איתה כנגד רצונה נישק אותה פעם ראשונה רק אחרי כחצי שנה, וכל שאר הזמן שהם היו "ביחד" הוא נישק אותה רק עוד פעמיים, ורק פעם אחת ניסה יותר. בכל הסיפורים שחוטפים בחורות זה לא נגמר בטיול בפרדס התפוזים, וזה לא משקף מצב של אנשים שיש להם רק עד גיל 20-25 לחיות, עם כל הצער שבדבר.

מה שכן, הסיפור הכללי מעניין, ומה שהכי אהבתי הוא שאין ריבוי דמויות מוגזם שסותר את כל העלילה מהתפתחות (כמו הספרים המאכזבים האחרונים שקראתי).
אהבתי את התלבטויות והסתירות הפנמיות של הגיבורה לגבי המקום בו היא חיה והאיש אליו היא "נשואה", אין שחור לבן, היא לא מתכחשת שהיא מתרגלת למותרות ושהיא יודעת שהיא תתגעגע אלייהם, ולא מסתירה רחמים וחיבה כנה שהיא מפתחת לבעלה.

אני יכולה להבין למה הספר הזה סומן כספר נוער, ולמרות שציפיתי ליותר, בסופו של דבר לא התאכזבתי שקראתי אותו, ונהנתי לא מעט.

ספר מטעה.
הסיפור אמור להיות סיפור אהבה שלא מצליחה אך לא נשכחת, סיפור על אישה ששוברת מוסכמות ישנות על הצפייה מנשים,
כשבפועל, אין פה סיפור אהבה, ולא נותנים לנו צאנס להתגעגע אלייה.
הדבר היחידי שאפשר להגיד בלב מלא זה שהאישה 'התאהבה' בבחור בשל ביצועיו במיטה,
לאחר מכן יש עמודים בודדים שמהם הקורא אמור להרגיש את הכאב שבפרידה שלהם, ואת הגעגוע לדבר ה"אמיתי", שבהם מסופר על כמה ילדים הוליד כל אחד במשך 13 שנה, ואז כשהם נפגשים שוב, נחשו מה קורה.
רק אחרי 13 שנים ורק בגלל שהבחורה פצועה, הם גם מדברים על החיים. הגיע הזמן לא?!
סיפור אהבה לא אמין, ללא רקע וללא התקדמות ממשית, גיבורה שאמורה לשבור מוסכמות רק מגבירה אותן כשמפנטזת כל חייה על בחור אחד ששכבה איתו פעם, ולכאורה התאהבה בו.
מיותר לציין שלא סיימתי את הספר. אמנם יש בו רק 230 עמודים אך אין בו שום סיפור שום מסר ושום דבר שמשך אותי לסיים אותו.

מאוד נמשכתי בחנות לספר הזה.
נראה לי כמו רעיון מקורי ושונה שיעניין ויסחוף.
למרות שאני לא מתלהבת על ספרי משפטים חקירות רציחות וכו', קניתי את הספר.
בד"כ ספרים לא מושכים אותי או מעניינים אותי עד האמצע, עד שהעלילה מתחילה לתקתק, אך בספר הזה זה היה הפוך.
ישר נשאבתי לעולם הקודר והשונה של קורא המחשבות. נהנתי מאוד.
באמצע הספר, לעומת כל ספר אחר - נהיה לי משעמם.
קרו שני דברים מרכזיים - ההראשון הוא, שהסופרת התחילה להסתמך על הייחוד הרעיוני של כתיבת המחשבות, והתחלתי להרגיש שהיא כבר חוזרת על עצמה.
דבר שני - העלילה התחילה להתפתח, וכמו שאמרתי- אינני חובבת ספרי משפטים. אך בספר הזה, חוסר העניין הוכפל כאשר עלילת המשפט הייתה מאוד לא 'עלילתית' - שוב - כי הסופרת הסתמכה על הייחודיות של קריאת המחשבות.
אני נותנת לו שלושה כוכבים כי הוא כן בחציו הראשון היה מאוד מעניין וייחודי. חבל רק שבסוף היתה תחושה שהסופרת "נחה על זרי הדפנה". ואכן עזבתי את הספר 100 עמודים לפני הסוף, ובטח אחזור לסיים אותו עוד שנים - שלושה ספרים שאקרא. עכשיו אני לא מצליחה לסיים אותו כי יש לי תחושת מיצוי גדולה מאוד מהספר.

ספר חביב וקליל,
מעט מדי עלילה יותר מדי פירוט על החרמנות של גיבור העלילה.
לפעמים מצאתי את עצמי אומרת "אויש נו באמת"
מי שמחפש ספר סתמי להעביר את הזמן בלי להצטרך לחשוב יותר מדי - זה בשבילו.