ביקורת ספרותית על אם אשמע קול אחר מאת חיותה דויטש
ספר בסדר

---

כתבתי, ונמחק לי, ונמאס לי, והתעצבנתי אז אומר רק בקצרה: זו טיוטה נהדרת לרומן. יש בו את כל התשתית, גם הרעיונית וגם העלילתית. אלא שהוא סובל מהיפוך תפקידים מוזר, כמו אדריכל שמבליט צנרת מחוץ לקירות הבית, נמצא הרקע בחזית, והחזית ברקע.

שנת 2007. שנתיים לאחר ההתנתקות, שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה. עוזיה, אישה דתית בשנות הארבעים לחייה, עורכת בכירה בעיתון נפוץ, גרושה טרייה ונטולת ילדים, פורשת לצפון בחיפוש אחר שקט. היא מוצאת מושבה קטנה וציורית, ומשתקעת בה. א עוזייה מוצאת מקום נעים במושבה צפונית עלומת שם, משתקעת שם, ובונה לעצמה שגרה קטנה. ואז מקבלת על עצמה את ניהול בית הקפה המקומי, ופותחת בו קבוצת כתיבה, המסייעת לה להיזכר ולספר את סיפורי נערותה ובגרותה. לא שהשקט רחוק ממנה. או כמו שהיו אומרים חכמי זן ניו אייג'יים: היא הביאה איתה את עצמה. קבוצות "תג מחיר" עלומות פושטות ברחבי הארץ, ואנשי המחלקה היהודית בשב"כ בטוחים שקצה החוט נמצא אצל עוזייה. וכך שלוותה מופרת, ומטלטלת את עולמה הרעוע גם ככה.

הכריכה האחורית מבטיחה "רומן סוחף, רחב היקף ומותח. באמצעות תיאורו של משבר קיומי-אידיאולוגי בחייה של אישה אחת, משרטטת חיותה דויטש את קורות השבר והפיצול שבין מתונים לקיצונים בחברה הישראלית. סיפורה של הגיבורה – מילדותה בתל אביב התמימה ועד בגרותה בישראל השסועה – שזור ברגעים מכוננים (מלחמת יום הכיפורים, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות) ומלא בדמויות ססגוניות, בהן רב אידיאליסט, פסנתרנית דיכאונית, צייר מרדן ונערת גבעות פרועה."

ובכן, סוחף ומותח הוא לא. בנוגע ל"רחב היקף" יכול להיות שאפשר להחשיב אותו ככזה, משום שחיותה דויטש כורכת בעולמה של עוזייה את כל התרחשויות ההיסטוריה הישראלית למין שנות השבעים המוקדמות, ועד שנות האלפיים. עם זאת אפילו ההגדרה "רומן" בעייתית מאוד בעיני. עוזייה מעידה על עצמה שהיא "לא טובה בפרטים" ועל כן ממעטת בתיאורים. ואולי זאת לא עוזייה, אלא חיותה. העלילה ממוקמת בעיירה ציורית בצפון, בתוך בית קפה, ובכל זאת קשה לקורא לתאר אותם לעצמו. לא צומח, לא חי, לא דומם. רוב ההתרחשויות המתוארות באות מתוך קבוצת הכתיבה, היושבת בתוך חדר סגור. רוב הסיפור מובא ברטרוספקטיבה של היזכרויות, ולא במהלך ההתרחשות. וחלק ניכר מוקדש לטקסטים.

הכותבת מתמקדת במדרשי אגדה ובניתוחם, בתיאור קבוצת כתיבה, בפירוט הדמויות המשתתפות בקבוצה הזאת, ובעוד פרטים שוליים. במקביל היא משאירה את הדמויות העיקריות שטוחות ומובלעות ברקע, ואת מהלך העלילה קלוש ולא משכנע. והדמויות הללו, או לפחות רבות מהן, ממתינות שם ברקע, ומחכות לקבלת נפח. הדסה, החברה הוותיקה. שניאור האח שלה והמחזר הוותיק של עוזייה. אברהם, שהתחתן עם עוזיה, אבל אהב את הדסה. אלומה, הבת מחפשת הדרך של הדסה. כולם יכולים לקבל נפח, ומושטחים הצידה. ועל כולם, דמותו של ארי בן ישראל מהווה פספוס גדול. פרופסור להיסטוריה, כריזמטי, סוחף, פרובוקטור, מאמין בעליונותו האישית, רודף נשים וזורע כאוס בכל. כמה אפשר לפרוס עלילה סביב דמות כזאת. וגם הוא מושטח הצידה לטובת רחשי ליבה האישיים של עוזיה, החפירות הפנימיות שלה, ועוד ועוד מדרשי אגדה.

גם עומס האירועים ההיסטוריים השזור בחייה של עוזיה הוא מוגזם. וכן, קורים צירופי מקרים גם בחיים האמיתיים. אמא שלי נולדה יומיים לפני קום המדינה, אני נולדתי בשנה של מלחמת יום הכיפורים, ורבים מבני גילי נולדו במהלך המלחמה עצמה. את הבן שלי ילדתי בשבוע של רצח רבין. קורה. אבל מינון צירופי המקרים בספר הזה גדול הרבה יותר. כמעט כל מאורע בחיי המדינה כרוך במאורע דרמתי בחייה של עוזיה, ולהיפך. המינון המוגזם מושך את הקורא לכיוון הסמלי-אלגורי. קשה שלא לחשוב שעוזיה היא-היא הציונות הדתית כולה, על עקירותיה, שבריה וטלטוליה. וכך יוצא הסיפור מידי פשוטו, וחבל.

כן, כן. זו הגירסה הקצרה. לא תאמינו. עוד אוסיף בנוגע לשם, שהיה מוכר לי אבל רק במעומעם. שם הספר הוא ציטוט מתוך הפיוט של מוסף של יום הכיפורים הנקרא "אלה אזכרה" ועוסק בפירוט מזוויע במותם הנורא של "עשרת הרוגי מלכות". בזמן הפיוט הזה אני יוצאת מבית הכנסת, כי אני לא יכולה לסבול אותו. אולי זה היה צריך להיות הרמז הראשון האומר שהספר הזה אינו בשבילי.

ושוב - בסיס טוב, המון פוטנציאל, מימוש מפוקשש. טיוטה טובה, וחבל שאין עיבוד טוב יותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אם אשמע קול אחר