ספר מאד מאד ישראלי. אולי הכי ישראלי.
אוטוביוגרפיה של ישראלית מיום לידתה בשנות השישים ועד למלחמת לבנון הראשונה.
כתוב בהמון אומץ,לחשוף בצורה ישירה זכרונות קשים בלי לעטוף אותם ובלי לרחם על אף דמות.
ספר שטומן בתוכו המון כח פרטי וששואב את הקורא כמו מגנט.
לאה בת לניצול שואה ולאם אדישה מעדת דוברי הארמית מתחילה את חייה מנקודת פתיחה דלה ביותר.
סיפור המסגרת של הספר שהינו בעיני מיוחד מאד - בזמן מלחמת לבנון הראשונה מגיעה חיילת למחלקת השיקום בתל השומר
ומבקשת כצעד מחאתי להתנדב וללוות פצוע מלחמה.
צריך לזכור שלפני שלשים שנה זה היה חריג (היום בכל מקום ובכל פינה כמעט יש מתנדבים רבים - וזה כשלעצמו מבורך).
צוות בית החולים לא יודע איך "לאכול" אותה לכן "משדכים" לה חייל שניסה להתאבד מספר שעות לפני הפלישה ללבנון ונותר
פגוע מוחית ושבר כלי.
לאה שבוחרת בשם ורד (שם מאד סמלי. ורד זה סוג של פרח קוצני שיש כמותו מאתיים מינים נפוץ בעשרות צבעים וגוונים, הורד הוא סמל הסוציאליזם/מאבק. מפיקים ממנו מי ורדים, משמש כצמח מרפא\ חליטת תה וריפוי כל מיני תחלואים. - בקיצור שם שמתמצת את כל תחלואיה שיבואו בהמשך) מבקרת את יונתן באדיקות ובמסירות שבועית ובסוג של מונולוג מספרת לו את סיפור חייה.
הדמות המרכזית בספר היא האבא. ניצול שואה מקהילת יהדות יוון ששנים רבות שהממסד הישראלי הדחיק אותה הצידה (אני שמעתי עליה מהראיונות של פוליקר כשהוציא את תקליטו "אפר ואבק" לפני עשרים ושבע שנים) האב שאותו מכנה "שטן" מסמן אותה לזו שתספר את סיפורה של קהילה מפוארת זו שהיתה ממגורשי ספרד ושרדה מאות שנים והיתה מעמודי התווך בסלוניקי, כמעט ונכחדה כולה בשואה.
האב שבמקום לקרוא לילדתו סיפורי ילדים שמתאימים לגיל ארבע מספר לה ומשתף אותה בסיפורי הזוועות מהמחנות אותם שרד וסיוטיו הליליים משפיעים על כל המשפחה והופכים את הבית למיני מחנה ריכוז (עם המון ציפורי שיר בכלובים).
האב הזה שבנוסף גם נמשך גופנית לילדה הזו שמשום מה כבר מגיל ארבע היו לה תובנות שהליטופים והחיבוקים של אבא הם כבר מעבר וזה כבר לא בסדר. מכאן ואילך לכל אורך ילדותה ונעוריה מתגוננת בפחד מפני ומידיו. היא שונאת אותו אך גם אוהבת אותו. לא מייפה את המציאות, מתארת אותו כמו שהוא - אנאלפבית וחכם מאד.
האם "הלוח" כפי שהיא מכנה אותה, אדישה כלפיה ולא מסתירה כלל את העובדה שהיא מיותרת בעיניה וכי נולדה בטעות, מתעללת בה, נוטשת אותה בכל מקום אפשרי (בגן, בבית חולים) פשות מתה "להפטר" ממנה.
יונתן החייל שלו היא מספרת את הסיפור מייצג בעיני את ישראל האחרת, החזקה, המשכילה והעשירה. ילד שמנת שהיה לו הכל בחיים אבל מאס בהם ונטל את נפשו בכפו. (כמעט).
המספרת ויונתן הם שני קצוות ושניהם קורבנות. הוא בן 18 שהמדינה שולחת לצבא ולמלחמה והיא שורדת התעללויות, דחויה ולכן היא מתחברת אליו מכח היותה שונה ודחויה.
זה כוחו של הספר שהוא שלל סיפורים, שכונתיים. סיפור שכונת שפירא ותושביה השקופים והמצולקים כמו חייה של הסופרת, מאבקם וחייהם היומיומיים.
ספר מטלטל ורציני שיש בו הכל וגם המון תקוה ונקודות אור בדמותם של הסבתא והכלב שמהם היא מקבלת המון אהבה, והחיבור ביניהם נותנים לה כח שהופך אותה מברווזון מכוער לברבור ובמקרה הזה ילדה ללא ספרים כלל בביתה אך עם רצון ויכולת ברזל והופכת ברבות הזמן לסופרת של אותם ספרים שערגה ורצתה בהם.
לאה איני- היה לי העונג לקרוא את ספרך זה ובטח ובטח אמשיך לקרוא את שאר ספרייך.
ממליצה בחום .














