ביקורת ספרותית על ורד הלבנון מאת לאה איני
ספר מעולה

---

לאה איני עטופה בחלוק עליו רקומות המילים ורד הלבנון מספרת את סיפורה של חיילת בשם ורד שמחליטה לעשות מעשה בימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה ומתייצבת במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר ומבקשת להתנדב ולסייע לחייל.
מנהל המחלקה שלא מבין מהיכן "נפלה" עליו החיילת מעניש אותה בכך שהוא מפנה אותה לחייל היחיד שבגד בעקרונות המלחמה ופגע ברכושה על יד כך שניסה להתאבד בירי כדור בראש ונשאר פגוע מוחין על סף צמח. משם נפתח הסיפור. ורד החיילת מתחילה לספר לחייל מבלי לדעת אם הוא מבין או מקשיב לה את סיפור חייה.
ואז בערך בעמוד שבעים מסירה לאה איני את החלוק הדק המפריד בינה ובין החיילת ונעמדת עירומה מול עיניי הקורא. חשופה בגופה ובנימי נשמתה. בהרבה אומץ וביד בטוחה היא מספרת על ילדותה ובגרותה במקביל להווה של ימי מלחמת לבנון הראשונה.
ספרים מסוג ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות הם לא כוס התה שלי בלשון המעטה, גם מספרים שכתוב עליהם 'מבוסס על סיפור אמיתי' אני משתדל להתרחק. משהו במציאות של ספרים כאלו מגביל לי את חופש האפשרויות שאני מחפש בסיפורת. למרות שידעתי שהספר הוא אוטוביוגרפי גם לפני שהסופרת הסירה את החלוק אהבתי אותו מתחילתו. יתכן שהדבר נעוץ בכתיבה של לאה איני ובעובדה שאם לא הייתי יודע שזה סיפור אוטוביוגרפי הייתי "קונה" אותו כבדיה.

זה לא ספר קל, איני מתארת ילדות עם אימא מתעללת ואב ניצול שואה שבחר בבת הזקונים שלו להיות המועדפת. זאת שלה יכל לספר את כל סיפורי הזוועה , זאת שליטף בחיבה שגלשה מעבר למה שמותר, אבל הספר לא כתוב בכבדות. איני מדלגת בקלילות מילדה בת חמש לחיילת צעירה לילדה בת תשע לנערה. מדור שני לשואה לדור שני לעולים לבת ים של שנות השבעים ולתל השומר.
אחד הדברים שאהבתי בספר זה המבט של הסופרת על הילדה שהייתה. מבט אוהב ומפרגן גם במקומות שהייתה יכולה להסתכל על עצמה ולשפוט, כאילו היא נותנת לאותה ילדה את הפרגון שמשפחתה סירבה לתת לה. אחד הקטעים שאיהבתי ( ואני לא מצליח לאתר אותו בספר) מתאר אותה כילדה סקרנית בת תשע שנעמדת בין שני בעלי חנויות לשמלות כלות. שניהם ממורמרים ורוטנים והיא מקפצת בין שניהם לאזן עד ששניהם חוברים לסלק אותה.

לאה איני לא הייתה ברשימת הקריאה שלי עד שראיתי אותה בשיח סופרים בפסטיבל הסופרים האחרון בירושלים. ידעתי שיש סופרת כזאת אבל שיערתי שהיא שייכת לספרות הישראלית הכבדה ומלאת המטפורות. היא הרשימה אותי באותו מפגש וסיקרנה. בקול כמעט אדיש היא עקצה והשתובבה ואז סיפרה שאחותה קנאה בה על כך שהיתה הילדה המיוחדת של אבא מבלי להבין את המשמעויות של אותה "מיוחדות". לאחר מכן קראתי רעיון איתה ומשם הדרך לורד הלבנון הייתה קצרה.
הכתיבה של איני היא מדויקת ומתנגנת ואינה , לשמחתי, עמוסה בדימויים ומטאפורות. זה ספר עבה ואוטוביוגרפי ועדיין רובו קולח. הביקורת היחידה שיש לי עליו היא שבשליש האחרון מספרת איני על עלבונות כגון השיעורים הפרטיים , הדברים הללו לאור הסיפורים היותר גדולים מתגמדים וקצת מרגישים שאם נפתחה תיבת הפנדורה החליטה הסופרת לספר כל דבר שעבר עליה ושם היה מקום לצמצם.

העטיפה של הספר יפיפיה ומחמיאה לו.
זה ספר מצוין ואני מאוד ממליץ עליו. בת המקום של הסופרת כבר מחכה לי על המדף.

ציטוט:
"אבא סוחט את רגשותיי מילדות. מפעיל עלי את כל התנורים של אושוויץ כדי שאכתוב את הסיפור שלו ושל משפחתו המושמדת למען הדורות הבאים, למען כל אלו שלא מכירים בכך שיהודי יוון היו בשואה...
בבית אני אומרת לאבא לא, בלי פרפור של היסוס, ואחר מוכשת מנחש המספרים שעל זרועו, ממועקת עיניו. אין כוח ככוחו של הקורבן. אבל יותר מכל אני נצלבת מהחרטות. כי כל עוד אצבעותיו של אבא לא נגעו, אני מאשימה את עצמי שאולי אני אכזרית כמוהו, מנגלה קטנה עם סולם ציפיות. אבל רגע אחרי פלישת אצבעותיו..."

ראיון עם לאה איני על ספרה "בת המקום" שמדבר יותר על ורד הלבנון והמניעים לכתיבתו:
http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.2328923

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על ורד הלבנון