"ודאי מוזר להיחשב לדבר מה רצוי רק בזכות חוזק מפרקיך, כח גידיך וכוח הסיבולת שלך. מוזר, לקבל את ההרגשה שאין כל טעם בהימצאך פה, שם או בכל מקום, אלא אם אתה עובד - עובד - עובד - ועם זאת לדעת שבכל זאת הינך כאן, כשרק מדי פעם בפעם, רק לעתים נדירות, כקרן קלושה המאירה במקום אפל, מפציעה שאיפה לדבר מה טוב יותר. ודאי מוזר להרגיש שבעיני הנעלים עליך כמעט ואינך אנושי, ולחשוש שהם אולי צודקים בדעתם, שבאמת דמית לבהמות...ואין זה בטוח שאתה משתייך לאותם יצורים נעלים, שאתה פוגע בחושיהם העדינים..."
מילים מדהימות אלה כותבת מי שגדלה כשפחה אפרו-אמריקאית נטולת זכויות בדרום ארה"ב באמצע המאה ה19. מי שגדלה ללא אם ורכשה את השכלתה כנגד כל הסיכויים בכוחות עצמה, עם סיוע משני קשישים מופלאים שסיכנו עצמם ונגד החוק לימדו אותה קרוא וכתוב וערכים נוצריים (ושילמו על כך את המחיר). בדרום ארה"ב של המאה ה19 העדיפו שהעבדים לא יהיו משכילים ואף לא קרובים מדי לדת - כפי שקראפטס מאבחנת פעמים רבות בספרה הסמי אוטוביוגרפי - מסיבות מובנות, האדונים העדיפו אותם דומים יותר לחיות (מאולפות וצייתניות) מלאנשים.
הספר הדהים אותי בשני רבדים. קודם כל הוא כתוב בצורה קולחת ומרתקת ובכשרון ספרותי ניכר, ובעיני זה הישג עצום למי שגדלה והתפתחה בנסיבות של קיפוח דיכוי וחסכים כה עצומים. סיפור התפתחותה ובריחתה של קראפטס מעורר השתאות נוכח האומץ, הכשרון והאישיות החזקה שלה.
באופן אחר, הספר עורר אותי לראות את תקופת העבדות החשוכה כהוויתה. הקריאה העלתה בי אסוציאציות של דאעש המוכרים יזידיות בשוק, וגם של חוקי הגזע בגרמניה הנאצית. הקטע שבו קראפטס מתארת איך היא וגבירתה נימלטות ומתחבאות ביערות, וחוששות ממיפגשים עם אנשים עוינים שיסגירו אותן הזכיר לי תיאורים של בריחת יהודים מהגטו. אדם לאדם זאב.
ולחשוב שמדובר על ארה"ב רק לפני 160 שנה!
הספר שופך אור על היבטים שונים שקשורים בעבדות, כגון מעמדות שונים בקרב העבדים, יחסים אינטימיים וניצול מיני של נשים במסגרת העבדות, יחסי משפחה - הורות ונישואין, יחסים בין גבירות לשפחות האישיות שלה,מעמדם של המולאטים ועוד. מאד מעניין ומרחיב אופקים.
תיאוריה של קראפטס, הן תיאורי הנוף והן איפיון הדמויות עשויים בכשרון רב ומגוונים.
כמובן שכשמדובר בספר כזה, שאלת האותנטיות היא קריטית. הספר מוגדר כרומן אוטוביוגרפי המבוסס כולו על עובדות, אך צירופי המקרים המרובים בעלילה מעמידים בסימן שאלה את מידת הנאמנות לאמת.
הספר מלווה בהקדמה ארוכה מאד וחלק מסיים שכולל ניספחים ובהם הוכחות ואישורים מחקריים ומדעיים בדבר האותנטיות של כתב היד. החלק שמוקדש להוכחה זו ארוך כמעט כאורך הספר עצמו וגם משכנע. כנראה מדובר באמת בספר שנכתב על ידי שפחה שנמלטה, ושרוב הכתוב בו מבוסס על חוויות ועובדות אמיתיות, אך אלה קיבלו עיבוד ו"עוגלו" בהשפעת סגנון של רומנים גותיים ורומנים סנטימנטליים אליהם היתה הכותבת חשופה. בכל אופן, הוא נושא את חותמת הכשרות של פרופ' הנרי לואיס גייטס, ראש החוג ללימודים אפרו-אמריקאיים באוניברסיטת הארוורד, וזה נשמע מספיק מכובד...















