לכאורה, מאבק בין מעמדי:
מצד אחד עורכי דין מושחתים תאבי בצע, יזם עשיר, נאה, מוצלח וחסר מצפון.
מצד שני - נשים קשות יום - נעמי, הדמות הראשית, וסייעותיה סימה המבשלת ויוליה הסייעת.
סיפור פשוט, לכאורה: לנעמי הובטח ע"י בעל הבית העשיר שתוכל להישאר בדירה ובגן שלה עד סוף חייה, אבל הוא מת, הצוואה איננה, הבית נמכר והיא צריכה לפנות את השטח. מאבק בין הרוע האולטימטיבי - טייקון עשיר ומרושע לטוב האולטימטיבי - גננת מסורה, אוהבת ילדים, אמנות ויופי.
אבל הסיפור לא כ"כ פשוט, כי הגננת נעמי איננה הטוב האולטימטיבי.
היא אולי גננת ואוהבת ילדים - אבל עם בנה היחיד הקשר שלה רעוע (הוא גם הילד היחיד אותו היכתה אי פעם), עם אמא שלה - רעוע לא פחות, וחוץ מהם הספר מספק לה מספר קשרים חברתיים קטן להפליא.
היא לכאורה הצד הנגדי של הרוע, אבל תוך כדי שהיא נאבקת בלנדסמן, היזם שקנה את הבית שלה, היא גם רוצה להיות מוכרת על ידו. להתקבל. להיות מוזמנת למסעדה איתו ועם אשתו.
בדיוק כמו שהיא לכאורה לא כמו אמא שלה, וכשהיא יושבת במונית שירות עם חבורת אוהדי בית"ר היא משתדלת להיות לא סטריאוטיפית ושונאת כמו אמא שלה, אבל מה לעשות שהם באמת כאלה גסים, עילגים ובלתי נסבלים, והופ - הנה, היא כן נשמעת כמו אמא שלה.
וההתעקשות שלה לנהל טקס שבועות שעוצר את התנועה, למורת רוחם של ההורים, מתואר אמנם מנקודת המבט שלה, בה היא בעלת החזון ושאר הרוח וכל השאר פשוט אינם מבינים, אבל אי אפשר שלא לראות שאולי, בעצם, התחשבות בסביבה היא לא תמיד הצד החזק אצלה
זה ספרון קטן שנקרא במהירות, אבל איכשהו מצליח לפתוח יותר מדי קווי עלילה ביחס לגדלו.
טראומה שנרמזת די בהתחלה שהובילה לכך שנעמי עזבה את הקיבוץ, להפיכתו של בנה לאמן מיוסר חובב תמונות אימה ומוות ולנתק ביניהם, שמתגלה פתום כבדרך אגב ומתבררת כלא אגבית בכלל אלא כחתיכת טראומה שהיתה יכולה לפרנס ספר שלם בעצמה, יחסיה הרעועים עם בעלה לשעבר, בעקבות אותה הטראומה, רומן שמתפתח בינה לבין אחד האבות בגן, החבר הערס והאלים של יוליה, הרומן החדש של יוליה (לא אגלה עם מי מחמת הספוילרים) וכמובן הקונפליקט העיקרי - האם תפנה את הגן או שמא תנצח במלחמתה, שגם הוא טומן בחובו טוויסט/גילוי שיופיע רק בסוף, ובסוף בסוף יתברר שאולי לא זה הקונפליקט המרכזי בספר אלא הקונפליקט בין נעמי לבן שלה, שהוא קו העלילה היחיד שבערך נסגר... מבולבלים?
הספר דווקא לא מבלבל, הוא קצר, קריא, קולח.
אבל בעיני, משאיר יותר מדי קצוות פתוחים, ומתאר דמות ראשית שאינה מעוררת מספיק סימפטיה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
