"ריצ'ר פתח במשיכה עזה את דלת המכונית וקרע את הטלפון מידיו של הבחור והעיף אותו גבוה באוויר, מעל גג הבר. הוא תפס את הבחור בעורף הסוודר ומשך אותו ממושבו וחצי-גרר חצי-הריץ אותו בדרך שממנה בא, שלושה מטרים, חמישה, ואז סובב אותו כמו זורק דיסקוס ושיגר אותו לעבר הקיר האחורי של מועדון הלילה. הוא זינק בריצה חזרה ונכנס למושב הנהג של הבחור ושילב להילוך בחבטה ודרך חזק על דוושת הגז. חצץ ניתז לכל עבר והמכונית נורתה קדימה. הוא לחץ חזק על הבלמים ופחות או יותר נפל דרך הדלת וריקד סביב המכונית של גודמן לעבר דלת הנהג. הוא ציפצף פעם אחת עם השלט וקרע לרווחה את הדלת והניע והתרחק במהירות מקיר הבר וסובב בכוח את ההגה".
אם הסיבה שבגללה אתם קוראים על מאורעות סופר-ריצ'ר בספריו של לי צ'יילד אלה מיומנויות הלחימה המרשימות שלו, אז בספר הזה תאלצו לחכות עד עמוד 267 בשביל להתרשם מהן. במאתיים שישים ושישה העמודים עד אז תוכלו לקרוא שלל תכנונים, ותהיות, ומחשבות אנליטיות, וכוונוני שעון בראש. ועוד מהמניפסט האנרכיסטי של חסר הבית מבחירה, המובטל בהצהרה, הענק הגמלוני המסתובב ורק מברשת שיניים בכיסו ולעולם אינו משתמש בשירותי מכבסה. כמו כן תוכלו לגלות חיסרון אחד בשלל המיומנויות המלהיבות של האיש: הוא אינו נוהג טוב. לפחות בהצהרה. המוח שלו, הפועל במוד מנומנם ועצל ובפרצים של אקטיביות נחושה, אינו מתאים למוד הדרוך-למחצה הנדרש מנהג טוב. כך לפחות בהצהרה. משום שהמשך העלילה מאפשר לריצ'ר לגלות מיומנות נהיגת פעלולים טובה למדי.
אני קוראת את צ'יילד, כלומר את ריצ'ר לעיתים. לא בקביעות ולא בצורה מסודרת. כך שנחסך ממני המידע כיצד ובאילו נסיבות נשבר האף שלו, מתי מת אחיו, ואיך בכלל יצא בחיים מהפיצוץ הנוראי שחתם את הספר "61 שעות". אבל זה לא משנה הרבה. ריצ'ר הוא ריצ'ר. פעם שוטר צבאי, היום נע ונד באוטובוסים ובטרמפים ברחבי ארצות הברית כשהוא זורק את בגדיו המלוכלכים לפח וקונה חדשים, משחד חדרניות במוטלים לאפשר לו להיכנס לחדר באמצע היום לצורך מקלחת, ולא עושה שום דבר שמזכיר תחזוקה שוטפת של כושר גופני. בכל מקרה, הספר הזה מתחיל בטרמפ. כזה שבו שני גברים יושבים מקדימה, ואישה מבוהלת מאחור. והוא ממשיך בעלילה פמיניסטית למדי ובה ריצ'ר חובר לנשים חזקות ופעילות, משכנע אותן לצאת נגד המסגרות שבהן הן עובדות, ולסייע לו בפתרון התעלומה אליה נקלע שלא ברצונו. צ'יילד קלאסי, לא פחות ולא יותר. כזה שממלא שבת אחר הצהרים, אבל לא נשאר בראש יותר מדי זמן אחר כך.
ונסיים בשאלה המטרידה ביותר. יש עיקרון פעולה אחד המנחה את ריצ'ר, כך נאמר, והוא שבשעת ספק יש לשתות קפה. כמה מאות עמודים אחר כך עולה מוטו אחר - בשעת ספק יש לפנות שמאלה. זה כמובן מעלה את השאלה הברורה: נניח שיש ספק, אבל הדיינר ובו הקפה נמצא דווקא מימין. מה עושים אז, אה?

















