כשבן משפחה שלך יוצר משהו, מטבע הדברים אתה נוטה להעלות לו נקודות. אם זה היה סתם זר, הייתי אולי מתגוללת עליו, שולפת נשק, מתבוננת דרך הכוונת, ובום, נקודה אדומה בין העיניים, פסע כניסה קטן, פצע יציאה אימתני, חומר מוחי מפוזר וכו'.
כל התיאור שלעיל אמור להיות וירטואלי, כמובן, מין אנלוגיה לביקורת הורסת. אבל צ'יילד הוא בן משפחה (שלי, ושל עוד כמה באתר) אז ניתן לו כמה חבטות שישאירו אותו חסר הכרה ליומיים-שלושה (רבותי, גם זו אנלוגיה, אל תיבהלו) עם אף שבור וסנטר כאוב.
צ'יילד הוא נהדר. בכל מצב צבירה. במרעו הוא מכניס בכיסו הקטן כמה וכמה סופרי מתח ממלאי עמודים וכובשי רשימות מכר. מה סוד קיסמו? האם גיבורו ריצ'ר? לאו דווקא, לטעמי. (זה לא שאינני מעריצה את ג'ק ולא כרתי ברית נאמנות מוחלטת עם אף גיבור אחר של הז'אנר. וזה, למרות העובדה המצערת שהוא לא מתקלח מידי יום! תכונה מאוסה שיכולה למחוק אצלי ידידות שנשענת על אלפיים פאראמטרים אחרים. אבל זאת עליכם לדעת, כשהוא כבר מתקלח זוהי פעולה ממושכת ויסודית מאין כמוה).
ובכן, ברור שריצ'ר עומד ביסוד ובסוד הקסם של צ'יילד, אבל לא רק.
למי שמכיר אותו, אין טעם להכביר מילים. כתבתי ביקורות לא מעטות על ספריו של צ'יילד ואתם מתבקשים, לאחר כבוד, להטריח את עצמכם לקרוא אותם (אם אתם מתעניינים, כמובן). לכן הפעם אחרוג ממנהגי ואכתוב על הספר כספר צ'יילדי טיפוסי בלי להזכיר את ריצ'ר כמנוע החיפוש של כוחו הספרותי.
צ'יילד אוהב לכתוב על החצרות האחוריות של אמריקה. אלה שאינן נכללות בסטראוטיפ האמריקני הידוע, זה שמתיישב במוחכם כשאתם הוגים בדמות אמריקאית טיפוסית. תשכחו מניו-יורק-בוסטון-וושינגטון, ואפילו מווירג'יניה, מחוז פעמיו של ג'ק, שכמובן מובל בעל כורחו לכיוון אחר.
החצרות האחוריות הן כבישים של מאות קילומטרים, שלצידם, במרחק עשרות קילומטרים מהכביש, מוטלות עיירות וחוות, מיושבות-נטושות, על ידי סמוקי צוואר, בני חגורת התנ"ך, כאלה שכובשים את הדיינרים השמנוניים, ופותחים את הבוקר עם צלחת גדושה של ביצים ובייקון. בקיצור, כל אלה שהדם שזורם בעורקיהם רוויי כולסטרול ועל צלחת של קש וגבבה, קרי: סלט, לא שמעו מעולם. למען האמת, הגיבורים הללו, אהובים עלי הרבה יותר מהיאפים המיופייפים של הערים הגדולות, והעיסוק של צ'יילד באנדרדוג אהוב עלי הרבה יותר מאשר במצליחן טיפוסי.
בספר הזה יש גם מזה, וגם מסוכנים מכל סוכנויות החוק בארצות הברית, לא הניח צ'יילד את ידו.
בהזדמנות חגיגית זו, אני חייבת להתוודות קצת. אני אוהבת את התעלומה הרבה יותר מאשר את הפתרון.
זה קורה לי לעיתים תכופות למדי וזה קורה לי גם בספר הזה.
התעלומה מתגלגלת פה על פני כבישים ארוכים, נסיעות אינסופיות, מכונית אחת ואז מכונית שניה, והיא נהדרת. ממש.
ואז מגיע שלב העימות והפתרון.
שכן, ככל הידוע לכם, ספר מתח מורכב מכמה חלקים: התעלומה, ניסיונות הפיצוח, העימות והפתרון.
בספר הזה, שני החלקים הראשונים מקבלים חמישה כוכבים.
העימות שני כוכבים והפתרון הקלוש, המופרך, הפרום, הדהוי, בקושי כוכב אחד.
ולמה הענקתי לספר ארבעה כוכבים?
כי צ'יילד הוא קרוב משפחה ולכן אני משוחדת.
על מה הספר בכלל? תקראו את התקציר ותדעו שהוא שגוי הכריכה האחורית מזייפת בגדול. אז מה אכפת לכם על מה הספר? מי ששייך למועדון יקרא אותו בכל מקרה. ומי שלא, יפסיד.
---------------------------
לפני כמה שעות נחתתי בארץ. הייתי בלוס אנג'לס 4.5 ימים כולל טיסות. אם אתם חושבים שמישהו שמע שם על ריצ'ר יש לכם טעות.
אולי מפני שאל.איי היא החצר הקדמית השבעה של אמריקה.
ואגב, פגשתי שם כמה שוטרים בגודל טבעי. החלפתי איתם שיחה ידידותית, בדקתי את התג שלהם והצהרתי על כך, שמבחינתי ומבחינת חברי סימניה אני כשירה להצטרף לאף.בי.איי. דברי לא עוררו רושם כלשהו. אולי זה מפני שהם שוטרים פשוטים (מה שקרוי בז'רגון המקצועי יוניפורמס, אולי הם התאכזבו שאני רוצה להצטרף לבולשת במקום ללוקאל פוליס דיפרטמנט. אני האו... אני פה בארץ. רק פרקתי את המזוודות ומיד התחלתי להשתפך. ברוכים הנמצאים.
