את מאיר שלו אני מכיר בעיקר מספריו למבוגרים. מספריו לילדים – ויש הרבה כאלה, קראתי רק שניים בעבר. אל השלישי הגעתי עכשיו: "וניל על המצח ותות על האף". זהו שם קליל לספר, המעלה חיוך אבל לא חיוך עמוק, מלא, אלא חיוך פשוט. וניל ותות לא על גביע הגלידה אלא על האיברים של הסבא עם הפרצוף הרציני הנראה בכריכת הספר, וילדה שובבה על כתפיו. אך הנה האירוניה שבכריכה, שנחשפת יותר ויותר במהלך הסיפור: לסבא וניל על המצח ותות על האף, המפנים את הארשת הרצינית ונותנים מחשבה על משהו אחר. ומאידך, הילדה השובבה, הופכת להיות רצינית במהלך הסיפור.

הדמויות העיקריות בספר הן: סבא, אמא וילדה – הדס (האבא מוזכר באופן לקוני). הספר נפתח בהגעתו של סבא אל המשפחה הביתה ובמשפט פתיחה יפהפה: "שלום הדס, הבאתי לך ספר חדש וגלידה בגביע. אותה תאכלי מיד ואחר כך נקרא מעט, כי גלידות נמסות מהר אבל ספרים לאט". אכן הגלידות נמסות מהר, כפי שהגלידה שסבא הביא להדס נמסה מהר, וספרים 'נמסים' לאט, בקריאה איטית וקשובה. הסיפור ממשיך כך, שאת ההבטחות שהסבא נותן להדס הוא לא מקיים עד אשר הוא נרדם במיטה שלה והדס מתארת אותו כתינוק, ובסוף הסיפור הדס ישנה במיטת הוריה ומתבקשת לקיים הבטחה של אמה כלפיה, בדומה לבקשתה כלפי סבא שלה, שיקיים את ההבטחות שלו כלפי הדס, ובשני המקרים ההבטחות מופרות. הילדה לומדת מהסבא.

זהו ספר של היפוך תפקידים: הסבא הינו הילד, השובב, שאינו עומד במילותיו, מבטיח הבטחות ולא מקיימן, והדס, היא ילדה אחראית - בדומה לאמה, שקוראת להדס לאכול ארוחת ערב, לצחצח שיניים ולסדר את הסלון - שמתנהגת כמו ה 'מבוגר האחראי', ואפילו מביעה רגשות כפי שהיינו יכולים לצפות ממבוגר אחראי: "סבא הבטחת! אני כועסת מאוד!".

היפוך תפקידים זה, גורם לשעשוע ולגיחוך – איך ייתכן שסבא אינו מקיים את הבטחותיו?! למעשה, זהו ספר על הבטחות וקיומן אבל לא רק. זו ההזדמנות להיפוך תפקידים בו הילדה הופכת לסבא והסבא לילדה. הילדה מרגישה מה זה להיות מבוגר אחראי, מה זה להפר הבטחות, אילו רגשות יכולים לעלות, איך זה להרגיש בתור אחד המקבל הבטחה ואינו זוכה לקיומה. לבסוף היפוך התפקידים משפיע על הדס, והיא עונה בציניות לבקשתה של אמה לא להתגלגל במיטת הוריה, "בטח, אני מבטיחה כמו סבא".

נדמה כי הסיפור יכול לאפשר חופש ילדותי, של הפרת הבטחות, חופש פעולה ודמיון, וגם יכול לקיים את הפן החינוכי של מה זה להיות במקום של ה 'מבוגר האחראי'. יש גם משהו חינני ואוהב, ביחסים בין הילדה לסבא. היא כועסת שהוא לא מקיים את ההבטחות, אבל כעס שמסתיר מאחוריו הרבה חיבה ואהבה כלפי הסבא.

בכתיבת הספר, ישנם משפטים שישנה חריזה ובכך יותר נעים לקרא, זה גורם לסקרנות ומשיכה מצד הקורא, ומאידך ישנם משפטים רבים שאינם כך. אלה, כמו עוצרים את רצף העלילה והסיפור.

איורי הספר, עדינים משהו. בתחילתו ובסופו יש את גווני הוורוד שמזכירים את התות ולמעשה גוונים של גלידה. העדינות שבאיורים, גורמת לריחוק מצד הקורא. מה שמשפיע על כך, אלה הרקעים הלבנים, למעשה – אין רקעים. עם זאת, איורי הבעות הפנים פשוט נפלאים. הם מראים הרבה על הדמות ומספרים את מצבה בסיפור. למשל, הדס המצביעה על סבא ומבקשת ממנו להבטיח והסבא במבט של 'כן כן, אל תדאגי' באופן שובב ולא אמיתי.

לסיכום, ספר ילדים נחמד, משעשע ומהנה.

את מאיר שלו אני מכיר בעיקר מספריו למבוגרים. מספריו לילדים – ויש הרבה כאלה, קראתי רק שניים בעבר. אל השלישי הגעתי עכשיו: "וניל על המצח ותות על האף". זהו שם קליל לספר, המעלה חיוך אבל לא חיוך עמוק, מלא, אלא חיוך פשוט. וניל ותות לא על גביע הגלידה אלא על האיברים של הסבא עם הפרצוף הרציני הנראה בכריכת הספר, וילדה שובבה על כתפיו. אך הנה האירוניה שבכריכה, שנחשפת יותר ויותר במהלך הסיפור: לסבא וניל על המצח ותות על האף, המפנים את הארשת הרצינית ונותנים מחשבה על משהו אחר. ומאידך, הילדה השובבה, הופכת להיות רצינית במהלך הסיפור.

הדמויות העיקריות בספר הן: סבא, אמא וילדה – הדס (האבא מוזכר באופן לקוני). הספר נפתח בהגעתו של סבא אל המשפחה הביתה ובמשפט פתיחה יפהפה: "שלום הדס, הבאתי לך ספר חדש וגלידה בגביע. אותה תאכלי מיד ואחר כך נקרא מעט, כי גלידות נמסות מהר אבל ספרים לאט". אכן הגלידות נמסות מהר, כפי שהגלידה שסבא הביא להדס נמסה מהר, וספרים 'נמסים' לאט, בקריאה איטית וקשובה. הסיפור ממשיך כך, שאת ההבטחות שהסבא נותן להדס הוא לא מקיים עד אשר הוא נרדם במיטה שלה והדס מתארת אותו כתינוק, ובסוף הסיפור הדס ישנה במיטת הוריה ומתבקשת לקיים הבטחה של אמה כלפיה, בדומה לבקשתה כלפי סבא שלה, שיקיים את ההבטחות שלו כלפי הדס, ובשני המקרים ההבטחות מופרות. הילדה לומדת מהסבא.

זהו ספר של היפוך תפקידים: הסבא הינו הילד, השובב, שאינו עומד במילותיו, מבטיח הבטחות ולא מקיימן, והדס, היא ילדה אחראית - בדומה לאמה, שקוראת להדס לאכול ארוחת ערב, לצחצח שיניים ולסדר את הסלון - שמתנהגת כמו ה 'מבוגר האחראי', ואפילו מביעה רגשות כפי שהיינו יכולים לצפות ממבוגר אחראי: "סבא הבטחת! אני כועסת מאוד!".

היפוך תפקידים זה, גורם לשעשוע ולגיחוך – איך ייתכן שסבא אינו מקיים את הבטחותיו?! למעשה, זהו ספר על הבטחות וקיומן אבל לא רק. זו ההזדמנות להיפוך תפקידים בו הילדה הופכת לסבא והסבא לילדה. הילדה מרגישה מה זה להיות מבוגר אחראי, מה זה להפר הבטחות, אילו רגשות יכולים לעלות, איך זה להרגיש בתור אחד המקבל הבטחה ואינו זוכה לקיומה. לבסוף היפוך התפקידים משפיע על הדס, והיא עונה בציניות לבקשתה של אמה לא להתגלגל במיטת הוריה, "בטח, אני מבטיחה כמו סבא".

נדמה כי הסיפור יכול לאפשר חופש ילדותי, של הפרת הבטחות, חופש פעולה ודמיון, וגם יכול לקיים את הפן החינוכי של מה זה להיות במקום של ה 'מבוגר האחראי'. יש גם משהו חינני ואוהב, ביחסים בין הילדה לסבא. היא כועסת שהוא לא מקיים את ההבטחות, אבל כעס שמסתיר מאחוריו הרבה חיבה ואהבה כלפי הסבא.

בכתיבת הספר, ישנם משפטים שישנה חריזה ובכך יותר נעים לקרא, זה גורם לסקרנות ומשיכה מצד הקורא, ומאידך ישנם משפטים רבים שאינם כך. אלה, כמו עוצרים את רצף העלילה והסיפור.

איורי הספר, עדינים משהו. בתחילתו ובסופו יש את גווני הוורוד שמזכירים את התות ולמעשה גוונים של גלידה. העדינות שבאיורים, גורמת לריחוק מצד הקורא. מה שמשפיע על כך, אלה הרקעים הלבנים, למעשה – אין רקעים. עם זאת, איורי הבעות הפנים פשוט נפלאים. הם מראים הרבה על הדמות ומספרים את מצבה בסיפור. למשל, הדס המצביעה על סבא ומבקשת ממנו להבטיח והסבא במבט של 'כן כן, אל תדאגי' באופן שובב ולא אמיתי.

לסיכום, ספר ילדים נחמד, משעשע ומהנה.