בזבוז של זמן
הביקורת נכתבה ביום שבת, 20 ביוני, 2015
ע"י כיפה אדומה
ע"י כיפה אדומה
אני חייבת לומר, קראתי אותו יחסית מזמן והיום נכנסתי לביקורות. אני לא מופתעת לגלות שהביקורות שראיתי כאן הן שלילייות.
אני בדרך כלל לא אוהבת לבקר ספרים. אני לא ביקורתית כלפי ספרים מהסיבה המוזרה שקשה להבין - יש לי תחושה של אי נעימות מהסופר. והביקורת האלו הם סוג של "להיכנס בו בכל הכוח".
קראתי את הספר הזה, ואחריו את השני. את השלישי קניתי. הוא ישב לי בספרייה המון זמן בלי אף כוונה להתחיל לקרוא אותו ולהמשיך את הסדרה. שהגיעה הכנס של הנוער קורא, נתתי אותו בעד ספר אחר.
אני לא מתחרטת ואין ספק שזה היה שווה את זה.
חברה שלי המליצה להתחיל לקרוא את הסדרה. היא אהבה את הספרים ונהנתה מאוד. ואני סומכת על השיפוט שלה כלפי ספרים. אז החלטתי לנסות והשאלתי ממנה את הספר הראשון.
במהלך הקריאה בספר הפריעו לי המון דברים. עוד בהתחלה, לא התחברתי לדמות המסופרת. זואי. לא מצאתי איתה שום דבר במשותף. היא הייתה נטולת תמימות, נטולת צניעות, ביישנות, נטולת חשיבה עצמאית, שיקול דעת ומחשבות מיוחדות. לא הייתה בה שום תכונה אנושית כאמור היה להיות בנערה מתבגרת מציאותית. היא הייתה בעיניי דמות מסופרת כקלישאה לבני נוער של היום. כאילו הספר נכתב ע"י מישהו שבא להעביר ביקורת צינית ולועגת על בני הנוער של היום.
זואי לא הייתה הדמות היחידה שלא התחברתי אליה. רוב הדמויות, היו רדודות חסרות תוכן. שיטחיות במיטבה. לא מצאתי בשום דמות טיפת עומק ונקודות למחשבה.
ואפילו, שסטיבי ריי מתה, לא היה שום תוכן, הצלחה בעוררות רגש. לא התעורר אצלי כלום. ואני? בן אדם שמתרגש בקלות. אני מסוגלת לבכות כשאני שומעת על דמות שנעלמת מהעלילה בנסיבות טרגיות. אבל בעניין הזה? כלום.
כשבן אדם מת תמיד מתאבלים. אבל איך שהסיטואציות של ההתאבלות היו כתובות, הרתיעו אותי מן תחושת ההזדהות. זה כבר היה "נבלע מידי".
פרקים שלמים של, "איך סטיבי ריי הייתה צוחקת אם היא הייתה רואה את זה.", "איך סטיבי ריי הלכה לנו ככה".
עם כל הכבוד, דקה אחרי שבן אדם מת, לא אומרים מילה. זה עוד לא מחלחל פנימה. לא נותנים לנו את האפשרות להפנים. להתרגש. לקלוט. לחוות את זה יחד עם צער הדמויות.
הכותב דאג לשפוך את כל הצער במכה אחת. עם נימה של בכיינות, קיטשיות, ללא כל העברת רגש.
ונחזור לזואי. במהלך הספר, אפילו הגעתי לרמות תיעוב. זואי עמדה בין כמה רומנים עם גברים בכל מיני גילאים, בלי להרגיש שום דבר כמו רגשות אשמה, בלבול, ספקות, הסתייגות.
כאילו היא הייתה ללא מחשבות. זה מנע ממני להתייחס אליה כאנושית או להתחבר אליה, להרגיש בתוך הראש שלה כמו בכל ספר. זה גרם לי להרגיש ריחוק עם הדמות ואפילו לזלזל בה. בשיקול דעת שלה ובהתנהגות שלה. היא התנהגה כמו בת נוער טיפוסית בצורה קיצונית ושיטחית.
ואפרודיטה, שהייתה האויבת המהוללת שלה. כמו בסרטים. "החנונית והפרחה". רק שבמקרה הזה, המקרים התהפכו. אפרודיטה הייתה דמות שיטחית גם היא. העימותים בינה לבין זואי היו שטותיים, ילדותיים וחסרי כל משמעות.
זה הרגיש כמו ריבים בין שני "פרחות" בכיתה של "מקובלים לא מקובלים".
העלילה, לא הייתה מרגשת. לא הייתה מיוחדת ולא סוחפת. איך אפשר להיסחף עם עלילה כשיש כל כך הרבה שטויות מסביב. ההתנהגות הילדותית של זואי, והדמויות ששוכחות שהן חיות בתוך סיפור בעל עלילה טרגית במיוחד.
אבל לא כזאת טרגית כמו שהיא הייתה אמורה להיות. העלילה הייתה בנאלית. אבל היה לה פוטנציאל רב. חיכיתי להתפתחות כל שהיא, אבל זה לא קרה.
לבסוף, סיימתי את הספר בקושי רב והרגשתי שלא קיבלתי ממנו כלום. כאילו ראיתי סדרת נעורים ללא תוכן מיוחד.
זה היה ספר פשוט, שהפוקוס היה יותר על אורח החיים של הדמויות מאשר הדגש על העלילה. לפחות זה מה שאני זוכרת ממנו.
סיימתי את הספר בתחושה של, "עוד ספר ערפדים". ציפיתי לטוב, למשהו חדש. אבל זה היה ספר הערפדים הרדוד ביותר שקראתי. כתוב בצורה לא טובה, עם עלילה לסיכוי טוב.
ועוד כשראיתי שיצא הספר הרביעי... מה כבר ימשיכו שם? את מחברת האקסים של זואי מתרבית?
הספר הרגיש לי לא כמו ספר, הוא הרגיש לי כמו הסיפורים האלו שילדים כותבים בבלוגים שלהם "סיפורים בהמשכים" עם פרקים. לשם כך הוא היה טוב. אבל לספר שהוצא לאור? בזבוז.
אני לא מתקרבת יותר לספרי נעורים מהסוג הזה.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
