ביקורת ספרותית על גבעות הטיגריס מאת סריטה מנדנה
ספר מעולה

---

ספרה הביכורים של סריטה מנדנה מגלגל חיים שלמים ורגעים אנושיים.
בקורג חיו כמה משפחות, ביניהם משפחותיהם של דווי ודוואנה. דווי נולדה ב-1878 למשפחה אמידה וחקלאית מרובת זכרים. דוואנה נולד למשפחה גדולה יותר וכאשר אמו נהרגה בנסיבות טרגיות ומסתוריות.
דווי היא נערה המתפתחת לאישה מושכת ונחשקת, חכמה שעומדת על דעתה.
דוואנה גדל לאהוב את דווי מכל עומק לבו. אך דווי לא העניקה לו את לבה אלא לצייד הטיגריס המהולל. בן דודו של דוואנה, מאצ'ו.
הסיפור נד בין דרמות קטנות לדרמות גדולות ומטלטלות.
מצאתי את עצמי יושבת בלילה עם הפנס כשהעיניים אדומות סחוטות דמעות. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי ככה מספר. הייתי צריכה הפסקה של כמה שניות לקחת אוויר ולהמשיך. המון תוכן רגשי להכיל. הכאב לא הפסיק. ההזדהות החזקה עם הדמויות שכל כך סובלות וחוות טרגדיות נוראיות.
רציתי לצעוק על דווי, להעיר אותה ולומר לה שהיא קוברת לעצמה את האושר. אכלתי את עצמי כמעט כמוה על כל מה שפספסה והחיים שהיו יכולים להיות לה.
כל שורה ושורה של כעס ועצב, הרגשתי כאילו זו אני שם. מפספסת, מפסידה, לא מממשת את האהבות, התשוקות והרצונות שלי. שותקת.
הספר מציג בעיקר חוסר תקשורת ומה הן התוצאות שלה. כמה הן יכולות להיות הרסניות. אם היה קצת יותר תקשורת, קצת יותר אומץ, קצת יותר... הכל היה נראה אחרת. חיים שלמים שהתפספסו בגלל חוסר תקשורת.
חוסר התקשורת הגיעה לשיאה בעיקר בין דוואנה לדווי. מאז הנישואים ועד הסוף. שתי הדמויות לעולם לא הכירו בעבר שלהם, לעולם לא העיזו לנסות לדבר או לברר. כל כך הרבה אי הבנות שעולות בחיים שלמים. אם רק הם היו מדברים.
כל כך הרבה דברים מתפספסים. זה כך כאב לי. אפילו אני, אדם כל כך שקט ומופנם שלא נוהג לשתף, הייתי מתחרפנת וצועקת. כל היושב על ליבי. צעקת תסכול וצער.
יכולת הספיגה של דווי, מקבלת את הכל על כפית לא משנה כמה מה שמגישים לה הוא דוחה. מתאבלת כל חייה בלי לפצות את הפה.
ואם רק מאצ'ו היה יודע... הם היו יכולים להיות ביחד לעד. וכשגילה היה מאוחר מידיי. עברו כל כך הרבה שנים שהסתכלו אחד על השניה עם כל כך הרבה דברים בלב שהיו צריכים להוציא החוצה.
אבל בשם האלוהים, למה?
זה כל כך הטריף אותי. היו דיאלוגים בין הדמויות שבהם היו להן הזדמנויות לפתוח הכל, לסדר את הכל ביניהם. לתקן את כל האי ההבנות שנגרמו אשר בגללן הם עומדים כאן עכשיו. לא אותם חיים משותפים שאותם תכננו ביחד.
אהבתי בעיקר את החלק בספר לפני אירוע האונס האכזרי. אני זוכרת שישבתי בסלון בחושך וקראתי את החלק בו ננסי, הסנאית שדווי הביאה לדוואנה לפני עזיבתו נשחטה בעודה בחיים ע"י מרטין האכזרי. ודוואנה המסכן, הרים את האבן הגדולה וחסך את כל הצער והכאב ונפרד ממנה לשלום.
זאת הייתה נקודת שבירה חזקה בספר ושם עצרתי. אחריה סגרתי את הספר והלכתי לישון מזועזעת. לקח לי זמן להמשיך. זאת הייתה נקודה שעשיתי הפסקה ארוכה מהספר. היה לי הרבה להכיל. המשפט שרץ בראשי שוב ושוב היה "כמה אדם יכול לסבול בחייו?".
התעללויות שעבר דוואנה, וכל מעשיו נגרמו רק כי כל כך סבל. אם רק דווי הייתה יודעת, הייתה סולחת לו מזמן ולא הייתה מעבירה חיים שלמים בכעס ונטירת טינה.
אבל היא מעולם לא סלחה לו. היא לעולם לא הסתכלה על בנה, ננג'ו כאל מתנה. וכשאמרה לו זאת כשזעמו יצא על משפחתו, "אתה קללה". נשברתי יחד איתו. היא תמיד אהבה יותר את אפו, בנו של צייד הטיגריס. הבנתי אותה. הצלחתי להבין אותה בקלות.
הטוויסט שבשני הדפים האחרונים של הספר, השאיר אותי בפה פעור ולסת שמוטה. כבר מאמצע הספר, התחילה לי הרגשה שיהיה סוף עצמתי ומפתיע. שמשהו חזק מחכה לי. ידעתי שבהרגשה הזו אסיים אותו. הלם.
הספר הזה כל כך ריגש אותי, לימד אותי כל כך הרבה.
לעולם לא אתן לעצמי לשתוק. גם אם זה הדבר הכי קשה בעולם. אני לא רוצה חיים שפספסו את האושר.

» ביקורות נוספות של כיפה אדומה
» ביקורות נוספות על גבעות הטיגריס