ביקורת ספרותית על מסומנת - בית הלילה #1 מאת פ"ק קאסט
בזבוז של זמן דירוג של כוכב אחד
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 13 במרץ, 2016
ע"י סופי


אזהרה: ביקורת זו מכילה ספוילרים.
(ומילים לא במקום, עצבים וכעס, אז תסלחו לי מראש).


מכירים את התקופה הזו, שאתם מסתכלים במראה וכמעט לא מזהים את עצמכם? הו כן, גם זואי מכירה.
תכירו את זואי, "גיבורת" הספר.
טוב, אני מניחה שלא הייתי צריכה להוסיף מרכאות מפני שבספר הזה- היא בהחלט גיבורה. סופר גיבורה אפילו - OVERMUCH - .
לפרט? בכיף.
מכירים את ספיידרמן? את באטמן? סופרמן? או כל גיבור על אחר. נכון שהם חזקים? נכון שיש להם כוחות על מדהימים, וכל מה שהם צריכים לעשות זה להציל את העולם?! אז מזל טוב! גם זואי המדהימה שלנו! (לא באמת).
גרר, אני רואה שאני קפצתי יותר מדי קדימה. אתחיל מהתחלה.

הספר מתחיל בזואי וקיילה. קיילה היא החברה הטובה ביותר של זואי.
קיילה מקשקשת לזואי על כל מיני דברים שטחיים וזואי עסוקה בלהשתעל ולא להקשיב, (אני ממש מקנאה בחברות שלהן).
אחר כך זואי רואה איש אל-מוות ליד הלוקר שלה והוא מסמן אותה. הוקוס פוקוס, זואי היא ערפד. (כי הרי ברורררר שככה נהפכים לערפדים, נכון?).
אחרי שזואי התעלפה או מה שלא קרה לה, היא קמה וראתה את קיילה מביטה בה בפנים חיוורות. עכשיו - שימו לב -, זואי אומרת את המשפט החכם ביותר עלי האדמות: "קיי, העיניים שלך בולטות, את נראית כמו דג".
אני לא יודעת מה משפחת קאסט חשבה לעצמה. היא בטח חשבה שזה מצחיק. BIG NEWS - זה מפגר. מפגר כל כך שאני מרגישה בושה בשביל הסופרות.
בקיצור, זואי סומנה (סהר כחול על המצח) ונהפכה לערפדית בהתהוות. היא צריכה לעבור ל"בית הלילה". פנימייה לערפדים בהתהוות. שם כל הערפדים הצעירים מתגוררים, במשך 4 שנים, עם הידיעה שכל רגע הם יכולים למות.

בקיצור, העניינים מתגלגלים להם. זואי מגיעה לבסוף אל בית הלילה.
שם היא פוגשת את נפרט, הכוהנת הגדולה.
שם היא פוגשת את סטיבי ריי, השותפה שלה. את דמיאן, שוני וארין, החברים הכי טובים שלה. (דרך אגב, הם נהפכים לחברים הכי טובים ביום-יומיים בלבד).
שם היא פוגשת את אריק, אהוב ליבה, האחד והיחיד. (שהם מתאהבים ביום-יומיים בלבד. סליחה. הם מתאהבים מהרגע הראשון שהם רואים אחד את השני). love at first sight, you know.
שם היא פוגשת את אפרודיטה, האויבת הנצחית. (שכמובן היא נואשת וטיפשה יחסית לזואי *לא באמת*).

נתחיל בזואי'לה שלנו.
היא שטחית, היא טיפשה, היא חסרת טאקט, ואני יכולה להמשיך לנצח. אבל עזבו, אני פשוט אוכיח לכם:

ע"מ 46: "במקום פחד הרגשתי כאילו אני צופה מהצד, כאילו כל זה לא נוגע לי בכלל (כמו הבנות האלה ששוכבות עם כולם וחושבות שאין להן סיכוי להיכנס להיריון ולחטוף איזו מחלת מין ממש מגעילה שאוכלת לך את המוח וכל זה)."

מה הפאקינג קשר?! (תסלחו לי).
היא התעלפה, והסתכלה על עצמה מהצד. איך זה מתחבר עם מחלות מין ובנות ששוכבות עם כולם? אם יש קשר, בבקשה מכם, האירו את עיניי.

ע"מ 54: "היא לא הייתה רזה כמו הילדות המוזרות האלה שהקיאו והרעיבו את עצמן כדי להגיע למה שנחשב בעיניהן כ'פאריס הילטון שיק' ("מאגניב." נו טוב, בסדר, פאריס. מה שתגידי)."

אוקיי, דבר ראשון.
הילדות ה"מוזרות" האלה שמרעיבות את עצמן? זו הפרעה נפשית, זואי. (או יותר נכון, משפחת קאסט הנכבדת).
הבנות המסכנות האלה, שנכנסות למצב של אנורקסיה ומרעיבות את עצמן זה לא משהו שצריך לרדת עליו. הן חולות במחלה נפשית קשה. ולקרוא את זה היה כל כך מכאיב וקשה, שרציתי לשרוף את הספר במקום. (הייתה לי חברה אנורקסית, אז זה הכעיס אותי יותר מהרגיל).
שנית,
מה הפאאאאקינג קשר לפאריס הילטון?!?!!!? כאילו, מה! מה! מה?!?!?!
לא משנה. אעזוב את זה כאן.

אזהרה: מילים ותוכן גס (מהספר, כמובן).
ע"מ 67-68: "הפנים שלו היו מוצללות, אבל אפילו שלא יכולתי לראות אותו במלואו, יכולתי לראות שהוא חתיך".
- אנחנו מודים לך, זואילה, ששמת לב שאריק שלנו חתיך. -
"...ואז הידיים שלה נעו כלפי מעלה על ירכיו של הנער".
- *ללא מילים*. אני פשוט אמשיך.. -
"הסתכלתי איך האצבעות שלה נעות עליו, ופערתי את עיני בתדהמה כשהיא העבירה את ציפורן האצבע שלה במורד הירך שלו. לתדהמתי, הציפורן חתכה את מכנסי הג'ינס שלו כמו סכין, וקו של דם טרי הופיע מתחתם."
"...היא הושיטה את הלשון שלה וליקקה את קו הדם"
- ושתבינו, זואי מסתכלת על כל זה. לדבריה, היא מהופנטת. (לא אוסיף את דעתי על זה). -
"הבחור הרים את מבטו. הוא ראה אותי. ואז קרה משהו באמת מוזר. הרגשתי אותו נוגע בי באמצעות העיניים שלו. לא יכולתי להסיר את העיניים ממנו. כאילו הנערה שמולו נעלמה, וכל מה שנותר במסדרון זה רק הוא ואני והריח המתוק והנפלא של הדם שלו."
- שיטטטטטטטט, כמה טיפשות!!!!!!!!!! -

ע"מ 69: "כן, ידעתי על כל העניין של מין אוראלי. אני בספק אם קיים מישהו בגיל העשרה באמריקה שלא יודע שרוב המבוגרים חושבים שאנחנו מוצצות לבנים באותה תדירות שהם בזמנם היו נותנים זה לזה מסטיקים (או, לצורך העניין, סוכריות מציצה)"

זה כל כך גס, שאפילו אותי זה הגעיל. זה - לא - ספר - לנוער.
אם אתן כל כך נגד הגסות הזו, אם ובת קאסט, למה אתן מכניסות את זה לתוכן של הספר הארור שלכן?

ע"מ 111: "הסימן הבליט את העיניים שלי וגרם להן להיראות גדולות יותר וכהות יותר. תחמתי אותן בצללית שחורה בגוון מעושן עם נצנצים. לא התאפרתי בכבדות כמו האפסיות האלו ששמות קו עבה של אייליינר שחור וחושבות שזה עושה אותן מגניבות. כן, בטח. הן נראות כמו דביבון מפחיד."

אני אפילו צריכה להסביר מה לא בסדר במשפט הזה?
אני שמה גם עפרון שחור וגם איליינר שחור מסביב לכל העין. so congratulations - אני אפסית.
אבל זואי! זה עושה אותי נורא מגניבה! למה את ישר פוסלת????? :((((((((
מצטערת, זה מעצבים. עכשיו גם אני נשמעת טיפשית, גרר.
-_-

ע"מ 124: "הדלת נפתחה, ואוי אלוהים הטוב שלי אני חושבת שהלב שלי הפסיק לפעום לחלוטין. אני בטוחה שהפה שלי נפער ונשאר פתוח לרווחה, כמו מטומטמת. הוא היה בחור הכי מדהים שראיתי בחיים שלי."

*חסרת מילים*

ע"מ 199: "אני יכול לשאול אותך משהו? שאלה די אישית."
"היי, ראית אותי שותה דם מגביע ונהנית מזה, ראית אותי מקיאה, מנשקת בחור, מלקקת את הדם שלו כמו איזה גור כלבים, ואז ראית אותי בוכה כמו תינוקת. ואני ראיתי אותך מסרב למציצה. אני חושבת שאחרי כל זה אני יכולה להתמודד עם שאלה די אישית"."

ארררררר!!!!!!!!!! זה היה הדבר ה כ י טיפשי ששמעתי. בחיי.

טוב, די. הבהרתי את הנקודה.

לסיום:
אל - תקראו - את - הספר - הזה.
תבורכו. (זה מהספר, כאילו. אל תאשימו אותי).
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Drunk Reader (לפני שנה ו-1 חודשים)
לא יודעת אם בהכרח דוחה, את יודעת, אולי הן פתוחות בצורה משגעת אחת עם השנייה, אבל זה פשוט מוזר שלשתיהן זה לא נראה... לא בסדר
סופי (לפני שנה ו-1 חודשים)
גם אני חשבתי על זה-
איך אפשר לכתוב ספר עם קטעים אירוטיים ביחד עם אמא שלך?
זה פשוט... טוב, דוחה.
Drunk Reader (לפני שנה ו-3 חודשים)
1- כל הכבוד שהגעת לשם, אני פרשתי בטקס חניכה או לא יודע מה, משהו עם נרות, באמצע
2-אחותי קראה עד ספר 7(מתוך 10) והיא אמרה "כמה בנים את יכולה לזיין?"
זה אומר הרבה על זואי.
אבל השאלה האמיתית היא, מי כתבה את האירוטיקה? האימא או הבת? איך השנייה קראה את זה ברוגע?
סופי (לפני שנה ו-8 חודשים)
שמחה לדעת שזה גרם לכם לחייך/לצחוק.
וזה בהחלט עצוב. לעולם לא נתקלתי בספר רדוד כזה..
יבגניה (לפני שנה ו-8 חודשים)
פשוט צחקתי בקול! תודה!
zlatathekitty (לפני שנה ו-8 חודשים)
את כל כך צודקת שזה עצוב.
קארן (לפני שנה ו-8 חודשים)
אי אפשר שלא לחייך לקריאת הביקורת
:)





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ