בין מחנה צבאי לקניון מפריד כביש. את הכביש חוצה אי-תנועה. בשעת בוקר מוקדמת עומד בקצהו, מבלי להפריע, נגן-רחוב. בגדיו בלויים. הוא פותח קופסה מוארכת ומוציא ממנה סקסופון; מקופסה אחרת הוא מוציא רמקול ישן. כעבור מספר רגעים הרמקול משמיע מנגינות מוכרות. הנגן מצטרף בנשיפה עדינה. קופסת הכלי נותרת פתוחה על המדרכה.
מדי בוקר דורכת כף רגלי באי-התנועה הזה. אין חוקיות להופעתו של הנגן. ברוב ימות השבוע הוא אינו שם. גם כאשר הוא נמצא, רבים מהעוברים והשבים מתעלמים ממנו. ייתכן שהם פשוט חוששים להביט. אני איני מתעלם. לעתים אני נהנה בשקט מהנגינה היפה. לעתים אני גם מניח ללא אומר מטבע, או אז נפסקת לרגע הנשיפה ואני נענה בתודה. אך תמיד ישנה אי-נעימות.
"מיכאל שלי" מספק חוויה דומה. במרכזו ניצבת דמות המשלבת שמחה ועצב. חייה כה חשופים עד שתחושת אשמה של מציצנות חולפת בך. אי-נעימות. ברור לך שאתה עד למראה לא-בריא. אינך רוצה להביט. אך משהו במאבק ההישרדות מוכר. גם אתה שותף לו. ואף על פי כן, ההתבוננות הקרובה מעוררת אי-נוחות. אולי אף פחד, שמא ידבקו קשיי החיים גם בך. אך הם כבר שם, בלבוש מעט אחר. וזהו כוחו של הספר: לשקף בראי מעווֵת של פארק שעשועים את המוּכר, אך בה בעת לשמר את ההזדהות עם הנשקף אליך. ממש כמו נגן-הרחוב.

זהו אוסף של טקסטים קצרים, סיפורים ומסות. והוא בעייתי מאוד.
רוב הספרים הטובים שקראתי משלבים עלילה טובה עם מסרים חכמים. היתרון בשילוב הזה הוא שפספוס המסרים לא פוגם בהנאה מהספר, כי לפחות אפשר ליהנות מהעלילה.
הבעיה של הספר הזה כפולה. ראשית, אי-הבנת המסר של קטע בספר (טקסט קצר/סיפור/מסה) שוללת את ההנאה מהקטע. העלילות מוזרות וחסרות כל טעם ללא הבנת המסר. שנית, הבנת המסר עלולה להיות קשה מאוד. אני, שנהנה מאוד מספרים עמוקים ומעוררי מחשבה, מצאתי את "גן השבילים המתפצלים" כמעט בלתי ניתן לעיכול.

במילים אחרות, "גן השבילים המתפצלים" הוא ספר עמוק, עמוק מדי, שהקריאה בו מיועדת לצוללני שייטת או שחיינים אולימפיים. אני לא נמנה עם אותם יצורים אמפיביים ונאלצתי להפסיק את הקריאה בעיצומה. מסיבה זו, אגב, לא הרגשתי "ראוי" לדרג את הספר.

"הדוח של ברודק" הוא כמו הר. הוא מתחיל כמו הרבה ספרים אחרים, אבל אט אט המישור הופך לשיפוע. עם תזוזת הדפים משמאל לימין, "הדוח של ברודק" רק משתבח. לכן לא מפתיע שבסיומו הקורא מוצא עצמו נושם אוויר פסגות משכר.

"הדוח של ברודק" נע הלוך ושוב בין שתי תקופות עיקריות, אבל אין בכך כדי לבלבל. קלודל מנווט את ספינת העלילה ביד אומן, והקורא לא משתעמם לרגע. [מעכשיו - ספוילר!] בשלב מסוים קורה משהו מדהים: הקשר בין שתי התקופות מתבהר. אותם שני ענפים שצמחו זה לצד זה מתבררים כשייכים לאותו עץ. ואכן, ה'פרמדר' שקול ל'אנדרר' (אפילו הפירוש המילולי זהה), וגם אין כל הבדל בין ה'פורישה נכט' ל'ארייגניס'. "הם הורגים אותו," כתב פעם בורחס, "והוא אינו יודע כי מת כדי שתמונה מסוימת תחזור על עצמה."

והמסקנה? כמו ספרים נפלאים אחרים, ל"הדוח של ברודק" אין מסקנה אחת ויחידה. הדבר נתון לפרשנותו של הקורא. אך אין לי ספק שלפחות אחת המסקנות היא אותה מסקנה של היינריך היינה מלפני כמאתיים שנה: "הייתה זו ההתחלה בלבד; היכן ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם."

אין הרבה ספרים ב"סימניה" שזכו לדירוג של חמישה כוכבים לאחר שקלול של עשרות דירוגים. ועדיין, "בינת השכוי" הוא מהבודדים שזכו לכך. למה?
לא מכיוון שהוא מושלם. אני בטוח שיש אנשים שימצאו בו פגמים (אני לא מצאתי הרבה). הסיבה די פשוטה. בכריכה האחורית של הספר נכתב:

"רופא כפרי זקן מסכם את חייו הארוכים שעברו עליו במחיצת החולשות האנושיות, החולי, המוות וההתחדשות המתמדת, בסיפור שכולו פיוט, חכמת-חיים ואופטימיות. שיר-הלל עדין לחיים, לטבע ולאדם."

זהו תיאור מדויק של הספר. בניגוד להרבה ספרים אחרים, שמבטיחים הרים וגבעות, "בינת השכוי" לא מתיימר להיות מה שהוא לא. למעשה, ההבטחה שלו די צנועה. אבל הקיום - הו, הקיום...!
דגן מקיים את ההבטחה שבכריכת הספר באופן מעורר השתאות. הספר הזה מדהים לא מפני שהמסרים שלו חדשניים. הם לא. "בינת השכוי" מדהים משום שהוא מעביר את המסרים בצורה הטובה והיפה ביותר שאפשר לדמיין. רציתי לצטט כאן משפט או שניים כדי להדגים, אבל הבנתי שזה לא יהיה אותו הדבר כמו לקרוא אותם בספר. האווירה ש"בינת השכוי" משרה אינה ניתנת לחיקוי או לשחזור.

לכן, אני ממליץ לכם דבר אחד - רוצו לקרוא.

קרוב לוודאי שיש טעם בכל הביקורות בעמוד הזה. כולן שונות זו מזו, אבל על דבר אחד הן מעידות בבירור: אפשר לומר הרבה מאוד על "הדרך". ואולי זה הקסם שלו. כי לא רק הכתיבה מצוינת ('הדרך'), אלא גם הרעיונות שהוא מביע. למרות ש"הדרך" קצר יחסית, הוא נשאר איתך במשך הרבה זמן, מוסיף לאתגר ולעורר מחשבות.

מישהי מתחתיי כתבה ש"הדרך" מזכיר את "על העיוורון". אותה המחשבה בדיוק עלתה לי במהלך הקריאה, אז אני מאוד מסכים. ועדיין, למרות שיש חפיפה תוכנית מסוימת, הספרים שונים מאוד זה מזה. העלילה אחרת לחלוטין ולדעתי גם המסרים שונים בתכלית. למען האמת, למרות שאהבתי מאוד את "על העיוורון", לדעתי "הדרך" עולה עליו מכל הבחינות.

הגיל הממוצע של מדרגי הספר הוא 25. אני עצמי עברתי מזמן את הגיל שבו קוראים את "והילד הזה הוא אני".
האם זה אומר שהדירוגים לא אובייקטיביים? האם ייתכן שכולנו נזכרנו בספר שאהבנו בילדותנו ונתנו לו ציון שלא מגיע לו?
בהחלט לא: כל מי שדירג את הספר הזה זוכר את ההזדהות העצומה - כילד - עם מה שמתואר בו. ספרו של אטלס משקף הבנה כה נדירה ומדויקת של נפש הילד, שגם בגיל 25 אי אפשר להישאר אדישים...

מעניין, אבל צהוב מדי.

בסוף הספר שקעתי בעצבות עמוקה, כי הבנתי איזו אישיות דגולה איבדנו באוגנדה. הכישרון העצום של יוני נתניהו בלתי ניתן לתיאור. מאוד מאוד מומלץ.

ספר נחמד, לא יותר. בסה"כ אגדה שכתובה יפה, אבל אין בה שום דבר מרתק או מפתיע שמעודד להמשיך לקרוא.