ביקורת ספרותית על Americanah מאת Chimamanda Ngozi Adichie
ספר מעולה

---

לפני שנתיים בערך קראתי שהספר החדש של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה, הסופרת הניגרית-אמריקאית שהיא כנראה הסופרת האהובה עלי, הוכתר כאחד הספרים הטובים של השנה של הניו יורק טיימס. אז חיכיתי שהוא יצא בעברית, וחיכיתי עוד קצת, וקיבלתי מההוצאה הבטחה שהספר יתורגם ויצא ב-2015, וחיכיתי עוד. ובסוף, כשהייתי בניו יורק, עשיתי את הדבר התקדימי וקניתי אותו באנגלית. פרוזה באנגלית לא קראתי מאז הבוק-ריפורטס של התיכון (וגם אז זה היה הארי פוטר) והנה ספר ארוך שאני מאוד רוצה לאהוב אותו וחוששת שדווקא בשפת המקור יאבד לי מה שמתקבל בקריאה בשפת אם. סיכון מסוים, בקיצור.

הריני להרגיע אתכם: הסיכון השתלם ובגדול ואני מוכנה כבר עכשיו להכתיר אותו כאחד הספרים הטובים של השנה והכי טוב של אדיצ'ה עד כה. בשני הספרים הראשונים העלילה הייתה ממוקדת יותר בחיים בניגריה, בהתלבטויות ובפוליטיקה שלהם; "כרוך סביב צווארך" עסק בחוויות בין תרבותיות אבל היה אוסף של סיפורים קצרים. ואילו העומק והרוחב של הספר הזה הם כל כך נפלאים שאני מתביישת שבהתחלה אהבתי את הכתיבה שלה רק כי "זה על אפריקה". זה ספר על אמריקה לא פחות מעל אפריקה, כמו גם על לונדון, על גזענות והגירה, התבגרות וגם על אהבה, אם יורשה לי.

איפמלו נולדת וגדלה בניגריה וחייה נוחים ויפים: משפחה, חברות ואובינזה, אהבת תיכון שהופכת לעולם שלו של שניים שבטוחים שהכל יהיה מושלם בחייהם. אין נוכחות משמעותית של פוליטיקה בחייהם, רק הגירוד המתמיד של אפשרות ההגירה, הזמנית או הקבועה, כדי לוודא שתהיה תמיד היכולת לבחור. אובינזה חולם על אמריקה, אבל רק איפמלו מקבלת ויזה והיא נוסעת בתקווה שהוא יצטרף בהקדם האפשרי לחיים סטודנטיאלים מאושרים ומי יודע מה עוד. אבל אמריקה משבשת את כל התוכניות. איפמלו מתקשה למצוא עבודה, לא מוצאת עניין בלימודים ובעיקר לא מבינה את הסטטוס החדש שהיא נכנסת לתוכו – הסטטוס של שחורה.
סוגיית הגזע חדשה לאיפמלו, ובשנים הבאות שלה באמריקה היא תיתקל בה במגוון רחב של הזדמנויות ותנסה לגבור עליה בכל מיני דרכים. הסוגיה הכי מרתקת (לטעמי) היא סוגיית השיער, ובעיקר המלחמה של איפמלו נגד המוסכמה שנשים שחורות צריכות להחליק את השיער לפי סטנדרט היופי הלבן, כשהנזק שהחומרים הללו עושים הוא שולי לעומת הקיבעונות של החברה שלא תקבל אותך לעבודה ותשלח בך מבטים תוהים. כמו שאיפמלו מציינת, גם הנשים השחורות המצליחות ביותר, כמו ביונסה או מישל אובמה, לא מעזות להראות לציבור "את השיער שהן נולדו איתו".

זו רק דוגמה אחת לדרך שבה אדיצ'ה לא רק בוחנת לעומק את המרחב אלא גם נוקטת לגביו עמדה. פעם אחר פעם הספר מפליא בתיאוריו היפים והמדויקים, כשכל עיר וכל דמות זוכה לאיפיון קצר ומבריק בחיוניות שלו ובו בזמן גם מתקיים כמשפיע ופוליטי. השילוב בין התיאור לעמדה מצליח להיות כה טבעי ומשכנע שממש התחשק לי שהיא תתאר גם את המרחב שלי-שלנו, כשברור שמי כמוה יודעת מה הפער בין הכותרות המדממות לפוליטיקה של חיי היום יום.

ככל שהסיפור נמשך, ויחד עם הבחירה של איפמלו לחזור לניגריה ואל הסיכוי של החזרה לאובינזה, מתחדדת הכתיבה הרגשית, העדינה אך עמוקה של אדיצ'ה. היא מוכשרת מאין כמותה בכתיבה הזו, מתוך הדמות עצמה, והופכת את איפמלו לדמות שלא רק מעוררת הזדהות אלא גם הופכת למוכרת ממש. אמנם הכתיבה של הדמות הגברית, אוביזנה, היא מעט פחות טובה, אבל זה רק יחסי. כל כך נהניתי מהספר שכמעט שכחתי שהוא באנגלית ושלא כל המושגים הקשורים בעיצוב שיער אפריקאי מובנים לי; עכשיו אני מחכה שהוא יצא בעברית ולו בשביל האפשרות של ההתענגות על יופיו של הספר הזה מחדש.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על Americanah