מאיה יודעת שאמא שלה השאירה אותה בחנות הספרים. בפיקחות הגיונית ושובה לב של פעוטה רכה, היא מסיקה שזה מה שקורה לכל הילדים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות נעליים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות צעצועים. יש ילדים שמשאירים אותם בדוכני סנדוויצ'ים. והחנות שבה השאירו אותך קובעת לך את כל החיים.
כבר בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה לכתוב ביקורות ספרים. ציור של תפוח משמעו שהריח של הספר קיבל אישור. גוש גבינה אומר שהספר מצחין, דיוקן עצמי אומר שהתמונות מצאו חן בעיניה. היא חותמת על הביקורות "מאיה" ומגישה אותן לאישורו של מר פיקרי.

סיימתי לקרוא את הספר, ובלב הומה התחלתי לשוטט בביקורות בסימניה. הטריד אותי שלא הצלחתי למצוא ביקורת שלוכדת את מה שאני מרגישה. אם הייתי מוצאת, כמו שקורה לעיתים, הצורך לכתוב בעצמי היה נחסך ממני. "תודה שאמרת את זה!" הייתי נאנחת בהקלה, ומסמנת שאהבתי את הביקורת. אבל הפעם זה לא קרה, ולא הצלחתי לכבוש את התחושה המטרידה הזו, שמישהו חייב להסביר את הקסם בספר הזה, ואם איש לא עשה זאת עד כה – אז אין לי ברירה אלא לנסות בעצמי.
אני תוהה על כך, תוך כדי כתיבה. למה כל כך חשוב לי לכתוב ביקורות ספרים? להכריז בפני העולם שהספר מצא חן בעיניי אני יכולה לעשות גם בלחיצת כפתור פשוטה – ארבעה כוכבים, חמישה כוכבים. ציור של תפוח, גבינה או דיוקן עצמי. זהו. למה צריך את כל המילים האלה?
כנראה אני מסוג הילדים שהשאירו אותם בחנות ספרים.

הספר הזה הוא התגלמות הצורך שלי לכתוב ביקורות – או במילים אחרות, הוא נראה כמו מענה לצורך של גבריאל זווין להסביר את הקסם בקריאה, את האושר שהעניקו לה הספרים האהובים עליה, את האופן שבו הם יכולים להפוך לאות הסודית, הפרטית, של ברית אוהבים; את האנשים הנפלאים שאפשר להכיר בזכותם – כמו קיצור דרך לליבו של ידיד נפש.

הספר לא עמוק או מתוחכם במיוחד, אבל עדין ומתוק; הדיאלוגים נפלאים ואמינים, ההומור משובח, הדמויות מעוררות חיבה והכיף גדול. חוץ מזה, כמעט כל הספרים שמוזכרים בו הם ספרים אמיתיים, ויש לכך שתי משמעויות: (1) הוא מכיל רשימה ארוכה ונלהבת של המלצות, ו-(2) כל אזכור של ספר שאהבת הוא כמו נפנוף שלום חביב של ידיד ותיק.
במקרה שלי: "הטירה היא שלי" (שהוא כנראה הספר האהוב עליי בעולם), "גנבת הספרים" (היה האהוב עליי לפני קצת יותר מעשור), "נשואה לאמריקה" (צביטה חדה של געגועים), "אשתו של הנוסע בזמן" (צביטה קלה). דיאלוג על הרחת-לוקום מ"נרניה" שחרר ממני פרץ צחוק של הפתעה והזדהות. בובה של הרמיוני גריינג'ר העמיקה את החיבה שלי לאחת הדמויות.
מי מאיתנו לא אוהב להרגיש שמכירים אותו כל כך טוב?

אנשים כותבים ספרים מסיבות רבות. אם אדלג על הברור מאליו - להשאיר משהו בר-קיימא בעולם (ובניגוד לצאצא אנושי, למשל, אחרי שבראתי אותו הוא לא יגדל וישתנה לי) - יש גם כמה נשמות טובות שמטרתן להגדיל הנאה בעולם. נראה שגבריאל זווין היא אחת מהן.
עד שבדקתי לפני שכתבתי את הביקורת, הייתי בטוחה שזווין היא סופר זכר. חשבתי שחלקים מהסיפור אינם אופייניים לגברים (למשל התחת הגדול של אמיליה, בהקשר אסתטי ולא מיני) אבל, כמו שאומרים, זרמתי עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה עד שהתברר לי שהוא היא. הספר הזה הוא קלילון רדוד, המשתמש בכל האמצעים הלגיטימיים לגרום הנאה לקורא. החל משימוש בקלישאות בנליות, דרך ליטוף האגו של הקורא באיזכור המון ספרים שסביר שהוא קרא, התייחסות קצרה אליהם כך שגם אם לא קראת - לא נורא, אתה יודע במה מדובר, הבטחה שגם אם מאוחר - האושר יגיע, ואושר, כידוע לכל, משמעו בן זוג, אהבה, וילד (לא משנה הסדר) ועיקר העיקרים של הנאה - להתרחק עד כמה שאפשר מהמציאות. זהו.

איי ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים באי נידח. האוכלוסיה הקטנה באי מוכפלת ומשולשת בקיץ על ידי תיירים ומצדיקה חנות ספרים. הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה, מריר וחמוץ והדבר האחרון שמתאים לו זה למכור. מצבו הכלכלי די גרוע ומצבו החברתי גרוע יותר. יש לו נכס שהוא מתכנן למכור ולפרוש מהחנות, אבל הנכס הזה נגנב בוקר אחד כשהוא משאיר את הדלת פתוחה ויוצא לריצה. מנקודת השפל הזו אפשר רק לעלות ולשמח את הקוראים: פעוטה מושארת (עם פתק!) בחנות שלו, הוא מאמץ אותה (בטח. ממש) ולומד להיות אב ואדם טוב יותר. הסיפור כתוב, לכאורה, למבוגרים. יש בו התאבדות, חד-הוריות, בגידות בבן זוג חוקי, גניבה, מחלה קשה, גסיסה, מוות... אבל הנימה היא נימה של ספרי נוער: הכל חד-משמעי, ברור והמציאות אינה משחקת פה תפקיד.

הוא כתוב נחמד, מלטף לך ת'אגו, מבטיח. נצחיה הציעה לקרוא אותו בקיץ והמציאה עבורו ז'אנר חדש. הייתי אפילו נותנת לו ארבעה כוכבים, ככה רק לעודד את הסופרת שתמשיך לענג אותנו בספא הזה, אבל ההנחה שכל מה שאתה צריך לדעת על אדם יתברר לך אם תשאל אותו "איזה ספר אהוב עליך מכולם"? לא איפשרה לי את זה. שמעתם פעם שטות כזו? הוא יסתפק, אם כן, בשלושה כוכבים מכובדים ובתואר "חביב הקוראים".

בתור יצור ביקורתי הספר מאוד סובלני הן כלפי הדמויות (שאינן מושלמות ויודעות זאת)והן בעלילה (הוא מתחיל עם בחורה באופן די צולע אחרי המון זמן ועוד) והן הילדה כלפי אביהה.

בלתי אפשרי שלא לכתוב בקורת על הספר המענג הזה.
אני אוהבת ספרים על ספרים.
אני אוהבת את גבריאל זוויין,
כל מה שקראתי משלה היה מעניין וטרילוגיית הבכורה הייתה מאד מוצלחת ושונה ,היא כותבת ברגישות והדיאלוגים שלה אמינים.
הספר הזה ,איך שהוא ,ירד לתחתית הערימה תחת הכותרת " ליום שאני מסתובבת עם תיק וצריכה ספר לא כבד מדי " .
התחלתי אותו פעם פעמיים ועזבתי. אבל הבוקר פשוט לקחתי אותו ליד סיימתי 249 עמודים שהם באמת תענוג לכל חובב ספרות.
איי. ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים שחי באי אליס לא רחוק מניו ג'רסי, איי. ג'יי אלמן מזה שנה וחצי הוא מריר ,ציני, עוקצני, ווכחן ,סנוב ספרותי שאיבד עניין בחיים פחות או יותר.
הוא שונא את הקונים שלו למרות שעיקר רווחיו מגיע מתירי הקיץ הוא לא מוכן להתפשר ולמכור ספרות פופולרית, פנטסטית או כזו שעוסקת בערפדים.
יש ברשותו עותק של היצירה טמרליין של א.א.פו שרק 50 עותקים ממנה יצאו לאור והיא שווה מאות אלפי דולרים, הוא רכש אותה ב 5 דולר ונוצר אותה לימי הפנסיה אבל יום אחד היא נעלמת. הנסיבות גורמות לו להתיידד עם מפקד המשטרה המקומי שמנגד לומד לאהוב קריאה והוא גם זה שימצא את היצירה הרבה שנים אחר כך ויחזיר אותה לאיי ג'יי.
אמיליה היא סוכנת צעירה של הוצאה לאור שמגיעה לאי פעם בעונה עם הקטלוג החדש מתוך כוונה לשכנע אותו לקנות כמה שיותר, הסוכן שקדם לה הלך לעולמו ואיי ג'יי שחיבב אותו והיה מנהל עמו דיונים עמוקים וארוכים על ספרים וספרות שומע לראשונה על מותו מפיה ומוציא עליה את אבלו ואכזבתו. הוא מתחרט על זה, היא תמשיך לחזור בכל עונה עד שכמה שנים אחר כך הוא יגלה שספר שהמליצה עליו בחום רב והוא סרב בתוקף לנסות - יש לו דעות מאד ברורות מה ראוי לקרוא ומה לא - הוא אכן טוב והוא מפתח אליה רגשות ומחזר אחריה במגושם, בסוף הם יינשאו וימצאו אושר.
במקביל ננטשת בחנותו מאיה בת השנתיים ורבע עם פתק מאימא שלה שגווייתה הטבועה תמצא למחרת .בפתק מסבירה האם ( סטודנטית מלגה מבריקה מהרווארד )שהתינוקת חכמה לגילה ,שאין אבא בתמונה ולה אין משפחה ,שהיא הגיעה לסף ייאוש היא עוזבת את ביתה בחנות כי היא רוצה שתגדל במקום עם ספרים עם אנשים שאכפת להם מספרים .
איי ג'יי שרעייתו הייתה בחודש השני להריונה כשנהרגה בתאונת דרכים נקשר למאיה ומגדל אותה עם סיוע רב מהקהילה סביבו .גיסתו לשעבר ,מפקד המשטרה ואמילייה.
בהמשך נגלה מי היה בעצם האב הביולוגי ומה הסיפור מאחורי התאבדותה של האם.
מאיה גדלה להיות נערה משכילה שקוראת עם עתיד בכתיבה.
הספר מלא רפרנסים תרבותיים להמוני ספרים וסופרים המוזכרים בשמם המפורש ,החל בשמו של החתול של אמילייה - עכרור השלולית - דרך דיבור ישיר על ספרים וסופרים בדיאלוגים בין הגיבורים ( שוטרים מעדיפים לקרוא את ג'פרי דיוור ) וכלה בדיון על רחת לקום ומדוע הוצגה כפיתוי האולטימטיבי לבגידה במשפחה.
לפני כל פרק יש עמוד שער שכולל שם של סיפור קצר (צאן לטבח -רואלד דאל ,יהלום גדול כמו הריץ' -סקוט פיצ'רלד ,הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קלאוורס- מארק טווין) שמתקשר איכשהו למה שקורה בפרק ופסקה שנכתבה למאיה ע"י אביה שמזכיר לנו בקצרה את עלילת הסיפור מנתח אותו ונותן איזה לקח או המלצה .
לאט לאט אנחנו מבינים שזו למעשה הצוואה שישאיר אחריו האב האוהב לבתו.
אהבת הספר והספרות שורה על הספר הזה.
פשוט תענוג

ניגשתי ל"סיפורי חייו של מר פיקרי" עם ציפייה לספר "על ספרים", אך גיליתי יצירה שבוחנת את המארג האנושי העדין ביותר. כקוראת שסולדת מכתיבה "רזה" או נוסחתית, גבריאל זווין התגלתה כהבטחה גדולה: היא כותבת באינטליגנציה שחוקרת את הנפש מבלי ליפול למלכודות של קיטש.
תמצית העלילה (ללא ספוילרים):
איי.ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים אלמן וציני על אי מבודד. חייו, המוגנים בתוך חומות של סנוביות ספרותית, מתערערים בעקבות שני אירועים: גניבתו של ספר נדיר ויקר ערך, והופעתה של תינוקת שננטשת בין המדפים. זהו סיפור על טרנספורמציה פסיכולוגית מזהירה, שבו חנות ספרים הופכת ממקצוע ללב פועם של קהילה שלמה.

הכתיבה של זווין היא מלאכת מחשבת. היא מושחזת, בועטת וקלילה, אך מצליחה לשמור על עומק פיוטי. השליש הראשון של הספר הוא לא פחות מגאוני – הדינמיקה בין פיקרי הציני למאיה התינוקת הורבלית ומרתקת, אמיליה הפילפלית שמצליחה לקלף את השכבות של מר פיקרי, יחד עם מאיה המתוקה. עם זאת, הספר חווה "זחילה" מסוימת באמצעו; ככל שפיקרי עובר שינוי והופך ל"נורמטיבי" יותר, הוא מאבד מעט מהקסם המחוספס והשנון שאפיין אותו בתחילה. גם דמויות משנה שפתאום מקבלות מקום של כבוד, כשלא מובן איך הן קשורות תכלס לעלילה...
אך כאן נמדד כוחו של הספר: מה שנראה לרגע כ"חדירה" של דמויות משנה פחות מעניינות, מתגלה כמהלך עלילתי מבריק. הדמויות שמקיפות את פיקרי – הגיסה איסמיי והשוטר המקומי – מתגלות כעמודי התווך של הסיפור. הן אלו שמחזיקות את הסודות הכמוסים ביותר (כולל גורלו של אותו ספר נדיר שנגנב) והן אלו שסוגרות את המעגל בצורה מושלמת בסוף הספר.
הסופרת מצליחה לתבל גם את הרגעים הקשים ביותר, כמו מחלה ופרידה, בשנינות ובהומור דק שמזכיר לנו שהחיים הם לא רק טרגדיה או קומדיה, אלא רצף של סיפורים. הסוף, שבו חנות הספרים עוברת לידיים המוכרות והאהובות, מעניק תחושת קלוז'ר מספקת ואופטימית להפליא.
שורה תחתונה:
"סיפורי חייו של מר פיקרי" הוא ממתק אינטלקטואלי עם נשמה גדולה. למרות נפילת מתח קלה באמצע, הוא מתגמל את הקוראת בעלילה מהודקת להפליא ובדמויות שנשארות בלב הרבה אחרי סגירת הכריכה. ספר חובה למי שמחפשת תהודה רגשית וכתיבה מושחזת. 5 כוכבים בלב שלם.

השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה.
מה קרה? כלום. הכל ביחד.
כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו.
ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים?
אז מקבלים חומר נוסף למחשבה.
מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים.

*** זהירות ספויילר ***

ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום.
זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים.
לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו.
מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן.
כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה.
וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים.
אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.

ספריות נוטות לסדר ספרים לפי סדר אלפאביתי של שם המחבר, ולא לפי סוגות. זה סידור מסורתי, מהתקופה שבה לא היו קטלוגים ממוחשבים, ואנשים היו צריכים דרך נגישה ופשוטה להגיע לספר מסוים שהפרטים שלו מצויים בידיהם. סדר העניינים הזה מצער מאוד, כי בדרך כלל אנשים מגיעים לספרים עם מידע כללי מאוד באשר למה שהם מחפשים. בדרך כלל זה לא ספר ספציפי, והרבה מאוד פעמים גם לא כותב מסוים, אלא ידע באשר לסוג הספר: האם זה שירה או סיפורת, מתח או מדע בדיוני, רומן או אוסף סיפורים קצרים, ביוגרפיה או בלש, בידיון או ביוגרפיה. נכון לעכשיו כל הסוגים מעורבבים זה לזה, ומטבעו המתעתע של הא"ב הוא מזמן שכנים מוזרים מאוד זה ליד זה. מה שיש לאנשים כדי למצוא בין המדפים את שאהבה נפשם זה כריכת הספר, שמו, הכתוב על הכריכה האחורית, ורמזים דקים נוספים. חנויות ספרים מסודרות בצורה יותר הגיונית, ומפרידות סוגות על פי קהלי יעד שונים. עדיין תחת "סיפורת" יופיעו לעיתים סוגים שונים יחד, אבל במקרה של חנות ספרים זה כבר פחות חשוב. ואולי אני טועה. אני לא קונה כל כך הרבה ספרים, ומבלה יותר בספריות.

לו היתה חלוקה לסוגות, כזו שספרי המתח שוכנים בנפרד, הבלשים נמצאים קצת קרוב, המדע הבידיוני במקום אחר, והרומנים ההיסטוריים ממלאים בכרסיהם השמנות את המקום המיועד להם, אילו היתה חלוקה כזאת, היה צריך לייסד סוגה בעלת שם נפרד. אולי היה צריך לקרוא לה "הרומן הקליל" או "ספרות קיץ". ספרים שאני מכנסת ברשימה מיוחדת שנקראת "בקלילות". כמו פרוייקט רוזי, הזקן בן המאה, איש ושמו אובה, איפה את ברנדט וספריה של ג'ואן האריס. בקווים כלליים מאפייני הז'אנר הם אנשים באמצע החיים, מפוכחים, מנוסים בצרות ובתלאות, אבל לא נותנים להן להכניע אותם. אלה ספרים שבהם המשפחה חשובה, וגם הזוגיות. ברוב הפעמים אהבה נרקמת במהלך הספר. העלילה קלה וזורמת והסוף טוב. אמינות אינה מאפיין חזק של הז'אנר. אנחנו לא בדיוק מצפים לזקן בן מאה שפגש את כל המי והמה של המאה העשרים, לא ממש מכירים אוטיסטים שנרפאים מהאוטיזם שלהם, או פנסיונרים שוודיים זעופים שמקבלים בברכה זרים והמוסקסואלים, בדיוק כפי שברור לנו שאם אבודה לא תימצא פתאום במשלחת באנטארטיקה. אבל הכל זורם ונעים ונחמד, כך שזה לא מפריע להנאה. ואפילו מגביר אותה, כי מי לא אוהב אגדות.

טוב, אז זו הסוגה של הספר הזה. כתוב על הכריכה "רומן", אבל זה בדיוק הרומן הקליל ולא מעמיק המחשבות שתיארתי קודם. מר פיקרי לא היה מכניס את הספר הזה לחנות שלו באי אליס. בתחילת הספר הוא נושא מניפסט ענק באוזני אמיליה הסוכנת הספרותית ומתאר לה כל מה שהוא לא אוהב. ספוילר: את רוב סוגות הספרים הוא לא. וגם רומן-נשי-קליל הוא לא. איך הוא הגיע להיות הגיבור של כזה? לגבריאל זווין הפתרונות. פיקרי, אלמן מר נפש, זר באי, מנהל את חנות הספרים שלו ומקיים חיי חברה מצומצמים למדי, כשלפתע נכנסת מאיה הפעוטה אל עולמו. הוא מאמץ אותה, כמיטב פערי חוסר האמינות של הז'אנר, וחייו משתנים לבלי הכר. במהלך ההתגלגלות של הסיפור אנחנו זוכים, בראש כל פרק, להמלצה ספרותית פרי עטו של מר פיקרי, על סיפור קצר. הוא אוהב סיפורים קצרים.

זהו. קליל, חביב, מתאים לקיץ. מתאים מאוד לחובבי קריאה. איך אומרים? "טוב מאוד במגבלות הז'אנר".

תקראו את הספר הזה. תקראו אותו.
אם רע לכם - הוא יעשה לכם רק טוב. ומי כמוני יודעת! התחלתי לקרוא אותו בשבת, כשנמאס לי ללמוד למתכונת בתושב"ע שתהיה לי מחר [מסקנות: אסור לעשן, אסור להלין שכר, צריך להוכיח,צריך לתת צדקה.... אוקיי. אני אעצור פה כי אני אדם נחמד ובעל חמלה. וויש מי לאק]

"סיפורי חייו של מר פיקרי" זה שם מדויק לדעתי. הרי כשאנחנו כותבים בכותרת של ספר "סיפור חייו של ___" אנחנו בעצם מתיימרים לספר את כל המהות של אותו אדם. ואנחנו לא יכולים לעשות זאת אפילו אם נרצה. לעומת זאת, "סיפורי חייו" לא מתיימר לעשות כלום, רק לקחת כמה מהסיפורים שמרכיבים את המהות השלמה של האדם ולספר אותם.

הגעתי אל הספר הזה בגלל המחברת. גבריאל זווין כתבה את סדרת "הבכורה" ואהבתי את השניים הראשונים של הסדרה הזו [אני צריכה שיתרגמו את השלישי לפני שאשכח את שאריות העלילה שעוד נותרו לי בראש! אררגג].
האמת שחשבתי בהתחלה שזה ספר עם סיפורים קצרים על אותו אדם [התברר לי שזה לא ממש ככה] ולא יוצא לי כ"כ לקרוא ספרי סיפורים קצרים אבל חשבתי לעצמי, "למה לא?" . וזה מה שגם אתם צריכים לחשוב לעצמיכם בפעם הבאה - וחייבת להיות כזאת אם אתם מגדירים את עצמכם אנשים שאוהבים ספרים - שאתם הולכים לספריה או לחנות ספרים. כי, תשמעו, אני יכולה בהחלט לתת לכם סיבות ל"למה כן" אבל ל"למה לא" אין לי תשובה (:

אז למה כן?

הכתיבה. מצד אחד ספרותית ולא רדודה, מצד שני מצחיקה בטירוף. זאת בדיוק סוג הכתיבה שאני אישית אוהבת. היא גרמה לי, במיוחד בהתחלה, לצחוק אפילו מהדברים הלא באמת מצחיקים [מה פתאום, זה לא קשור לעובדה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה באיזור 1:00 או 2:00 בלילה]
למשל , בתחילת הספר; אמיליה, שהיא סוכנת חדשה של חברת הוצאה לאור, מגיעה לחנות הספרים של מר פיקרי באי אליס על מנת לשכנע אותו להזמין מהם ספרים. הוא לא ממש משתף איתה פעולה, בלשון המעטה. אז היא מנסה לתהות על קנקנו ולהבין מה הוא אוהב לקרוא:

"אמיליה מניחה את העותק על השולחן."אשמח אם תיתן לי הזדמנות להתוודע לטעם שלך," היא אומרת, ומרגישה קצת כמו דמות בסרט כחול."

אחרי שהשורה הזאת גרמה לי לגחך, מר פיקרי מחליט לתאר לה במפורט אילו סגנונות ספרים הוא דווקא לא אוהב:

"אני לא אוהב פוסט-מודרניזם,זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטית, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי. לעיתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים,מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים,מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים - בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת - ספרי עיון בלבד בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז'אנר צריך להיות ז'אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים,בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מספרי ילדים של ידוענים, מממאורים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם- ואני מתאר לעצמי שלמותר לציין- מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה, או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות, אבל פנקס החשבונות מחייב אותי..."

אני חייבת להודות שאת חלק מהמילים בכלל לא הבנתי [פוסט-מורטם? בארור] אבל זה לא מנע ממני להשתעשע עד מוות ולהסכים עם אמיליה שמהרהרת בינה לבין עצמה לאחר מכן הוא צעיר מדי בשביל לאהוב כל כך מעט.

אז.כן.

מר פיקרי או בשמו הפרטי איי-ג'יי הוא דמות עם אופי.

"איי-ג'יי... לא מאמין במעשים אקראיים. הוא אדם קורא, ולפיכך הוא מאמין בהבניה. אם במערכה הראשונה מופיע אקדח, חסר לו שהוא לא ירה במערכה השלישית. ובמילים אחרות, איי-ג'יי מאמין בנארטיב."

הוא דמות שמוצאת פתאום בחנות הספרים שלה תינוקת בוכיה בת שנתיים עם פתק הסבר קצר ושואלת אותה "מי את, לעזאזל?".
ואז הוא נאלץ לחשוב על דברים כמו מה תינוקות בני שנתיים אוכלים?? ורואה חובה מוסרית בלחנך את התינוקת לא לפזר את אהבתה בקלות רבה מדי -

"הבת'ך."
"אוהבת אותי? את בקושי מכירה אותי." אומר איי-ג'יי. "ילדונת, אל תחלקי את האהבה שלך ככה לכל דכפין." הוא מקרב אותה אליו. "עשינו חיים יחד. שבעים ושתיים השעות האחרונות היו מענגות, ומבחינתי גם בלתי נשכחות, אבל יש אנשים שלא אמורים להישאר יחד כל החיים."
היא נועצת בו את עיניה הגדולות , הכחולות והספקניות."אוהבת'ך," היא חוזרת ואומרת.
"....את מדאיגה אותי. אם תאהבי את כולם, בסוף רוב הזמן תיעלבי ותיפגעי. אפשר להגיד שביחס לאורך של החיים שלך עד כה, את מרגישה כאילו את מכירה אותי די הרבה זמן. תפיסת הזמן שלך באמת מעוותת מאוד, מאיה..."

הוא מתנסה לראשונה בחייו בגיל מאוחר למדי בגידול תינוקת, מאיה. ומאיה גורמת לו לאהוב אותה, היא גורמת לו להיות אכפתי יותר לעולם שסביבו:

"הדבר הכי מרגיז זה שמרגע שאדם מגלה שאכפת לו מדבר אחד, פתאום מתחיל להיות אכפת לו מהכל."

חוץ מזה שלאחרונה, בגלל חוסר בזמן או בכח או ברצון, אני מסיימת מהר רק ספרים טובים מאוד [והוא אחד כזה לגמרי אם חמשת הכוכבים והחפירות שלי עד עכשיו לא הבהירו את זה] או ספרים קצרים מאוד [אוקיי, בסדר, אני מניחה שהוא לא ארוך במיוחד אבל 249 עמודים לא הולכים ברגל. אגב, הם מתאימים להגדרה של מר פיקרי - פחות מ400 ויותר מXD150 לא יכולתי שלא לשים לב] ואת הספר הזה סיימתי מהר יחסית, אז זה אומר הרבה.

בכל אופן, עכשיו הרשו לי להגיד לכם למה לקרוא את זה על דרך השלילה כמו מר פיקרי ושליליותו לעיל. כן, נו, אני יודעת שזה לא קשור במיוחד אבל תסלחו לי, אני מנסה להתחמק מללמוד לתושב"ע[יש איסור מדאורייתא לעש-בסדר! אני מפסיקה!]. תקראו את הספר הזה כי הוא לא:

* ספר עם גיבורה בת משו-עשרה מהממת-שיואו-מושלמת-מדהימה-הורסת שמתאהבת בנער בן משו-עשרה מהמם-שיואו-מושלם-שרירי-חתיך שבונים להם ביחד מערכת יחסים דביקה-מהממת-מושלמת-שרירית שנקטעת מדי פעם ע"י ריבים מטופשים. מאוד מטופשים. מאוד מאוד מטופשים.

* ספר שמתאר עולם אחרי הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה או, לחילופין, עולם שעומד בפתחה של הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה והצלתו תלויה אך ורק במספר בני נוער.

או, בקיצור, הספר הזה לא:

* ספר נוער טיפוסי!

אבל שלא תבינו לא נכון, הוא מיועד לבני נוער. אחרי הכל, א נ י בת נוער. בעצם, גם למבוגרים הוא מיועד. לכולם הוא מיועד! מי בכלל יכול לא לאהוב אותו?

אוקיי. אז בתמציתיות רבה במיוחד, הספר הזה בעצם, הוא על ספרים. למרבה האירוניה.
הוא עוסק בעולם הספרים והסופרים די הרבה. ככה זה כשהגיבור הוא מוכר בחנות ספרים, אני מניחה.

ותרשו לי לצטט את מר פיקרי לסיום:

"אנחנו לא ממש רומנים...
אנחנו לא ממש סיפורים קצרים...
בסופו של דבר, אנחנו פשוט לקט של יצירות."

אני סיימתי כאן.

עכשיו אני הולכת ללמוד לתושב"ע.

[פחח על מי אני עובדת :( ]

אני אתם מהעתיד!
-מה, אנחנו עדיין בסימניה בעתיד?
אתם מספרים לי? בואו: מה הדבר שאתם הכי הכי אוהבים?
-ביקורות על ספרים!
מה עוד?
-עוד ביקורות על ספרים!
ולא חשבתם לשלב? קבלו: ביקורת על ספר המכיל ביקורות על ספרים!
(הומאז' על פרסומת של במבה אסם שסירבו לתת לי אחוזים)

ובכן, זה מוכר ספרים שכותב ביקורות על הסיפורים האהובים עליו. כמו שרמזתי, זה נראה כמו מתכון בטוח לפופלריות במקומות כגון סימניה. מדובר על ספר שהוא ממש ספר על ספרים, והוא מתהדר בשמות רבים של סופרים וספרים, כאבני חן המשובצות בכתר 'אוהב הספרים' שלו. של הסופר או של דמות מוכר הספרים, אני לא בטוחה.
כל צפונות האדם ניגלות לך בתשובתו על שאלה אחת פשוטה- איזה ספר אתה הכי אוהב, טוען מר פיקרי ואני חייבת לא להסכים. השאלה 'איזה ספר אתה הכי אוהב' מהווה מוטיב חוזר בסרט החביב "כותבים, סיפור אהבה" (תרגום גרוע של stuck in love), וכשצפיתי בו היא נראתה לי, כמו עכשיו, פשטנית ומעידה על הסתכלות שטחית. ספרים הם הצצה לאישיותו של הסופר, והטובים בהם ייחודיים ממש כמו בני אדם. לפיכך הם בשבילי פשוט לא ברי השוואה, בטח אם הסופר שונה. אני יכולה לדבר על טיב הכתיבה, אפיון הדמויות ועניין בעלילה, אבל אהבה היא משהו שונה. מבין הספרים האהובים עליי, לא אוכל לבחור את האהוב עליי ביותר גם אם חיי יהיו תלויים בזה, ממש כמו שלא אוכל לעולם לנקוב בשמו של האדם האהוב עליי.

ומה אני יכולה לאמר על הספר הזה? טיב הכתיבה: קלילה ושובת לב במתיקותה. חסר לי פירוט ועומק. אם נמשיל את חיי הדמויות לאוקיינוס, הספר נותן לנו לצוף על הגלים ולהציץ אל העולם שמתחתינו בעזרת שנורקל. אפיון הדמויות: ישיר ואמין. עניין בעלילה: קיים. לא ישאיר אתכם ערים בלילה.
בשורה התחתונה- חביב מאוד, מהנה במובן הפשוט והנעים של המילה. מומלץ.